הדיון כאן אמוציונלי, ואני חושב שיש צדק בדברי שני הצדדים (זו כמובן הדרך הטובה ביותר לריב עם כולם). לדעתי יש כאן נקודה חשובה שצריך להבהיר.
כאשר אנחנו מסתכלים על מאמץ והקרבה בעת מלחמה, ואני מדגיש - ההסתכלות היא רק על מידת המאמץ והקושי - לא על תועלת, אין ספק שההשוואה אינה אפשרית, ואפילו מקוממת. אין באמת איך להשוות את מה שנדרש מבחור ישיבה, למה שנדרש מלוחם ומשפחתו. בחורי ישיבה אינם נדרשים לסכן את חייהם, בני משפחתם אינם דואגים להם בכל רגע נתון, והם בטוחים יחסית.
כיוון שכך, במלחמה כמו במלחמה, מטבע הדברים לוחמי צה״ל הם גיבורי היום. הם נישאים על כפיים, הם זוכים לכל פינוק אפשרי, הם נערצים ואהובים, ובצדק.
אולם, המציאות הזו היא לעיתים מסנוורת ומטעה, והיא עלולה לבלבל.
ברוך השם, לומדי התורה אינם נדרשים כרגע לסכן את חייהם. ברור לכולם שאילו הם היו נדרשים למסור את נפשם על לימוד התורה, הם היו עושים זאת. אבל אין זה המצב.
המציאות הזו מבלבלת, כי הפער בין הלוחמים המסכנים את חייהם ללומדי התורה שהולכים ללמוד במקום בטוח, עלול לבלבל אנשים ולגרום להם לתפיסת מציאות שגויה.
למעשה, לומדי התורה מחזיקים באחריות כבדה מאוד. כמי שזכה לשבת בין כתלי בין המדרש אני מוכרח לשתף מהרהורי ולומר, שהתקופה הזו אינה קלה עבורנו. אנו יודעים שכשלנו בתפקידנו. אנו יודעים שהמערכה הזו באה דווקא ביום שמחתנו. אנו יודעים שמוטל עלינו לתקן. ואנחנו מנסים, ככל שאנו יכולים.
כשלומדי התורה הולכים לעשות את עבודתם, הם מועילים פי אלפי אלפים מכל אחד אחר. הם עושים את עבודתם בשקט, בלי אור של זרקורים. הם היחידה המובחרת, שאיש בתקשורת לא יודע על פועלה. הם המגינים האמיתיים, לא רק על העם הזה ועל המדינה הזו, אלא על העולם כולו.
ומה שכואב זה, שבאיזה שהוא מקום גם לציבור שלנו נכנס לעיתים זלזול כלפי לומדי התורה.
בימים בהם כל לובש מדים הוא מושא להערצה, בימים בהם כל מי שנוטל דגל ישראל בידו זוכה לעידוד ותמיכה, בימים בהם המורל של החיילים בשיא, לומדי התורה שלנו נאלצים להתמודד עם הקנטות, עם זלזול, עם המעטה בערכם. לא רק מן התקשורת והציבור הכללי שבשנים האחרונות לומדי התורה הפכו אצלם למרמס ומשיסה, אלא גם אצלנו.
קחו לדוגמא את המילה ׳אברך׳. מה היא מעלה אצלכם? אילו קונוטציות? - כי במציאות של היום, המילה הזו מעלה אצל הרבה אנשים תמונות של עוני ומסכנות, של משפחה ברוכת ילדים שמתקשה להתקיים, ושל אדם צר אופקים שאינו יודע מה קורה מחוץ לד׳ אמותיו.
ועכשיו, תחשבו על המילה ׳רב אלוף׳. אילו קונוטציות היא מעלה?
האם תוכלו לומר באמת ובתמים שהמילה אברך מעלה אצלכם אדם בעל אחריות גדולה מזו של הרמטכ״ל בכבודו ובעצמו? אדם שבכוחותיו ובעבודתו מגן על כולנו? אדם אפוף בהילה של זוהר וגבורה?
אני מאמין שבשכל כן, אבל ברגש לא.
ולזלזול הזה יש השלכות מרחיקות לכת...
הרי ברור לכולם שאותם החיילים שיוצאים כרגע למלחמה לא יכולים היו להילחם בלי לקבל את העידוד ואת האהבה מהעורף. הרי ברור לכולם שאילו היו אותם חיילים סופגים בוז ונאצות הם היו נשברים ונכשלים.
אז למה כשהדבר נוגע ללומדי התורה זה שונה?
למה כשמדובר בלומדי התורה סומכים עליהם שיעשו את עבודתם בלי שום עידוד ותמיכה, בלי שום מילה טובה, מתוך עוני ודחק, מתוך מאמץ כביר ועילאי שאין עליו שום תמורה?
למה כשמדובר בלומדי התורה לא מעלה איש על דעתו לדאוג להם במשך כל השנה, לספר להם כמה כולנו גאים בהם, לשלוח להם חבילות - לא כאלו שהם צריכים, אלא כאלו שמראות על תמיכה מן העורף?
לומדי התורה רואים את זה, והם יודעים שזה לא רק בגלל שהלוחמים מסכנים את חייהם והם לא.
והלב נחמץ לראות את המאמץ של הבחורים שעוצרים את בין הזמנים, עוזבים את הבית והולכים לכלות את ימיהם ולילותיהם בין כתלי בית המדרש. ללא שום שכר, ללא שום תמורה, בתנאים קשים שמעטים היו עומדים בהם.
הם הולכים, והתקשורת מכה בגבם. הם לומדים יום וליל, והתקשורת קוראת להם אוכלי חינם ובטלנים. הם מתמודדים בגבורה ובלא תלונות עם קשיים של נערים בני ארבע עשרה שצריכים להיות רחוקים מן הבית, והעם שבשדות מכפיש אותם ללא הרף.
ואז הם רואים את התמונות. הם רואים כיצד אומה שלמה תומכת בחייליה, הם רואים כיצד אנשים משלנו - כאלו שמסתובבים בישיבות ומדברים על ערך התורה, לא מעיפים אליהם חצי מבט, והולכים לקנות טונות של מוצרים ששום חייל אינו זקוק להם. הם רואים כיצד משקרים אותם. בפה אומרים להם שהם יחידת העילית, ובלב מעריצים את החיילים.
מה הם אמורים לחשוב? במה הם אמורים להתעודד?
ואם אנחנו לא נדאג להם, מי כן?
ואם אנחנו לא נרומם אותם, מי כן?
הנושאים החמים
