שיתוף - לביקורת -המבוגר האחראי...-

  • הוסף לסימניות
  • #1
המבוגר האחראי...
י.מ.י.


- שמעת ששמריהו מתארס?

- שמריהו מתארס??? לאאא! אין מצב! מה אתה אומר, איזו שמחה.

- כן שלשום, בשעה טובה, אחרי תריסר שנים בשידוכים, לא הגיע הזמן?

- הגיע ועוד איך, רק באיחור די גדול, עם מי? אתה יודע?

- לא. רק הודיעו בקבוצת מייל של הישיבה שהוא סגר וורט, ותכלס' את מי זה מעניין עם מי? העיקר שהוא מתארס סוף סוף.

- כן אה, יש מצב שגם את שמריהו זה כבר לא ממש עניין.

- יש מצב! סוג של טב למיתב טן דו בגירסה פמיניסטית חח...

- בוא, בכל זאת שמריהו היה די שמרן, לפחות בעשור הראשון שלו בשידוכים, כנראה שהרווקות המשמימה הקטינה את רשימת הדרישות שלו.

- אותי מעניין אם הוא התפשר על בניברקית.

- אז כן מעניין אותך עם מי, חח... דווקא אותי מעניין אם הוא ירד מהדרישה האלמנטרית שלו – 'בחורה שתעבוד בהייטק בחברה מצליחה ומרוויחה כבר לפחות 16,000 נטו, לא ברוטו!', זוכר איך הוא היה אומר לנו בזולה של קיבוץ ב' – 'אם זה מגיע לי, זה יגיע לי'!

- בטח זוכר, המשפטים של שמריהו לא יוצאים לי מהראש, זוכר את 'לכל רווק יש רווקה שלא מחכה לו', ואת 'לפעמים המכסה של הסיר נשבר', את האחרון הוא היה אומר לנו כשהיינו חופרים לו על סידרת פגישות שהסתיימה בפתאומיות.

- אתה מחזיר אותי שש שנים אחורה, איזה צחוקים.

- מה צחוקים, בנאדם היה בישיבה 19 שנה, אתה אוחז? רק בוועד שביעי הוא היה מוכן לשמוע על שידוכים, אתה קולט שחברים שלו מהוועד צריכים לדאוג שהבר מצווה של הבן שלהם לא תיפול על היום של החתונה שלו.

- אני לא דואג, תהיה לו חתונה שמחה, גם אם יבואו רק חמש מכל וועד שהכיר אותו זה קרוב למאה בחורים.

- חחח... איזה בחורים? הולכים לבוא אליו רמי"ם, משיבים, אברכים, סופרים, משגיחי כשרות, ועוד כמה עורכי דין ויועצי משכנתאות, קיצר כנס בוגרים של הישיבה.

- אתה כבר בחתונה, ואני עוד לא מעכל ששמריהו מתארס, אפשר לומר ש'תם עידן', אין, עם שמריהו ובלי, זו לא אותה ישיבה.

- בוא בוא, אני לא אוהב את ההספדים האלה, לפני שמריהו היה את אבריימי ולפני אבריימי היה את יעקב כהן, אתה יודע שמספרים ששמריהו היה מקורב מאוד לאבריימי יש מצב שהוא נתן לו מילוי מקום...

- מה מילוי מקום? כאילו שהם רצו להישאר תקועים.

- תראה, אין לדעת, אבל בכל ישיבה צריך שיהיה את המבוגר האחראי לתת דוגמא שתגרום לבחורים להתחתן.

- רק אל תגיד לי שהתחתנת בגלל שמריהו...


הבהרה:
שיהיה ברור, בהרבה מקרים זה רצון ה' ועיכובים לא רצויים
כתבתי על מקרי הקצה, ורק עליהם! וכן, הם קיימים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
קראתי באיחור. חבל. אולי היה מחזק אותי קודם בהחלטה להתחתן...
בתור שמריהו או כאחד שמפחד להיות שמריהו???

מעניין אותי איזה מסר עובר לקורא בדו שיח
החוסראחריות של המבוגר
או החוסר אחריות של מי שהתחתן בגללו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מעניין אותי איזה מסר עובר לקורא בדו שיח
החוסראחריות של המבוגר
או החוסר אחריות של מי שהתחתן בגללו?
שזו אגדה אורבנית של כל-מי-שהוא-לא-הרווק-עצמו.
גם אם יש 'זעצער' מבחירה - זה לא בגלל רצון להוות דוגמה בלה בלה, אלא עניין אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
שזו אגדה אורבנית של כל-מי-שהוא-לא-הרווק-עצמו.
גם אם יש 'זעצער' מבחירה - זה לא בגלל רצון להוות דוגמה בלה בלה, אלא עניין אחר.
אני יכול להבין שלא כולם קראו את ההבהרה בסוף הקטע...
הבהרה:
שיהיה ברור, בהרבה מקרים זה רצון ה' ועיכובים לא רצויים
כתבתי על מקרי הקצה, ורק עליהם! וכן, הם קיימים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מעניין אותי איזה מסר עובר לקורא בדו שיח
החוסראחריות של המבוגר
או החוסר אחריות של מי שהתחתן בגללו?
פשוט הרגשתי חוסר רגישות נוראי של הכותב. ההבהרה בסוף אגב, רק חיזקה את ההרגשה שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פשוט הרגשתי חוסר רגישות נוראי של הכותב. ההבהרה בסוף אגב, רק חיזקה את ההרגשה שלי.
מרגיש פתאום צורך להתנצל, לבקש סליחה מאלפי מעוכבי שידוך, זה דברים שאסור לעשות מהם צחוק, אנשים סובלים ואתה כותב בצורה חסרת רגישות כזאת, לא יפה!
ואז, אני נזכר בעצמי יושב כמה וכמה פעמים בשולחן שבת או סתם כך באירועים ומפגשים עם חברים טובים ושומע מהם על הטיעונים להישארותם רווקים,
ואז, אני מבין שאני לא צריך להתנצל, וכן מה שכתבתי נכתב מתוך כאב שלי על מה שאני רואה כטיפוס על עץ גבוה מידי, על חוסר ראייה נכונה של המציאות, על היצע וביקוש שלא מסתדרים יחד.
ומבין שככל שהתופעה הזאת כואבת ומכאיבה לאלפי אנשים,
יש כמות לא קטנה מתוך הרווקים המתבגרים שאת המפתח לאולם החתונה הם זרקו לתוך ערימת הדרישות שלהם...
אז אולי אני חסר רגישות באופן נוראי, אבל עדיין מרגיש שיש אמת שמסתתרת מאחורי השורות שכתבתי, בצער רב, גם אם זה נעשה עם טיפהל'ה הומור.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

המתווך את עמו ישראל

תפילת ערבית הינה אירוע שגרתי למדי בדרך כלל. אך כידוע שלכל 'דרך כלל' יש יוצא מן הכלל, וזיכני הבורא שבדיוק אני נפלתי על אותה תפילה נדירה, מה הסיכוי.

הכל קרה בערב תמים אחד. סיימתי את יומי העמוס ופניתי לפקוד את בית הכנסת לתפילת ערבית רגילה. בעודי מתנדנד מול קודשא בריך הוא כשרק שפתיי נעות וקולי לא יישמע, חריקת אימים פילחה את חלל החדר. נבהלתי. וכמוני נבהלו יתר מתפללי המניין. החריקה התארכה והתעצמה ואנו רק ייחלנו לבום שיטלטל את האזור ונוכל לחזור לנושא שלשמו התכנסנו.

אלא שהבום לא הגיע. למרבה ההפתעה שקט מחשיד התפשט לאחר מכן, רק אנחת רווחה מכיוונו של שמריהו רוזנצוויג שפכה אור על המתרחש.

מה אני אגיד לכם רבותיי, כל ימי חלדי לא שיערתי עוצמה של קינוח אף כמו זאת ששמריהו הפיק לבדו רק רגע לפני כן. אכן יש הפתעות בחיים.

חזרנו להתנדנד, אם כי לא באותו שוונג והנה זה בא שוב.

"קככעעכככחחחעעחחחחחחחחחככככככעעעעכככחחחרררחחחכחחכעעעעע"

"וואו" התפעלתי, ובעוד הטרומבון מכה בזעף הספקתי את כל ברך עלינו קצת מתקע בשופר ואף נשאר לי זמן להרהר שמא ראוי לחזור לרפאנו לטובת הצריכים ישועה נמרצת, למרות שכרונולוגית זה לא היה התכנון.

"קכעעעח" "קכעעעח" "קכעעעח" "ככעעעעע"

חזרתי לרפאנו.

לרגע של שקט חשבתי שתפילתי נענתה, אך מסתבר ששמריהו לא מיהר להסיק מסקנות וחזר לסחוט את חוטמו כמו גם את עצביו של עזרא קהלני.

"נווו!" עזרא סובב את ראשו והטיח את ידיו על ירכיו בתרעומת.

"נו האא?" השיב שמריהו המסכן והצביע על גבעה אדומה במרכז פניו האדומות גם כן.

"נוו אוהו!" עזרא היה נחוש, והצביע לכיוון דלת היציאה.

"נו נו נואו... -- קככעעעחח" התחיל שמריהו בהסבר של טעם וסיים במה שגרם לרוחות להתלהט ביתר שאת.

"אוווווו!!!" פסק עזרא בהחלטיות ודפק את אגרופו על השולחן.

בשלב הזה שמריהו לא השיב, בין היתר כי לא הבין את משמעות ההברה האחרונה, ולפי צקון לחשו נראה היה בברור שחזר לעיסוקו המרכזי, זה שבשבילו הגיע מלכתחילה. אלא שעוד לפני שהספיק לומר 'מכניע זדים' פצח ברצף התעטשויות מתמשך.

עזרא קהלני הסתובב שוב. ואני זיהיתי סיכוי רב לתחילתה של מלחמת אחים.

"מממ?" שיגר עזרא בעצבים ולא החזיר את הראש בחזרה.

כאן המקום לציין שמעולם לא עסקתי בתיווך, בטח שלא במרכז בית הכנסת וקל וחומר שלא באמצע התפילה, אבל מכיוון שאני הייתי היחיד שאיכשהו צלח את השמו"ע עד הסוף נאלצתי להיכנס בענווה לנעליו הגדולות של אהרן הכהן ולהרגיע את מה שהיה נראה אבוד מראש.

"עזרא אומר" פניתי לשמריהו "שהרעש מפריע לו להתפלל"

"ממ ממ?!" ענה שמריהו והרים את ידיו לצדדים. "מה אתה רוצה שאני אעשה, אני מצונן" תרגמתי לעזרא.

"נוו אוהו!" אמר עזרא בליווי כמה תנועות ידיים. "אז תארוז את עצמך ותתפלל בחוץ" הסברתי.

"מממ" הנהן שמריהו בהכנעה והניח שתי ידיים מתנצלות על ליבו.

"הוא אומר שאתה בן אדם עצבני ואגואיסט שרק מחפש לריב עם אנשים" תיווכתי את ההתנצלות, כי גם אם אני נועל את נעלי השלום עדיין אני לא לגמרי אהרון הכהן. חוץ מזה, יש הזדמנויות שלא מפספסים...

"אווווווווו!!!!!" האדים קהלני. "תעוף מבית הכנסת" הבהרתי. "ודרך אגב יש לך אף ענק" הוספתי טוויסט מרענן שללא ספק היה מקובל על עזרא אפעס'.

"נו אוהו נו!" השיב שמריהו המופתע והסיר את ידיו מליבו למפרע "אף גדול אתה אומר?! להזכיר לך מה קרה כשהתכופפת על הבימה באופרוף של גוטליב? ודרך אגב החייט הצליח לחבר בסוף ת'מכנסיים? עשיתי את עבודתי.

"נוו ממננממ!!" ירה עזרא ותלה בי תקוות שאוציא מזה משהו ראוי. "תגיד לבן הבנדיט שלך שיפסיק להתרוצץ כל התפילה" תמללתי, אבל עזרא לא היה מרוצה, "ובלי קשר אם האף שלך היה כלפי מעלה הוא יכל להיות מחזיק למטריות בישיבת מיר" הוספתי ועכשיו עזרא היה מרוצה.

בנקודת זמן הזאת כלל חברי המניין המבולבלים כבר סיימו את תפילת העמידה, למעט שניים שעדיין היו בעיצומו של ויכוח סוער שכנראה לא יסתיים לעולם.

אלא שבדיוק אז רב בית הכנסת שהובהל למקום הופיע. "מה אתה עושה?!" הוא פנה אלי במפתיע בעוד שני היריבים מהנהנים חזק ברגע מרגש של הסכמה.

"תראה הרב" פתחתי בכבוד אכסניה "יכול להיות שקצת הגזמתי בפיענוח הדיאלוג שנכפה עליי, בכל זאת אני מחכה הרבה זמן לפרוע בינינו כמה חובות ישנים, אבל זה ברור שכבר 3 דקות יש שקט בגזרת הקינוחים, מה שאומר אפוא שניתן להמשיך להתפלל"

"קדיש" הכרזתי ונמלטתי מהמקום.



***​

נ.ב.

אל דאגה רבותיי, הכותב הינו אדם הגון. הסיפור נכתב בדרך הלצה (שיהיה כוח להתפלל כמובן...) ואין לקחת ממנו השראה או לתת לו מקום במציאות רח"ל.
"נתי, אתה עם פלאפון? שכחת שאסור בישיבה?" פנה בחור סמוק לחיים לחבירו פזור הפיאות מפר החוקים.

"אחח אני לא מאמין, זהוהמשטר קורס!" עיניו של המפר הפזור זרחו באושר.

"איזה... הרבה פעמים כבר דברו על זה, זה שטויות! לא יהיה!" הסמוק היה נחוש.

"ככה אתה חושב..." גיחך המפר הפזור.

"זה לא רק אני, זו פשוט מציאות! כל פעם אומרים את זה מחדש!" הסמוק הנחוש התכעס על הגיחוך.

"ועכשיו אומרים שזה באמת!" התעקש המפר הפזור המגחך.

"מי זה בדיוק ה'אומרים' שאתה מדבר עליהם שעכשיו שינו את דעתם מתמיד? ונגיד שהוא יקרוס, ממה אתה מאושר בדיוק?" התעניין הסמוק הנחוש הכועס.

"ממה אני מאושר! הם אכזריים ברמות! אתה לא זוכר איך הם הרסו לנו את החיים לאיזה שבועיים? אתה לא בקו..." זלזל העקשן המפר הפזור המגחך.

"'הרסו לנו את החיים' בוא, לא הגזמת?" הגיע תורו של הסמוק הנחוש הכועס לגחך.

"אני בהלם ממך! פשוט בהלם! אתה יודע שיש כאלה שאיבדו את הבית שלהם בזמנו?!" המזלזל העקשן המפר הפזור והמגחך היה בשוק מוחלט.

"הם לא איבדו את הבית, הם נזרקו לבית! בגלל שהם, כמוך, זלזלו בהוראות צוות הישיבה. די, אני פשוט לא מסוגל יותר לשמוע את השטויות שאתה מדבר, חח 'הרסו לנו את החיים' 'איבדו את הבית' אתה הזוי ממש!" הסמוק הנחוש הכועס המגחך כבר ממש צחק "ואתה עוד מבשר לי בידענות 'המשטר קורס'..."
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
היו היה כפר מוקף ביער שורץ זאבים.

בכפר היה גר רועה צאן, שהיה רועה את צאנו סביבות הכפר בקרבת היער.

אך רועה צאן זה לא היה תמים כלל וכלל...

הוא היה מנצל את פחדם של יושבי הכפר מזאבים לטובתו האישית.

בכל פעם שזאב התקרב לאזור הכפר, הרועה צעק לכיוון הכפר "להירגע, זה רק כבש! כבש!"

ואז, האנשים שפתאום גילו זאב מסתובב בכפר, ברחו באחת בלי להתארגן, והרועה היה מפלח מבתיהם כל מה שהיה צריך...

כך היו מספר פעמים נוספות. הגיע זאב, הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" כולם נרגעו, זאב הגיע באחת, ו... הרועה המתוחכם ניצל את המצב...

ואז, פעם אחת, באמת היה זה רק כבש שהגיע מכיוון היער. הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" אך כמובן, כל יושבי הכפר המתורגלים ברמאותו התארגנו ורצו להסתתר.

ככל שניסה הרועה לאחר מכן לשכנע את החלבן שהוא יכול לצאת להביא לו חלב, את החנווני שהוא יכול לצאת לפתוח את חנותו שהספיק לנעול, שלא היה זאב, זה היה רק כבש! הוא לא הצליח, זהו, אף אחד כבר לא האמין לרועה המהתל...


מכירים איזה נשיא מעצמה שזהו מצבו כעת בנוגע לכוונתו לתקיפה במדינה מסוימת?
כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה