הוא צעד בזריזות ברחובות ניו יורק, מוטרד משהו, גורר אחריו מזוודה לא גדולה.
זו לא פעם ראשונה שהוא יוצא לארץ ניכר להתרים נדיבי עם למוסדותיו.
כבר בתחילת הדרך, כשכל ה"מוסדות" היו בסך הכל כולל קטן של שבעה אברכים, בדירת מגורים שהוסבה לבית מדרש מאולתר, הוא ידע שלא ירחק היום והוא יצטרך לצאת לחוץ לארץ לגייס כספים.
אך לא מכך הוא היה מוטרד. הוא כבר היה רגיל במלאכה, וכבר הספיק לאסוף גם בנסיעה הזו סכום כסף משמעותי לישיבה לכולל ולקהילה בס"ד.
הוא החיש את צעדיו בדרך לתחנת הרכבת, מקווה לתפוס את הרכבת העומדת לצאת בעוד דקות ספורות, תוך שהוא משחזר לעצמו את פרטי המקרה המטריד.
זה קרה אתמול בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע חבטה בחצר המשרד של הישיבה בו הוא מתאכסן בשהותו בניכר, וכשיצא לבדוק את מקור הקול, גילה להפתעתו נבלה של כלב מושלכת בחצר.
"נבלה של כלב" הוא מהרהר, "זה לא לזרוק לפח וחסל, זה מצריך את שריפת הגופה או קבורתה, וגם אישור מהרשויות.. ותשלום אגרה... בקיצור, עסק לא פשוט".
הוא לא ידע אם זו אנטישמיות, הנפוצה כל כך באזור זה, או סתם מישהו שחיפש להתפטר בקלות מהכלב שמת. כך או כך, מה עושים עכשיו?
הוא צועד מהורהר, חוכך בדעתו מה לעשות. כיצד מתפטרים מהפגר הזה? צריך פשוט להשליך אותו באיזשהו מקום, אבל איך בדיוק לעשות זאת?
הוא נכנס לתחנה, רואה מזווית עינו 2 נערים כושים נועצים בו מבט ארוך.
הוא יכול לדמיין מה עובר בראשם. רואים אדם הנראה כיהודי מכובד, במעיל ארוך ומגבעת, בטח סוחר יהלומים או משהו דומה. מי יודע איזה חפצים יקרי ערך יש לו במזוודה, הלוואי ויכלנו לשדוד אותו.
אבל הוא לא חשש, הם לא יעזו להתנכל אליו במקום הומה שכזה.
הוא שב ומהרהר בכלב המת, שבע רצון על הפיתרון היצירתי שעלה כעת במוחו, ומניח את המזוודה בקרן זווית כלשהי, ניגש לעמוד בתור לרכישת כרטיס תוך כדי שהוא סורק במבטו את התחנה, אולי ימצא רוכל שמוכר פירות טריים, יוכל להשקיט מעט את רעבונו בדרך.
בעודו מתבונן סביב הוא מעיף מבט לרגע אל הפינה בה הניח את המזוודה, וליבו מחסיר פעימה. המזוודה! היא לא שם!
לא שהשלה את עצמו שהמקום אינו שורץ גנבים, הוא הכיר היטב את המצב, אבל כל כך מהר??
הוא נוטש את התור בצעדים איטיים. בלי המזוודה אין לו מה לנסוע, אין לו בשביל מה לנסוע.
הוא עוצר לרגע מסדר את מחשבותיו, ומחייך לעצמו קלות. תודה לה', נחסכה ממנו ההשתדלות בדבר הזה. כעת יש לו שעתים פנויות בהן יוכל לשבת ולעסוק בחדוות התורה, החביבה עליו כל כך.
--- --- ---
הם המתינו בתחנת הרכבת, מחפשים טרף קל.
לפתע הם נדרכו, עוקבים במבטם אחר אדם מכובד בעל חזות יהודית שנכנס לתחנה, לבוש מעיל ארוך וחובש מגבעת, גורר אחריו מזוודה לא גדולה.
הם נעצו בו מבט ארוך, בטח סוחר יהלומים או משהו דומה. מי יודע איזה חפצים יקרי ערך יש לו במזוודה. הלוואי ויכלו לשדוד אותו.
אבל הם כמובן לא יעזו להתנכל אליו במקום הומה שכזה.
הם ממשיכים להביט בו בהתעניינות, ממתינים בסבלנות להזדמנות מתאימה, כשלפתע הוא מניח את המזוודה בפינה צדדית וניגש לקנות כרטיס.
ליותר מזה הם לא ציפו, בהליכה זריזה ובארשת בוטחת הם התקרבו למזוודה, נוטלים אותה איתם, ויוצאים מן התחנה מבלי להעיף מבט לאחור.
הם מזרזים את צעדיהם בדרך לדירת המסתור, מחכים כבר בקוצר רוח לשזוף את עיניהם בתכולת המזוודה, אך לא מעזים לפתוח אותה לפני שיגיעו למקום בטוח.
הם נכנסים לבנין, גוררים אחריהם את המזוודה בהתרגשות, משל הייתה אוצר קטן, ולאחר טיפוס קצר במדרגות, נכנסו לדירתם הקטנה והמוזנחת.
סופסוף הגיע הרגע... בידים רועדות מהתרגשות הם אוחזים ברוכסן, פותחים את המזוודה בתנופה, ומביטים בתכולתה בעינים קרועות ובתדהמה אין קץ. לכזה דבר הם לא ציפו...
--- --- ---
ואי שם במשרד הקטן, הצפוף, הוא יושב על יד השולחן, סוגר את הגמרא הגדולה בעדינות ובאהבה אין קץ, ליבו מתרונן בשמחת התורה לאחר שעתיים של לימוד מעמיק בשקיעות ובריכוז.
מחשבתו נודדת לרגע אל הכלב המת. מודה לה' על העצה שנתן בליבו להביא את הבעיה על פתרונה באופן מהיר ומוצלח כל כך.
חיוך קל עולה על שפתיו כשהוא מדמיין את מבע פניהם המזועזע של הגנבים כשיגלו מה באמת היא מכילה...
הנושאים החמים
פרס "יוצר האשכולות הגדול ביותר לשנת תשפ"ה" בקהילת כתיבה בפרוג מוענק ל... 
