הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את הדרך לאימון שלי אני אוהב לעשות ברגל.
זו מין מדיטציה בתנועה, שמשמשת לי כריכוך הנפש לקראת העיצוב שאפרים יפסל בי.
(אפרים זה המאמן האישי התותח שלי, והוא לא מרשה לי לקרוא לו אפי... אז גם בפוסטים אני נאמן לו, ורק בלב אני תמיד מכנה אותו אפי. ושישאר בינינו, כן?).
לרוב אני אוהב ללכת בשקט ולהביט נכחי.
אך לפעמים, כמו אתמול, אני מקשיב למוסיקה באוזניות.
זה היה הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי. אני מאד אוהב אותו, זו יצירה מיוחדת במינה, הקונצ'רטו הזה מכשף אותי.
כן
זו בפרוש המילה המתאימה, מכשף.
ואז אני נזכר שקראתי פעם ספר על צ'ייקובסקי איך שהוא הביא את כתב היד של הקונצ'רטו הזה למורה שלו לבקורת והלה אמר שזה בלאגן אחד גדול ולא ניתן להשתמש בו מבלי לערוך אותו מחדש מהיסוד. אך פטר הצעיר הכריז "לא אשנה אפילו תו אחד"!
(הוי תודה לקל שהוא עשה זאת).
היצירה הזאת זכתה להערכה רבה (לפחות אצלי). אני מודה שיש בה משהו מוזר, אבל בזה טמון יופיה,
ה'נשגב' לרוב לא נמצא ב'מקובל'.
מחשבות החולפות בראש,
ובפרט אם הן נשנות שוב ושוב.
הן משפיעות על הנפש ועל ההתנהגות.
זו הסיבה שאחרי ספר אקשן אנחנו נעשים קשוחים יותר, ואחרי סיפור מרגש אנחנו כמו חמאה בשמש.
אז מה שאני רוצה לומר הוא, שהרהרתי הרבה באומץ של צ'ייקובסקי, וקבלתי חשק להיות גם כן אסרטיבי כזה, שלא מתרשם מ"מה יגידו".
תראו, אפרים הוא לא טיפוס שתלטן ומלחיץ, אבל בכל זאת לפעמים הוא אומר לי דברים שאני מסכים איתם רק בגלל שלא נעים לי ממנו.
(ואני אומר לעצמי "אדיוט! אתה הרי נמצא כאן בשביל טיפול, כל הענין הוא להיות אמיתי וחשוף לגמרי לפני אפי, וכך אתה פשוט מקלקל הכל!"... ואין לי מה להשיב לעצמי, הוא בהחלט צודק).
אבל היום...
היום אני צ'ייקובסקי!
שמעתם?!
לא אשנה אפילו תו אחד!!
החלטה גמלה בלבי, שהדבר הראשון שהוא יאמר לי היום, בין אם הוא ייראה לי מוצלח ובין אם לאו, אומר לו שאני לא מסכים איתו.
רק בשביל התרגיל,
בפגישה שלאחריה כבר אספר לו למה התנגדתי, והוא בטח יאהב את הרעיון האמיץ הזה.
אין לי חשק לספר!
זה גם סוג של גבורה מצידי, אני לא חייב לכם כלום, ומותר לי לספר חצאי סיפורים בלי להרגיש אשמה.
רק זאת אגיד,
היה נורא נורא מעניין
זו מין מדיטציה בתנועה, שמשמשת לי כריכוך הנפש לקראת העיצוב שאפרים יפסל בי.
(אפרים זה המאמן האישי התותח שלי, והוא לא מרשה לי לקרוא לו אפי... אז גם בפוסטים אני נאמן לו, ורק בלב אני תמיד מכנה אותו אפי. ושישאר בינינו, כן?).
לרוב אני אוהב ללכת בשקט ולהביט נכחי.
אך לפעמים, כמו אתמול, אני מקשיב למוסיקה באוזניות.
זה היה הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי. אני מאד אוהב אותו, זו יצירה מיוחדת במינה, הקונצ'רטו הזה מכשף אותי.
כן
זו בפרוש המילה המתאימה, מכשף.
ואז אני נזכר שקראתי פעם ספר על צ'ייקובסקי איך שהוא הביא את כתב היד של הקונצ'רטו הזה למורה שלו לבקורת והלה אמר שזה בלאגן אחד גדול ולא ניתן להשתמש בו מבלי לערוך אותו מחדש מהיסוד. אך פטר הצעיר הכריז "לא אשנה אפילו תו אחד"!
(הוי תודה לקל שהוא עשה זאת).
היצירה הזאת זכתה להערכה רבה (לפחות אצלי). אני מודה שיש בה משהו מוזר, אבל בזה טמון יופיה,
ה'נשגב' לרוב לא נמצא ב'מקובל'.
מחשבות החולפות בראש,
ובפרט אם הן נשנות שוב ושוב.
הן משפיעות על הנפש ועל ההתנהגות.
זו הסיבה שאחרי ספר אקשן אנחנו נעשים קשוחים יותר, ואחרי סיפור מרגש אנחנו כמו חמאה בשמש.
אז מה שאני רוצה לומר הוא, שהרהרתי הרבה באומץ של צ'ייקובסקי, וקבלתי חשק להיות גם כן אסרטיבי כזה, שלא מתרשם מ"מה יגידו".
תראו, אפרים הוא לא טיפוס שתלטן ומלחיץ, אבל בכל זאת לפעמים הוא אומר לי דברים שאני מסכים איתם רק בגלל שלא נעים לי ממנו.
(ואני אומר לעצמי "אדיוט! אתה הרי נמצא כאן בשביל טיפול, כל הענין הוא להיות אמיתי וחשוף לגמרי לפני אפי, וכך אתה פשוט מקלקל הכל!"... ואין לי מה להשיב לעצמי, הוא בהחלט צודק).
אבל היום...
היום אני צ'ייקובסקי!
שמעתם?!
לא אשנה אפילו תו אחד!!
החלטה גמלה בלבי, שהדבר הראשון שהוא יאמר לי היום, בין אם הוא ייראה לי מוצלח ובין אם לאו, אומר לו שאני לא מסכים איתו.
רק בשביל התרגיל,
בפגישה שלאחריה כבר אספר לו למה התנגדתי, והוא בטח יאהב את הרעיון האמיץ הזה.
ִ
ומה היה סוף הסיפור?
אין לי חשק לספר!
זה גם סוג של גבורה מצידי, אני לא חייב לכם כלום, ומותר לי לספר חצאי סיפורים בלי להרגיש אשמה.
רק זאת אגיד,
היה נורא נורא מעניין
