סיפור בהמשכים היומן של שון..

[פניני ריין]

רק עכשיו קיבלתי יכולת תגובה כאן בקהילה

ויש לי מילה אחת לומר:
תמשיכי!

 

[נ. גל]

מעולה.
זורם, בנוי אמין וכתוב היטב.
מה שכן:
בשל הנושא הטעון, קשה (לי לפחות) למצוא תגובות לעצם הכתיבה.
אני חושבת שחשוב מאוד לכתוב את הסיפור הזה, הוא מעבד מקום של אובדן (מנותק מעט, אבל אובדן) ששווה עיבוד בהחלט, ולעניות דעתי הסיפור הזה מביא תועלת בהתפרסמו.
אם זאת, הציפיה לקבל תגובות על כל פרק, במיוחד כשמדובר בסיפור שעיקרו רגשי - היא לא לגמרי מציאותית.
הקוראים כאן, בהחלט. כשיהיה להם מה לומר - הם יאמרו אותו.
אבל כשאין מה לומר, עדיף שהסיפור ידבר ולא הצופים.

זו, לפחות, דעתי.
ועל פיה אני הולכת, באופן אישי.
אם תהינה לי הארות - אעיר.
בינתיים נהנית מהצד.
תודה על הסיפור הזה.

 

[אליש:)]

רק עכשיו קיבלתי יכולת תגובה כאן בקהילה

ויש לי מילה אחת לומר:
תמשיכי!

תודה רבה, כיף לשמוע!

מעולה.
זורם, בנוי אמין וכתוב היטב.
מה שכן:
בשל הנושא הטעון, קשה (לי לפחות) למצוא תגובות לעצם הכתיבה.
אני חושבת שחשוב מאוד לכתוב את הסיפור הזה, הוא מעבד מקום של אובדן (מנותק מעט, אבל אובדן) ששווה עיבוד בהחלט, ולעניות דעתי הסיפור הזה מביא תועלת בהתפרסמו.
אם זאת, הציפיה לקבל תגובות על כל פרק, במיוחד כשמדובר בסיפור שעיקרו רגשי - היא לא לגמרי מציאותית.
הקוראים כאן, בהחלט. כשיהיה להם מה לומר - הם יאמרו אותו.
אבל כשאין מה לומר, עדיף שהסיפור ידבר ולא הצופים.

זו, לפחות, דעתי.
ועל פיה אני הולכת, באופן אישי.
אם תהינה לי הארות - אעיר.
בינתיים נהנית מהצד.
תודה על הסיפור הזה.

תודה רבה!
בתור כותבת למגירה כן אשמח לשמוע מה ואיך הכתיבה שלי,
ושוב, תודה על התגובה המפורטת!

 

[פניני ריין]

נו?
חיכיתי שבוע שלם

 

[אליש:)]

יומן שלי
לא כתבתי הרבה זמן.
לא הייתי מסוגל,
ראיתי תמונות שלי ושל נועם באחד האלבומים שהכנו לי ולו לפני כיתה ה'..
ההורים שלנו נתנו לנו תקציב להכין אלבום אחד לי ואחד לו..
והכנו.
הם יצאו ממש חמודים.
ואז אמא של נועם ביקשה שנכין לה אלבום יפה מחתונה של דודה של נועם, אחות של אמא שלו.
והצלם הביא לנו את כל התמונות והכנו את האלבום.
הלכתי למטפל הרגשי שלי יום אח"כ (אמא אמרה שזה סערת רגשות והיא לא תדע להכיל את זה כי היא לא מצליחה להכיל את עצמה.. שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון)
ואיך יש לי את זה? שנסענו לסבתא שלי ב7.10 אז הבאתי אותו להראות לה.
חוצמיזה אחי מתגייס..לא כתבתי על זה בכלל ואני לא זוכר אם כתבתי..
אני מרגיש שאני לא יכול. לא יכול.
כאילו חזרנו אחורה ליומיים אחרי השבת ההיא..אני באמת לא יכול.
בכיתי בלילה מלא מתחת לשמיכה לא רציתי שייראו כמה אני חלש...
אני יודע שיש בי כוחות, ומלא.
אבל לא רציתי שייראו אותי כמו ילד פחדן..
אני יודע שאמא שמעה. שמעתי אותה קמה להכין לה קפה שחור "חזק חזק" להגדרתה..
היא כיבדה את הבכי שלי וחוסר הרצון לשיתוף.
אני יודע שמאוד מאוד מאוד התבגרתי.
אני מרגיש את זה..
וזהו עמוס לי בינתיים עד כאן.
אבל הוקל לי ממש.
אני אמשיך לכתוב. כמו שהמטפל הרגשי שלי אמר לי.
זה לא עושה לי טוב בלי כתיבה
בי

שון
01.02.2024

 

[ELIZABET]

ווואווו
כתיבה נוגעת

 

[אליש:)]

ווואווו
כתיבה נוגעת

תודה על התגובה!

 

[יחזקאל הגאון]

שלום לכולם
@אליש:)
א. כתיבה ממש טובה
ב. אני ממש נעלב ממה שכתבתם שילדים לא כותבים טוב
אני רק בן 17
וכתבתי את זה למשל (-בלוג)


רק בקשה אחת שאני מצטרף אליה גם - תמשיכי!

 

[אליש:)]

היי
כאן שון
כן קצת מוזר לי לכתוב ביום שישי..
בד"כ זה לא הזמן שלי.
זה בלילה שכולם בחדר אוכל..
ועכשיו כולם בחדר..אני וכל המשפחה ואורחים.
השבת אמא הכינה אוכל ואנחנו הלכים לאכול יחד.
אני לא יודע אם כתבתי או לא, אבל בן דוד שני של אמא שלי היה חטוף בעזה והודיעו לנו שהוא נרצח.
אני כבר לא מרגיש כאב לא יודע מה איתך.
אמא שלי בכתה בטירוף כל הלילה ואתמול.
והיום בבוקר היא קמה במוד להכין אוכל ואמרה שהיא תכין אוכל לכל הקומה במלון- המלון החדש שעברנו אליו כי שיעמם לנו בקודם...ויש כאן מטבח פיצי..קטן קטן..
גם בו משעמם אבל יש לי ולאחי יותר מה לעשות
יש כאן מגרש, חדר טראומות לילדים מה7.10 ואני הולך שם פעמיים ביום..
אנחנו עוד לא חזרנו ללימודים ואמרו לנו שרק שנה הבאה נחזור..
זהו
אני הולך לעזור לאמא שלי
שבת שלום
ושבוע טוב

 

[אליש:)]

נראה לי היומן הזה מזכיר לכולנו את המצב שכבר די שכחנו..
כי לרובנו אין חטופים או נרצחים במשפחה..

 

[הספרן]

היא קמה במוד

הייתי מחליף במילה אחרת בכ"ז ילד, בן כמה?

 

[שימנלה]

הסיפור יפה ומאוד מחבר
אבל איך אפשר לצאת מהפלונטר של כתיבה ברמה מצד אחד ששייכת לילד מצד שני?

 

[אליש:)]

הייתי מחליף במילה אחרת בכ"ז ילד, בן כמה?

12
המילה הזאת היא סוג של סלנג, התחבר לי טוב לסגנון של הילד.

הסיפור יפה ומאוד מחבר
אבל איך אפשר לצאת מהפלונטר של כתיבה ברמה מצד אחד ששייכת לילד מצד שני?

א"א
פשוט מלכתחילה צריך לשים לב..

 

[הספרן]

12
המילה הזאת היא סוג של סלנג, התחבר לי טוב..

זה אמור להתחבר לילד

 

[אליש:)]

זה אמור להתחבר לילד

תיקנתי
תודה!

 

[ליאורהA]

נראה לי היומן הזה מזכיר לכולנו את המצב שכבר די שכחנו..
כי לרובנו אין חטופים או נרצחים במשפחה..

אם זו המטרה שלך, הצלחת בגדול. לא חושבת שאפשר לומר ששכחנו, אבל כן מרגישה שהסיפור עוזר להתחבר הרבה יותר, אפילו מתקרב לרגע למה שהרגשנו בשבועות הראשונים. לתת פרצוף ושם ורגשות למה שכבר נהיה לצערנו קצת כמו זיכרון, איזשהו סמל כללי ולא אנשים פרטיים שכל אחד חווה את זה בצורה האישית שלו.

אני לא יודע אם כתבתי או לא, אבל בן דוד שני של אמא שלי היה חטוף בעזה והודיעו לנו שהוא נרצח.
אני כבר לא מרגיש כאב לא יודע מה איתך.
אמא שלי בכתה בטירוף כל הלילה ואתמול.
והיום בבוקר היא קמה במוד להכין אוכל ואמרה שהיא תכין אוכל לכל הקומה במלון- המלון החדש שעברנו אליו כי שיעמם לנו בקודם...ויש כאן מטבח פיצי..קטן קטן..

בפרט זה, ממש נותן קול להתמודדות האישית של כל אחד - של שון ושל אמא שלו. כל כך רחוק מידיעה חדשותית קרה ומנותקת שזה היה יכול להיות.

ייתכן שאחרי שתגמרי את הסיפור (בעז"ה שהוא יספר על הגאולה השלמה!) יהיה אפשר לעבור על כל הפרקים ולאחד אותם יותר מבחינת משלב הכתיבה של הילד, וגם כל מיני פרטים שאפשר לדייק. אבל לעת עתה מצטרפת לזה:

מעולה.
זורם, בנוי אמין וכתוב היטב.
מה שכן:
בשל הנושא הטעון, קשה (לי לפחות) למצוא תגובות לעצם הכתיבה.
אני חושבת שחשוב מאוד לכתוב את הסיפור הזה, הוא מעבד מקום של אובדן (מנותק מעט, אבל אובדן) ששווה עיבוד בהחלט, ולעניות דעתי הסיפור הזה מביא תועלת בהתפרסמו.
אם זאת, הציפיה לקבל תגובות על כל פרק, במיוחד כשמדובר בסיפור שעיקרו רגשי - היא לא לגמרי מציאותית.
הקוראים כאן, בהחלט. כשיהיה להם מה לומר - הם יאמרו אותו.
אבל כשאין מה לומר, עדיף שהסיפור ידבר ולא הצופים.

זו, לפחות, דעתי.
ועל פיה אני הולכת, באופן אישי.
אם תהינה לי הארות - אעיר.
בינתיים נהנית מהצד.
תודה על הסיפור הזה.

תודה על השיתוף!

 

[אליש:)]

אם זו המטרה שלך, הצלחת בגדול. לא חושבת שאפשר לומר ששכחנו, אבל כן מרגישה שהסיפור עוזר להתחבר הרבה יותר, אפילו מתקרב לרגע למה שהרגשנו בשבועות הראשונים. לתת פרצוף ושם ורגשות למה שכבר נהיה לצערנו קצת כמו זיכרון, איזשהו סמל כללי ולא אנשים פרטיים שכל אחד חווה את זה בצורה האישית שלו.


בפרט זה, ממש נותן קול להתמודדות האישית של כל אחד - של שון ושל אמא שלו. כל כך רחוק מידיעה חדשותית קרה ומנותקת שזה היה יכול להיות.

ייתכן שאחרי שתגמרי את הסיפור (בעז"ה שהוא יספר על הגאולה השלמה!) יהיה אפשר לעבור על כל הפרקים ולאחד אותם יותר מבחינת משלב הכתיבה של הילד, וגם כל מיני פרטים שאפשר לדייק. אבל לעת עתה מצטרפת לזה:


תודה על השיתוף!

תודה רבה על התגובה המפורטת!
ואמן אמן שכבר תגיע הגאולה השלמה ותגאל אותנו ואת החטופים, פצועים- מכל הכאב!

 

[אליש:)]

היי יומן.
איך מתמודדים עם עוד אובדן?
איך ממשיכים מכאן?
דוד שלי נפטר. הייתי קשור אליו מאוד.
נועם החבר שלי נרצח לפני חצי שנה ועכשיו הוא...
איך מכילים את הכאב הזה שוב?
איך אני קם מזה?
הרב החב"דניק שכתבתי עליו פעם לא זוכר מתי בא אלי אתמול ודיבר איתי.
מאז אני משנן ש"אין דבר רע יורד מן השמיים"
זה מרגיש שמאז תחילת המלחמה יש כ"כ הרבה כאב לכל המדינה.
כל דבר יותר כואב מפעם. מרגישים כאילו האדמה שתחתינו כבר מלאת דם.
רצח גברים, נשים וילדים. מיתות משונות. מחלות שהיו תמיד ועדיין.
אתמול בשבת חזרו ארבעה חטופים בחיים.
עם המוות של דוד שלי והשמחה של החזרה שלהם ישבתי כולי רועד ומצומרר ורק חשבתי מה עברנו מאז שמחת תורה.
אנחנו כאילו עוברים את יציאת מצריים שוב.
יש לנו חטופים. יש לנו פצועי מלחמה. יש לנו חולים במחלות. יש לנו נסיונות.
הרבה כאב שאין לי מקום להכיל אותו.

חברים של אח שלי נפלו בקרב לפני כמה שבועות. אח שלי שבור.
נועם חבר שלי הכי טוב ועוד כמה חברים שלי ב7.10 נרצחו. ואני שבור. מרוסק. רק עכשיו מרגיש כמה הם חסרים לי.
דוד שלי נפטר עכשיו. אני. כל המשפחה. שבורים. מרוסקים.
מאיפה ממשיכים כאן בחיים?
לאן עוד אפשר להגיע?
אובדן. אובדן. אובדן.
דיי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[ליאורהA]

עצוב

החלטת אם הם חזרו הביתה כבר או שעדיין נמצאים במלון?

ועוד כמה חברים שלי ב7.10 נרצחו

יש מצב שיותר הגיוני לכתוב את השמות של החברים? זה לא סתם אנשים שהוא לא מכיר, אלו חברים שלו שלכל אחד יש שם וזיכרונות... נשמע לי יותר סביר שהוא יכתוב לפחות עוד כמה שמות חוץ מנועם, בפרט שהוא אומר שרק עכשיו הוא מרגיש כמה הם חסרים לו.

 

[אליש:)]

החלטת אם הם חזרו הביתה כבר או שעדיין נמצאים במלון?

הם במלון.

יש מצב שיותר הגיוני לכתוב את השמות של החברים? זה לא סתם אנשים שהוא לא מכיר, אלו חברים שלו שלכל אחד יש שם וזיכרונות... נשמע לי יותר סביר שהוא יכתוב לפחות עוד כמה שמות חוץ מנועם, בפרט שהוא אומר שרק עכשיו הוא מרגיש כמה הם חסרים לו.

חשבתי על זה שכתבתי שבן אדם שחסרים לו אנשים או שהוא כל הזמן ידבר עליהם או שהוא ימנע מלכתוב את שמם.
והוא הרגיש לי סוג אופי השני. שלא מסוגל להרגיש שוב את הכאב שהוא אומר/כותב את השמות.

עצוב

עצוב שזה סיפור חיים של הרבה ילדים כיום