הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
'השלישי לשמיני אלפיים עשרים ושלוש'!
זה היום הרה הגורל, בו קמצתי את אגרופיי, דפקתי בעוז על השולחן, והכרזתי בתקיפות ובפאתוס: "לעולם לא עוד!" כלומר, לא עוד אתן לנשירת השיער שתקפה אותי, להלך עלי אימים ולקרח בי כרצונה!
לשעירים שבינינו שאינם מבינים על מה המהומה, הרי לכם ציטוט מוויקיפדיה:
נשירת שיער - תהליך המוביל להתקרחות. מצב בו זקיקי השיער נחלשים וגורמים לשערות לנשור טיפין טיפין לכיוון הרצפה.
ואם זה לא מספיק, אזי -
קרחת – (בלעז alopecia, אלופציה.) סיום תהליך הנשירה. מצב בו המצח והגב מתחברים! מצב זה אינו מסכן חיים, אך יש בו משום פגם אסתטי. הקרחת אופיינית בעיקר בקרב בני הגיל השלישי והרביעי.
אז זהו שאין לי שום דבר אישי נגד קרחת, להיפך, אני בעד קרחות באופן כללי, אני חושב שזה דבר מוסרי וראוי,
אלא שפססס'... בנוגע אלי אני לא הכי שלם עם זה...
בכל זאת טרם חגגתי 30 ומרגיש לי לא מכובד שצעיר חסר ניסיון כמוני, יידחף למגרש הקשישים ויתהדר בקרחת הגדולה עליו בכמה רמות.
מה גם שתהליך נשירת השיער, מלווה בהמון עגמות נפש. כמו - 'אי היכולת להשתתף באירועים חברתיים הדורשים הורדה זמנית של הכיפה'. (לדוגמא, ללכת למקווה. להתארח עם שינה בחג הסוכות. וכד') וכן פרצי ההתלחשויות הנשמעים כל אימת שאני עובר.
על זאת באה הכרזת המלחמה. ואכן, מאותו הרגע, עזבתי הכל והקדשתי את חיי לשימור הטוב המתבדר הזה, ההולך ונעלם...
לא אלאה אתכם בתיאור הקרבות, רק אציין כי בחודש הראשון ללחימה ביליתי זמן רב תחת הברז. השתמשתי בכל אמצעי החפיפה הקונבנציונליים שהיו ברשותי (והבלתי קונבנציונליים שהשגתי בחשאי...). הדבר אמנם גרם לזעזוע מוח קל, אך לא תרם למטרה שלשמה חפפתי.
השיער מאן לצמוח, הפוני הלך והתרוקן, חלקים מהגוף שלי מתפזרים על הרצפה. הבנתי שהזמן פועל לרעתי ואני חייב לפעול מהר.
השבועות הבאים היו סיזיפיים וקשים מנשוא. יום יום הייתי עומד תחת השמש הקופחת כשראשי משוח בשמני מרפא.
עמדתי על ראשי מספר פעמים ביום (ואף מספר פעמים בלילה...).
עליתי להשתטח על קברו של בן גוריון.
מדי בוקר בלעתי 3 כפות חילבה (מחזק את הפיגמנטים)
ובשיא השריתי את קרקפתי במי סלק כחצי יום.
דבר לא קרה!
קשה לתאר את הפחד המציף את האדם, עת הוא מבחין כי מפלס המצח שלו עולה במידה ניכרת, ואין לאל ידו להושיע.
משום מה אנשים החלו לעזור לי עם השקיות ולדבר אלי בקול. או אז התחלתי להתמקד בפעולות ההסוואה.
ראשית, לוויתי פוני מהשיער שמעל האוזניים. זה היה די מוצלח. אך כשהחוב גדל, כבר לא יכולתי לזה. על כן נכנסתי לחנות תשמישי הקדושה, רכשתי כיפה גדולה עם נוכחות, כזאת שמכסה את הראש היטב ויצאתי לרשות הרבים כאחד האדם. (שכן מהיכן להם לדעת שאני מסתיר משהו מתחת למגדל הבד שמעלי.)
ככל שחלף הזמן, חזר אלי הביטחון עצמי אודות לכיפה שהסתירה את מגרעתי העצומה. על כן הקפדתי על חבישתה מאד. בימים סוערים אף הייתי נעזר בנעצים כדי להדקה לראשי ולמנוע מבוכה. (הרי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני פדחתו ברבים...")
וכך חייתי באושר ובאושר עד עצם היום הזה - שבו קפצתי הביתה לנוח צהריים ושמעתי ילד חמוד צועק לחברו: "אני מחכה לך ליד האוטו של הקירח".
רבותי,
הבנדיט עמד ליד האוטו שלי (!!!!!)
אילו רק היו לי שערות, לבטח היו סומרות כנחש קוברה ומזדקרות מעלבון ועצבים.
לא ליד האוטו של האב המסור!
לא ליד האוטו של השכן הנחמד!
גם לא ליד האוטו של מי שגומר את ספר התהילים אחת לשבועיים ושהיה הראשון לתרום לריהוט החדש של בית הכנסת...!
הוא מחכה ליד האוטו של ה-ק-י-ר-ח!!!
היו אלו רגעים קשים....
- "אבל מצח גבוה זה מרשים" - ניסתה אשתי לעודד משראתה את מצוקתי.
- "לא כשהוא יותר גבוה ממני" – דחיתי את הטענה ביעף וקמתי לחפוף מחדש...
למחרת כשעלעלתי בפרסומים השונים אודות השתלת קרקפת בטורקיה. צדה את עיני ידיעה מרעישה.
הייתה זאת תמונתו של הנסיך הבריטי – וויליאם.
והרעש הגדול היה העובדה - כי הדוכס מקיימברידג' הינו קירח!!!
במילים אחרות: "אין בעולם שום מזור למצב האצילי הזה שנקרא נשירה/ קרחת".
כי אם היה כזה, לבטח היה יורש העצר (האהוב עלי) משתמש בו ומבטיח לעצמו שיער רב.
מצד שני, למרות קרחתו הגזעית של האדון, נתיני ממלכתו אינם בוחלים בלהעריצו ולעלותו על נס. (ואף קוראים לצאצאיהם כשמו.)
היה זה יום חג בעבורי, שכן אין שמחה כהתרת הספק שמא יבוא יום ואחזור לימי עלומי מלאי השמש והתלתלים...
הדפסתי את מושא הערצה על קנבס (בגודל טבעי) ותליתי מעל מיטתי. משהו בתוכי לחש לי – "אם וויליאם יכול, גם אתה יכול"!
עוד באותו ערב למדתי, כי שני צדדים לקרחת. ולראשונה גיליתי את הצדדים היפים שבה.
שכבתי בשקט במיטתי, עצמתי עיניים, הקשבתי בעונג לרחשי השערות הנושרות על הכרית והרהרתי בחסד שנעשה איתי -
יותר לא אקום בבוקר ואגלה כי קבוצת שיערות סוררת, קופצת בעקשנות נגד כיוון צמיחתה...
נגמר לבזבז את הזמן על שמפואים וחפיפות, כל שאני צריך זה להעביר מגבון וזהו...
בעיני רוחי דמיינתי את עצמי חולף על פני המספרה, כשבידי חופן מטבעות ובליבי שמחה לאיד...
והכי חשוב – "לעולם לא אסבול יותר מנשירת שיער"!!!
ימותו הקנאים!
(לעוד מבית היוצר -
טובים השיניים)
זה היום הרה הגורל, בו קמצתי את אגרופיי, דפקתי בעוז על השולחן, והכרזתי בתקיפות ובפאתוס: "לעולם לא עוד!" כלומר, לא עוד אתן לנשירת השיער שתקפה אותי, להלך עלי אימים ולקרח בי כרצונה!
לשעירים שבינינו שאינם מבינים על מה המהומה, הרי לכם ציטוט מוויקיפדיה:
נשירת שיער - תהליך המוביל להתקרחות. מצב בו זקיקי השיער נחלשים וגורמים לשערות לנשור טיפין טיפין לכיוון הרצפה.
ואם זה לא מספיק, אזי -
קרחת – (בלעז alopecia, אלופציה.) סיום תהליך הנשירה. מצב בו המצח והגב מתחברים! מצב זה אינו מסכן חיים, אך יש בו משום פגם אסתטי. הקרחת אופיינית בעיקר בקרב בני הגיל השלישי והרביעי.
אז זהו שאין לי שום דבר אישי נגד קרחת, להיפך, אני בעד קרחות באופן כללי, אני חושב שזה דבר מוסרי וראוי,
אלא שפססס'... בנוגע אלי אני לא הכי שלם עם זה...
בכל זאת טרם חגגתי 30 ומרגיש לי לא מכובד שצעיר חסר ניסיון כמוני, יידחף למגרש הקשישים ויתהדר בקרחת הגדולה עליו בכמה רמות.
מה גם שתהליך נשירת השיער, מלווה בהמון עגמות נפש. כמו - 'אי היכולת להשתתף באירועים חברתיים הדורשים הורדה זמנית של הכיפה'. (לדוגמא, ללכת למקווה. להתארח עם שינה בחג הסוכות. וכד') וכן פרצי ההתלחשויות הנשמעים כל אימת שאני עובר.
על זאת באה הכרזת המלחמה. ואכן, מאותו הרגע, עזבתי הכל והקדשתי את חיי לשימור הטוב המתבדר הזה, ההולך ונעלם...
*
לא אלאה אתכם בתיאור הקרבות, רק אציין כי בחודש הראשון ללחימה ביליתי זמן רב תחת הברז. השתמשתי בכל אמצעי החפיפה הקונבנציונליים שהיו ברשותי (והבלתי קונבנציונליים שהשגתי בחשאי...). הדבר אמנם גרם לזעזוע מוח קל, אך לא תרם למטרה שלשמה חפפתי.
השיער מאן לצמוח, הפוני הלך והתרוקן, חלקים מהגוף שלי מתפזרים על הרצפה. הבנתי שהזמן פועל לרעתי ואני חייב לפעול מהר.
השבועות הבאים היו סיזיפיים וקשים מנשוא. יום יום הייתי עומד תחת השמש הקופחת כשראשי משוח בשמני מרפא.
עמדתי על ראשי מספר פעמים ביום (ואף מספר פעמים בלילה...).
עליתי להשתטח על קברו של בן גוריון.
מדי בוקר בלעתי 3 כפות חילבה (מחזק את הפיגמנטים)
ובשיא השריתי את קרקפתי במי סלק כחצי יום.
דבר לא קרה!
קשה לתאר את הפחד המציף את האדם, עת הוא מבחין כי מפלס המצח שלו עולה במידה ניכרת, ואין לאל ידו להושיע.
משום מה אנשים החלו לעזור לי עם השקיות ולדבר אלי בקול. או אז התחלתי להתמקד בפעולות ההסוואה.
ראשית, לוויתי פוני מהשיער שמעל האוזניים. זה היה די מוצלח. אך כשהחוב גדל, כבר לא יכולתי לזה. על כן נכנסתי לחנות תשמישי הקדושה, רכשתי כיפה גדולה עם נוכחות, כזאת שמכסה את הראש היטב ויצאתי לרשות הרבים כאחד האדם. (שכן מהיכן להם לדעת שאני מסתיר משהו מתחת למגדל הבד שמעלי.)
ככל שחלף הזמן, חזר אלי הביטחון עצמי אודות לכיפה שהסתירה את מגרעתי העצומה. על כן הקפדתי על חבישתה מאד. בימים סוערים אף הייתי נעזר בנעצים כדי להדקה לראשי ולמנוע מבוכה. (הרי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני פדחתו ברבים...")
וכך חייתי באושר ובאושר עד עצם היום הזה - שבו קפצתי הביתה לנוח צהריים ושמעתי ילד חמוד צועק לחברו: "אני מחכה לך ליד האוטו של הקירח".
רבותי,
הבנדיט עמד ליד האוטו שלי (!!!!!)
אילו רק היו לי שערות, לבטח היו סומרות כנחש קוברה ומזדקרות מעלבון ועצבים.
לא ליד האוטו של האב המסור!
לא ליד האוטו של השכן הנחמד!
גם לא ליד האוטו של מי שגומר את ספר התהילים אחת לשבועיים ושהיה הראשון לתרום לריהוט החדש של בית הכנסת...!
הוא מחכה ליד האוטו של ה-ק-י-ר-ח!!!
היו אלו רגעים קשים....
- "אבל מצח גבוה זה מרשים" - ניסתה אשתי לעודד משראתה את מצוקתי.
- "לא כשהוא יותר גבוה ממני" – דחיתי את הטענה ביעף וקמתי לחפוף מחדש...
למחרת כשעלעלתי בפרסומים השונים אודות השתלת קרקפת בטורקיה. צדה את עיני ידיעה מרעישה.
הייתה זאת תמונתו של הנסיך הבריטי – וויליאם.
והרעש הגדול היה העובדה - כי הדוכס מקיימברידג' הינו קירח!!!
במילים אחרות: "אין בעולם שום מזור למצב האצילי הזה שנקרא נשירה/ קרחת".
כי אם היה כזה, לבטח היה יורש העצר (האהוב עלי) משתמש בו ומבטיח לעצמו שיער רב.
מצד שני, למרות קרחתו הגזעית של האדון, נתיני ממלכתו אינם בוחלים בלהעריצו ולעלותו על נס. (ואף קוראים לצאצאיהם כשמו.)
היה זה יום חג בעבורי, שכן אין שמחה כהתרת הספק שמא יבוא יום ואחזור לימי עלומי מלאי השמש והתלתלים...
הדפסתי את מושא הערצה על קנבס (בגודל טבעי) ותליתי מעל מיטתי. משהו בתוכי לחש לי – "אם וויליאם יכול, גם אתה יכול"!
עוד באותו ערב למדתי, כי שני צדדים לקרחת. ולראשונה גיליתי את הצדדים היפים שבה.
שכבתי בשקט במיטתי, עצמתי עיניים, הקשבתי בעונג לרחשי השערות הנושרות על הכרית והרהרתי בחסד שנעשה איתי -
יותר לא אקום בבוקר ואגלה כי קבוצת שיערות סוררת, קופצת בעקשנות נגד כיוון צמיחתה...
נגמר לבזבז את הזמן על שמפואים וחפיפות, כל שאני צריך זה להעביר מגבון וזהו...
בעיני רוחי דמיינתי את עצמי חולף על פני המספרה, כשבידי חופן מטבעות ובליבי שמחה לאיד...
והכי חשוב – "לעולם לא אסבול יותר מנשירת שיער"!!!
ימותו הקנאים!
(לעוד מבית היוצר -
טובים השיניים)
