הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
האור שיחק בפניו של אליקים, עד אתמול רועה צאן בשומרון, ומהיום מובטל בעיר, ירושלים כמובן.
האוטובוס חלף בתוך המנהרה של בגין, ואליקים שתמיד היה מתבונן בפני האנשים היושבים בספסל של הרביעייה, בשעה שאורות המנהרה היו שוטפים את פניהם לסירוגין, טמן את ראשו בין ידיו, מביט בשלולית קטנה שנקוותה על רצפת האוטובוס, מישהו עלה עם מטריה נוטפת מים.
שמחי בעל העדר קרא לו לשיחה, בין המספוא למכלאות, לפי כל כללי הקלישאה, ושם הוא עמד המום, ראש בין הידיים.
"אני מזועזע ממך", הוא מלמל, "מזועזע!"
ולאליקים היו כל התירוצים, מוכנים שרק ישלוף אותם, והוא בחר לשתוק. הידיים העמיקו לחפור בכיסים המלאים בגרגרי שעורה, לסוס האהוב עליו, פיורי.
וכששמחי גמר את השיחה, מונה את הנזקים שנגרמו בעקבות רשלנותו של אליקים, הוא לחץ לו את היד ברפיון, והלך אל האורווה.
"כל כך לא פייר", הוא לחש לפיורי כשהעניק לו את גרעיני השעורה האחרונים מכיסו, "אני אתגעגע".
ואחר כך חזר לצריף וארז את כל מה שהיה לו שם, חלק לקיטבג, ומה שלא נכנס הוא צרר בסדין ויצא לצומת לתפוס טרמפים.
בעוד תחנה הוא יורד, שמה מתחת גשר המיתרים, שכונת עץ חיים. הוא דילג מעל חסר בית ששכב שיכור על המפתן, פתח את דלת הברזל שזכוכיות צבעוניות עיטרו אותה, ועלה לקומה השלישית, דלת חומה.
זלדה פתחה לו, ריח תבשילים מילא את הדירה הקטנה, והוא מצא את עצמו יושב מול צלחת מלאה במרק קובה, תולש פיסות גדולות מלחם שחור, טובל במרק ואוכל.
"מאיפה הגיעו ההורים שלך בעירק לשם זלדה?" הוא שאל אותה פעם והיא צחקה.
"אתה יודע טוב מאוד שנולדתי בפוילין".
"אבל את מבשלת טוב כמו סבתא עירקית", החמיא לה אליקים, אבל פסח זאב מלמל מהמיטה: "ירחם השם".
פסח זאב היה חולה כל זמן שאליקים הכיר אותם, תמיד שכב במיטה מכוסה בערמת שמיכות, ועישן בלי הפסקה.
ביום ההוא באמצע הקיץ, שאליקים ישב חסר מעש בחצר של עץ חיים, ומשומקום צצה זקנה בסינר והגישה לו צלחת מרק, הוא הכיר גם את פסח זאב, יצור כלאיים של פעם, שאהב יצורים מהסוג שלו, אחרת איך ייתכן שהוא הכניס אותו אל ביתו כשהוא מלוכלך ועייף עד אימה?
חודש הוא ישן על הספה המשובצת של זלדה, עם הנעליים, לאט לאט לומד להפסיק לחשוד, להתחיל להתקלח ולהחליף בגדים, זלדה לימדה אותו כמו תינוק. וכשרצה לצאת לרחוב לקנות קצת חומר, אחרי שבועיים שבהם כל גופו צרח מיסורי הגמילה, היא נעלה את הדלת ותחבה את המפתח מתחת לגופו הרופס של פסח זאב, ואליקים לא העז להתעסק אילו, פסח זאב לא היה צריך יותר ממבט כדי לאפס את אליקים.
"אין עבודה", קבעה זלדה.
"אהה", הוא הנהן בפה מלא קובה.
"חיים קשים", היא הודיעה, "זה רק הולך ומסתבך, אבל בסוף כולם מתים".
"לא כולם", מחה פסח זאב, "הקודש בורכו לא הסכים לקחת אותי, אז התחלתי להתפלל עליה, וכל המתפלל על חברו נענה תחילה". פסח זאב צחק מכל הלב, וזלדה רק השמיעה צחקוק, אך פניה נותרו עצובות.
"מנה אחרונה קומפוט", היא שינתה נושא, ואליקים הכריח את עצמו לאכול מהקומפוט, למרות שהוא היה כבר מלא לגמרי.
היא ארזה לו חבילה קטנה של אוכל, לקחה ממנו את הכביסה המלוכלכת, ושלחה אותו אל הרחוב הרטוב.
"אצל הרצען מנחלאות בטוח יש עבודה", היה צעקה אליו מהמרפסת, "תגיד לו שזלדה שלחה אותך".
בוודאי שיש עבודה , הבעיה היא שהסדנה של הרצען היתה כל כך קטנה, ובכל תנועה לא נכונה נפגשו ברכיהם זו בזו, זאת בנוסף לריח פה לא נעים של הרצען.
ובלילה הוא בכה לזלדה, וזלדה ניחמה אותו במשפט הקלישאתי: "הכישלון הוא הרוטב הסודי של ההצלחה".
והוא כמו טיפש, התנחם.
וזה היה בלילה, אבל בבוקר הוא קם עם אור ראשון, חיכה ליד החנות של הרצען.
"קבענו לשתיים בצהריים", תהה הרצען.
אליקים לא השיב, הוא נכנס עם הרצען לחנות והתחיל להזיז דברים, את קופסאות הקרטון הזיז אל הכוך בקצה, העביר את הקרש הגדול עם הווים אל מול הכניסה, ערם את הכסאות הישנים לפינה אחת.
הרצען הביט בו כל העת בתדהמה, וכשהתאושש מההלם שאל: "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"מסדר לי עולם", הוא השיב, יצא מהחנות וחזר כעבור כמה דקות ובידו נורה חזקה.
"עד אתמול הייתי רועה צאן, בגבעות ובשטחים רחבי ידיים", סיפר כשהבריג את הנורה, "אני חייב ליצור לי מרחב מינימלי של עבודה, פשוט חייב", אמר, ואור חזק הציף את החנות החשוכה.
הוא התיישב הכסא, בוחן את המרחק בין ברכיו לאלה של הרצען, הוא היה מרוצה, הרצען גם.
"תודה", אמר לו הרצען אחרי כמה דקות שתיקה, הגיש לו פיסת עור, סכין רצענים וסרט מידה, "תן לי כאן איזה שישים סנטימטר".
התמונה באדיבות ויקיפדיה:
האוטובוס חלף בתוך המנהרה של בגין, ואליקים שתמיד היה מתבונן בפני האנשים היושבים בספסל של הרביעייה, בשעה שאורות המנהרה היו שוטפים את פניהם לסירוגין, טמן את ראשו בין ידיו, מביט בשלולית קטנה שנקוותה על רצפת האוטובוס, מישהו עלה עם מטריה נוטפת מים.
שמחי בעל העדר קרא לו לשיחה, בין המספוא למכלאות, לפי כל כללי הקלישאה, ושם הוא עמד המום, ראש בין הידיים.
"אני מזועזע ממך", הוא מלמל, "מזועזע!"
ולאליקים היו כל התירוצים, מוכנים שרק ישלוף אותם, והוא בחר לשתוק. הידיים העמיקו לחפור בכיסים המלאים בגרגרי שעורה, לסוס האהוב עליו, פיורי.
וכששמחי גמר את השיחה, מונה את הנזקים שנגרמו בעקבות רשלנותו של אליקים, הוא לחץ לו את היד ברפיון, והלך אל האורווה.
"כל כך לא פייר", הוא לחש לפיורי כשהעניק לו את גרעיני השעורה האחרונים מכיסו, "אני אתגעגע".
ואחר כך חזר לצריף וארז את כל מה שהיה לו שם, חלק לקיטבג, ומה שלא נכנס הוא צרר בסדין ויצא לצומת לתפוס טרמפים.
בעוד תחנה הוא יורד, שמה מתחת גשר המיתרים, שכונת עץ חיים. הוא דילג מעל חסר בית ששכב שיכור על המפתן, פתח את דלת הברזל שזכוכיות צבעוניות עיטרו אותה, ועלה לקומה השלישית, דלת חומה.
זלדה פתחה לו, ריח תבשילים מילא את הדירה הקטנה, והוא מצא את עצמו יושב מול צלחת מלאה במרק קובה, תולש פיסות גדולות מלחם שחור, טובל במרק ואוכל.
"מאיפה הגיעו ההורים שלך בעירק לשם זלדה?" הוא שאל אותה פעם והיא צחקה.
"אתה יודע טוב מאוד שנולדתי בפוילין".
"אבל את מבשלת טוב כמו סבתא עירקית", החמיא לה אליקים, אבל פסח זאב מלמל מהמיטה: "ירחם השם".
פסח זאב היה חולה כל זמן שאליקים הכיר אותם, תמיד שכב במיטה מכוסה בערמת שמיכות, ועישן בלי הפסקה.
ביום ההוא באמצע הקיץ, שאליקים ישב חסר מעש בחצר של עץ חיים, ומשומקום צצה זקנה בסינר והגישה לו צלחת מרק, הוא הכיר גם את פסח זאב, יצור כלאיים של פעם, שאהב יצורים מהסוג שלו, אחרת איך ייתכן שהוא הכניס אותו אל ביתו כשהוא מלוכלך ועייף עד אימה?
חודש הוא ישן על הספה המשובצת של זלדה, עם הנעליים, לאט לאט לומד להפסיק לחשוד, להתחיל להתקלח ולהחליף בגדים, זלדה לימדה אותו כמו תינוק. וכשרצה לצאת לרחוב לקנות קצת חומר, אחרי שבועיים שבהם כל גופו צרח מיסורי הגמילה, היא נעלה את הדלת ותחבה את המפתח מתחת לגופו הרופס של פסח זאב, ואליקים לא העז להתעסק אילו, פסח זאב לא היה צריך יותר ממבט כדי לאפס את אליקים.
"אין עבודה", קבעה זלדה.
"אהה", הוא הנהן בפה מלא קובה.
"חיים קשים", היא הודיעה, "זה רק הולך ומסתבך, אבל בסוף כולם מתים".
"לא כולם", מחה פסח זאב, "הקודש בורכו לא הסכים לקחת אותי, אז התחלתי להתפלל עליה, וכל המתפלל על חברו נענה תחילה". פסח זאב צחק מכל הלב, וזלדה רק השמיעה צחקוק, אך פניה נותרו עצובות.
"מנה אחרונה קומפוט", היא שינתה נושא, ואליקים הכריח את עצמו לאכול מהקומפוט, למרות שהוא היה כבר מלא לגמרי.
היא ארזה לו חבילה קטנה של אוכל, לקחה ממנו את הכביסה המלוכלכת, ושלחה אותו אל הרחוב הרטוב.
"אצל הרצען מנחלאות בטוח יש עבודה", היה צעקה אליו מהמרפסת, "תגיד לו שזלדה שלחה אותך".
בוודאי שיש עבודה , הבעיה היא שהסדנה של הרצען היתה כל כך קטנה, ובכל תנועה לא נכונה נפגשו ברכיהם זו בזו, זאת בנוסף לריח פה לא נעים של הרצען.
ובלילה הוא בכה לזלדה, וזלדה ניחמה אותו במשפט הקלישאתי: "הכישלון הוא הרוטב הסודי של ההצלחה".
והוא כמו טיפש, התנחם.
וזה היה בלילה, אבל בבוקר הוא קם עם אור ראשון, חיכה ליד החנות של הרצען.
"קבענו לשתיים בצהריים", תהה הרצען.
אליקים לא השיב, הוא נכנס עם הרצען לחנות והתחיל להזיז דברים, את קופסאות הקרטון הזיז אל הכוך בקצה, העביר את הקרש הגדול עם הווים אל מול הכניסה, ערם את הכסאות הישנים לפינה אחת.
הרצען הביט בו כל העת בתדהמה, וכשהתאושש מההלם שאל: "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"מסדר לי עולם", הוא השיב, יצא מהחנות וחזר כעבור כמה דקות ובידו נורה חזקה.
"עד אתמול הייתי רועה צאן, בגבעות ובשטחים רחבי ידיים", סיפר כשהבריג את הנורה, "אני חייב ליצור לי מרחב מינימלי של עבודה, פשוט חייב", אמר, ואור חזק הציף את החנות החשוכה.
הוא התיישב הכסא, בוחן את המרחק בין ברכיו לאלה של הרצען, הוא היה מרוצה, הרצען גם.
"תודה", אמר לו הרצען אחרי כמה דקות שתיקה, הגיש לו פיסת עור, סכין רצענים וסרט מידה, "תן לי כאן איזה שישים סנטימטר".
התמונה באדיבות ויקיפדיה:
