הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני נושא עימי את הסוד הזה שנים רבות. הוא נעשה כבד מיום ליום. זה מרגיש כמו עבודות כפייה בחדר כושר תחת אימונו התובעני של מאמן כושר סובייטי, כאשר בכל פעם שאני מצליח בקושי רב להרים את המשקולת, יד שרירית מוסיפה עוד אבני משקל למוט הנאנק מכאב.
אז הגיעה העת לשמוט את המשקולת, ולגבי הסובייטי האיימתני? גם ככה אין לי כבר מה להפסיד.
בלי יותר מידי דיבורים והכנות, פשוט אגיד את זה וזהו! אני רק מקווה שזה לא יגרום לכם להעריך אותי פחות.
התקשיתי בקריאה עד גיל מאוד מאוחר. כמה מאוחר? גיל 26, מספיק מאוחר?
אני יודע שזה נשמע לא אמין, אולי אפילו פתטי. איך זה שבן אדם שמתיימר להיות סופר התקשה בקריאה ועוד עד לגיל כל כך מתקדם? זה כמו להגיד שזמר מקצועי היה חירש-אילם רוב שנותיו. אבל מה לעשות שאלה הן העובדות.
כן. זה היה דור אחר. לא כל מי שהתקשה בכיתה קיבל מיד אבחון מקצועי וטיפול נאות. אם הקריאה הייתה נהירה לך אז זכית ואם לא - בכית.
הייתי ילד ביישן ולא הרביתי להתלונן. איכשהו הצלחתי להעביר את הזמן מבלי שישימו לב יותר מדי למצוקות שלי. לעיתים רחוקות התלוננתי על כך שאיני מצליח לקרוא כמו שצריך. למוריי היו עניינים חשובים יותר, והורי היו עסוקים ביום-יום האינטנסיבי. "קורה שילד מתקשה קצת, זה לא משהו שלא נשמע במחוזותינו", הם הרגיעו את מצפונם.
כשבגרתי ידעתי שהמצב הזה לא יכול להימשך, אך התביישתי נורא. איך זה ייראה שאיש בן 26 ניגש לאבחון לאחר כל כך הרבה שנים של הזנחה פושעת?
ואז נזכרתי ברבי עקיבא. בגיל 40 הוא עמד בפתחה של כיתת מכינה, ראה 28 זאטוטים יושבים על כיסאות נמוכים ומנדנדים את רגליהם המיניאטוריות באוויר הנה והנה. היה קל יותר מבחינתו להתמסר לבושה, לתת לה להכתיב לו את המשך מהלך חייו. אבל הוא החליט לגבור עליה, וללא היסוס מיהר לכיסא ה-29 והשתלב בלימודי האותיות.
הכיסא לא היה למידותיו, סביר להניח שרגליו הארוכות, שחיפשו נואשות אחר תנוחה, כמעט נתקלו במלמד המסור, אולי אף הכשילוהו והשטיחוהו ארצה, אבל אותו עניין רק דבר אחד - לדעת לקרוא כמו כולם! והשאר היסטוריה, ועוד איזו היסטוריה.
יצאתי בעקבות רבי עקיבא. לא הייתי אמיץ מספיק כדי לשבת לצד בני הקטן בכיתה מכינה, אבל קביעת תור למטפל אישי היא משהו שהצלחתי לחיות אתו בשלום.
וככה מצאתי את עצמי בגיל 26 יושב מול מטפל ומשתף פעולה כמו ילד טוב ירושלים.
"מה אנחנו רואים כאן על הלוח?", הוא שאל בסבלנות ילדותית מביכה. ואני עניתי בהתלהבות "אל"ף". "ומה אנחנו רואים כאן?", ואני והמשכתי ועניתי בשמחה, "בי"ת".
זו הייתה ממש תורה לשמה. לא היו לו למטפל ממתקי פיתוי ודרבון וגם לא צעצועים משחדים. ועדיין שיתפתי פעולה בחדווה גדולה לטובת המטרה הנעלה.
הטיפול הסתיים והוא התיישב לכתוב לי סיכום: "בעין ימין יש לך מספר 2.2, ובעין שמאל 2.6. אתה לא צריך מולטיפוקל".
אז הגיעה העת לשמוט את המשקולת, ולגבי הסובייטי האיימתני? גם ככה אין לי כבר מה להפסיד.
בלי יותר מידי דיבורים והכנות, פשוט אגיד את זה וזהו! אני רק מקווה שזה לא יגרום לכם להעריך אותי פחות.
התקשיתי בקריאה עד גיל מאוד מאוחר. כמה מאוחר? גיל 26, מספיק מאוחר?
אני יודע שזה נשמע לא אמין, אולי אפילו פתטי. איך זה שבן אדם שמתיימר להיות סופר התקשה בקריאה ועוד עד לגיל כל כך מתקדם? זה כמו להגיד שזמר מקצועי היה חירש-אילם רוב שנותיו. אבל מה לעשות שאלה הן העובדות.
כן. זה היה דור אחר. לא כל מי שהתקשה בכיתה קיבל מיד אבחון מקצועי וטיפול נאות. אם הקריאה הייתה נהירה לך אז זכית ואם לא - בכית.
הייתי ילד ביישן ולא הרביתי להתלונן. איכשהו הצלחתי להעביר את הזמן מבלי שישימו לב יותר מדי למצוקות שלי. לעיתים רחוקות התלוננתי על כך שאיני מצליח לקרוא כמו שצריך. למוריי היו עניינים חשובים יותר, והורי היו עסוקים ביום-יום האינטנסיבי. "קורה שילד מתקשה קצת, זה לא משהו שלא נשמע במחוזותינו", הם הרגיעו את מצפונם.
כשבגרתי ידעתי שהמצב הזה לא יכול להימשך, אך התביישתי נורא. איך זה ייראה שאיש בן 26 ניגש לאבחון לאחר כל כך הרבה שנים של הזנחה פושעת?
ואז נזכרתי ברבי עקיבא. בגיל 40 הוא עמד בפתחה של כיתת מכינה, ראה 28 זאטוטים יושבים על כיסאות נמוכים ומנדנדים את רגליהם המיניאטוריות באוויר הנה והנה. היה קל יותר מבחינתו להתמסר לבושה, לתת לה להכתיב לו את המשך מהלך חייו. אבל הוא החליט לגבור עליה, וללא היסוס מיהר לכיסא ה-29 והשתלב בלימודי האותיות.
הכיסא לא היה למידותיו, סביר להניח שרגליו הארוכות, שחיפשו נואשות אחר תנוחה, כמעט נתקלו במלמד המסור, אולי אף הכשילוהו והשטיחוהו ארצה, אבל אותו עניין רק דבר אחד - לדעת לקרוא כמו כולם! והשאר היסטוריה, ועוד איזו היסטוריה.
יצאתי בעקבות רבי עקיבא. לא הייתי אמיץ מספיק כדי לשבת לצד בני הקטן בכיתה מכינה, אבל קביעת תור למטפל אישי היא משהו שהצלחתי לחיות אתו בשלום.
וככה מצאתי את עצמי בגיל 26 יושב מול מטפל ומשתף פעולה כמו ילד טוב ירושלים.
"מה אנחנו רואים כאן על הלוח?", הוא שאל בסבלנות ילדותית מביכה. ואני עניתי בהתלהבות "אל"ף". "ומה אנחנו רואים כאן?", ואני והמשכתי ועניתי בשמחה, "בי"ת".
זו הייתה ממש תורה לשמה. לא היו לו למטפל ממתקי פיתוי ודרבון וגם לא צעצועים משחדים. ועדיין שיתפתי פעולה בחדווה גדולה לטובת המטרה הנעלה.
הטיפול הסתיים והוא התיישב לכתוב לי סיכום: "בעין ימין יש לך מספר 2.2, ובעין שמאל 2.6. אתה לא צריך מולטיפוקל".
