שיתוף - לביקורת הגשרים [לא] נשרפו

[מ. י. פרצמן]

מאת הניק @יוסלה גולם

השעה 4:00 לפנות בוקר, ניו יארק

מרת סאנדעקאוויטש קמה ממיטתה, זה בסך הכל היה עוד ניסיון כושל ונואש להירדם, אחרי עשרות לילות נטולי שינה. עיניה אדומות, נפוחות, קשתות שחורים מתעגלות מתחתיהן, הכרית ספוג בדמעות, טופח על מנת טופח.

כמה זה קשה לה, אוי! מטרידות אותה ההרהורים הקשים, מחשבות מרורים כלענה לא נותנת לה מנוח, ומוטב והיתה יושבת לארץ, ובני משפחתה וחברים באים לנחם, והיא יודעת שלפחות בנה עולה לגן עדן, נהנה מזיו השכינה, מאשר לדעת שבנה הולך לדרך אחר, דרכו ל"ע הוא... לשאול... לגיהנם...

מרת סאנדעקאוויטש הולכת בפסיעות כושלת לאותו חדר, לחדר שינה של... שם נמצא המיטה של... שלוימי, מיטה מוצעת, שני כריות בראש, ריח כביסה נודפת ממנה, רק היום כיבסה את המצעים, לכשיחזור יהיה לו מצעים נקיים ומכובסים, שיהיה חם לו, טוב לו.

ליד הכרית מצאה פתק קטן, פעסי בת השמונה השאירה אותו, בכתב גדול ועגול, "אחי שלוימי היקר, אני כל כך מתגעגעת אליך, מתי אתה חוזר כבר???" אויש, מה היא מבינה, הילדה התמימה הזאת?

עוד שטף דמעות פורצות מהעיניים, סכר הדמעות כבר מזמן מזמן נשבר, אבל לפעמים הים, ים הדמעות המלוחים נמצאים בגאות, והם שוטפים את כל הבא בדרכם.

היא הולכת לחלון, על הדרך סוגרת את הארון, פשוט לא יכולה לראות את התפילין המיותמות המבצבץ מתוכו, ולצידו מחברת חידושי תודה בכתב יד מימים טובים יותר, עדות לשאיפות גדולות שהיו, ואינם.

בחלון היא מסתכלת באופק השחור, הרחוק, אי שם בעולם הגדול נמצא שלוימי, אי שם נמצא הגוף שלו, והנשמה? האם נשאר לו נשמה בכלל? איך הוא לא מרגיש את הלב של אימא? את הלב של אבא?

מונית עושה את דרכו לאיטו ברחוב החשוך והריק, אה! האם שלוימי בתוכו? זה מעורר את הציפייה, האם המונית יעצור פה? אבל לא, המונית ממשיכה לדרכו...

בעד החלון נשקפה ותיבב אם שלוימ'לע, מדוע בושש לבא? מדוע איחרו פעמיו מלחזור? מתי הוא חוזר כבר?

פתאום מרגישה זוג עיניים מסתכלים עליה, היא מסתובבת ובעלה עומד שם, גב כפוף, לחיים מקומטים, עיניים מלאים ייאוש, בן מ' כבן פ', לא אומר כלום, אבל עיניו המיוסרים אומרים הכל, אומר את המשפט הכל כך אכזרי, אבל גם כך כך ריאלי.

"אל תשלי את עצמך, תשכחי מזה, שלוימי לא חזר כבר שנתיים, לא נראה שאי פעם יחזור, הוא נמצא שם אי שם בעולם הגדול, רחוק רחוק מפה, עמוק עמוק בשאול תחתית, אזוק באזיקים, בכבלי היצר העבותות, היצר צמתו בבור חייו, וידו אבן בו, הוא שרף כבר הקשרים, הרס כל הגשרים, טרק את הדלת."

אוי, טאטע מאמע יקרים, מה אעידך מה אדמה לך? היש מכאוב כמכאובך? היש צער כצערך? מי יכול להבין לליבם של הורים?

אבל דעו לכם, כי יש מי שמבין, יש וגם יש, אבא שבשמים מבין לליבכם, גם השכינה הקדושה ממעל מסתכל בעד החלון, מציץ בעד החרכים, ממתין לשלוימ'לע שיחזור, בת קול יוצא מהר חורב, ועוד יגיע לליבו של שלוימי, כי לב יהודי תמיד נשאר לב יהודי.

ואז, לפתע, הטלפון מצלצל...





יום שלישי, ב' אייר תשפ"ב – הונגריה

בתים חד קומתיים וחד משפחתיים, גינות מטופחות, שמיים בהירים וכחולים, ומזג-איור אביבי, מקדמים את פניו של יוסי לעפלער בבואו לעירייה השקיטה, הרים ירוקים מסביב, ובהם כרמי יין עסיסיים משלימים את האווירה.

יוסי חונה את הרכב ליד האכסניה, מוציא את המזוודה ממנה, והטלפון שלו מצלצל.

על הקו לקוחה קבועה שלו, מנסה לברר איך להשתמש במוצר שקנתה, יוסי מנסה לעזור לה באדיבות, אבל זה לא ממש הולך דרך הטלפון.

- "תקשיבו מיסיס, אני לא יכול לעזור לך דרך הטלפון, תצטרכי לבוא אלי לחנות, ואני אלמד אותך איך להשתמש בזה."
- "בסדר, אגיע, אפשר עכשיו?"
- "הממ, סליחה, אי אפשר עכשיו, אני לא בבית עכשיו, נסעתי לקרסטיר."
- "קרסטיר?"
- "כן, הגעתי להיארצייט של ר' ישעי'לע, ואני גם מתנדב פה בהכנסת אוחרים, לעילו נש... הלו, מיסיס, מה קרה???"

שקט מוזר מעברה השני של השפופרת, נדמה לו שהוא שומע קול של בכי, כמה שניות והיא מתעשתת ואומרת, "אתה בקרסטיר, תעשה לי טובה, אני ממש מתחננת, תזכיר על הציון את שלמה בן חיה דבורה, עזב את הבית, עזב את הדרך, וכבר שנתיים ימים לא שמעו ממנו"

עוד כמה שניות של התייפחות, והיא מוסיפה, "לפני שעזב, הוא היה מתנדב בהכנסת אורחים בקרסטיר, עבד שם, ופתאום עזב את הכל..."

-" בסדר רביצין סאנדעקאוויטש, אתפלל עליו, אקרע שערי שמיים בשבילו, את עוד תראי נפלאות..."

היארצייט מגיע, אלפי מתפללים שופכים צקון לחשם בציונו הקדוש של הרה"ק ר' ישעיה בן ר' משה, ביניהם עומד יוסי עם התהילים שלו, הוא גומר את התהילים ואינו שוכח, הוא מפלס דרכו ביו המתפללים, מגיע לציון ומניח ידו עליו, דמעות זולגות מעיניו, "שלמה בן חיה דבורה, א-ל נא סלח נא לו, רוח נכון חדש בקרבו, תחתור חתירה מתחת כסא כבודיך, והחזירהו אל חיק משפחתו, ואל חיק עמו".

יום חמישי ד' אייר – באדראג-קערעסטיר

ההילולא עברה, הציבור מתחיל להתפנות, היכל ההכנסת אורחים הומה אדם, האירוח כיד המלך, והאורחים אוכלים לשובע נפשם לפני יציאתם לדרך.

ולפתע הדלת נפתח, בחור אחד נכנס, הבחור נראה שונה במראהו, שונה מאד, רחוק מאד מהצבור הנמצא כאן, מראהו איננו כיהודי בכלל, הוא לבוש לגמרי כאחד מגויי הארץ, הוא נראה מבולבל ונבוך, עיניו משוטטות על פני הקהל.

"אמעריקאנע קאווע, לחמנייה מזונות או המוציא?" פונה אליו יהודי יקר, הרי ר' ישעי'לע לא היה בודק את ציציותיו של אורחיו, גם כאן לא בודקים אם יש להם בכלל ציצית.

הבחור מסרב בנימוס, לא זה מה שהוא צריך עליו, הוא סוקר את הקהל, והולך ישר ליוסי, יוסי המום, משתאה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו, ההתקבלה תפלתו.

"אתה זה יוסי מהחנות ההוא בניו יארק?" – שואל הבחור

"ואתה שלוימה סאנדעקאוויטש, נכון?"

הבחור שותק, נבוך, משפיל עיניו לארץ, יוסי מבין את התשובה.

יוסי שם ידיו עליו בחום, לוקח אותו הצידה, הבחור מבקש ממנו תפילין, ויוסי עונה לו "יש מצוה אחר שעוד מזמן לא קיימת..." יוסי מוציא את הטלפון מהכיס.

הבחור מבולבל, מהסס, "אני לא בטוח שהם רוצים בכלל קשר אתי"

"רוצים, עוד איך שרוצים..." ממלמל יוסי, ובחוסר נימוס משווע, מחייג יוסי לניו יארק בשעות לא שעות.

"העלאו, כאן זה יוסי, יש לי מישהו שאני מאמין שאת תרצי לדבר איתו" צורח יוסי לתוך הפלאפון, ומוסר את מיד את הטלפון לשלוימי, ומתרחק משם.

ממרחק נראה שלוימי רועד כולו, ידיו ואבריו מרתתים, מתייפח כולו, מתפרק לתוך המכשיר, משך כחמש עשרה דקות לקח השיחה, לאחריו רוחץ את פניו, ומחזיר את הטלפון ליוסי בעניים אדומות ונפוחות.

יוסי מציע לו להזמין לו כרטיס טיסה להיום, אבל שלוימי לא רוצה לשמוע, "אני לא צריך טיסה להיום, אני חייב טיסה לעכשיו, להרגע, אני לא יכול עוד..."



ו' אייר – יום ראשון – ניו יארק

יהודי כבן ארבעים יורד מפתח ביתו, גב זקוף, עיניים מלאות בתקווה, לעבר בית הכנסת, לידו צועד בחור חסידי, כובע סאמט, פאות מסולסלות, עיניו נותנים מבט של בושה מעורב עם תקווה, בידיו תיק תפילין של בד, רקום עליו עם אותיות של זהב השם 'שלמה סאנדעקאוויטש'.

מבעד החלון נשקפה ותייבב האימא, הפעם זה יבבה של התרגשות ושמחה, מביטה אחריהם בהודיה, לפני זה היא ניקתה בחום ובמסירות את האבק שהצטברה על גבי תיק התפילין שלו.

ואביו בשמיים ניקה את האבק שהצטברה על נשמתו...

כי לא ידח ממנו נידח!!!