"המקום הראשון"

  • הוסף לסימניות
  • #21
אני גם הרגשתי את זה
רציתי מאוד עבודה מסוימת ובסוף חברה שלי קיבלה את זה
היה מאוווד קשה לקבל את זה
אבל ב"ה קיבלתי הרבה תמיכה ועברתי את זה
והאמנתי שבאמת ה' עושה את זה לטובה

אחרי חודש ב"ה קיבלתי עבודה פי מיליון יותר טובה...........

ה' רוצה שנרפה וניתן לו לנהל לנו את החיים
למרות שזה ממש לא קל לפעמים

בהצלחה רבה
ומחזיקים לך אצבעות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
נכתב ע"י dafdefet;2042551:
לי יש שאלה בכיוון ההפוך-
אם אני מרגישה בצוות בעבודה שאני מאיימת עליהן בהצלחה, מה עושים כדי שלא ירגישו רע
כמו שפותחת האשכול מרגישה.
איך נותנים תחושה טובה ועממית
איך מצליחים בלי לדרוס אחרות בעבודה?

1. תני כמה שיותר, תשתפי, תתרמי לכולן מכישוריך, תגלי את "סודותיך המקצועיים"/ מה שלא מהווה בעיה עבורך או אז ההצלחה שלך היא ההצלחה של כולן וכולן רוצות את הצלחתך.
2.להחמיא באמת ולפרגן בנדיבות לכולן- לומר ישירות למי שבצוות מה את מעריכה בהן ואיפה את רואה את זה, שלא יהיו כשבחים חסרי בסיס.

קחי את בקר לדוגמא- שימי לב כמה כולן שמחו בשבילה על הכתיבה בעיתון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
נכתב ע"י יועצת;2042723:
1. תני כמה שיותר, תשתפי, תתרמי לכולן מכישוריך, תגלי את "סודותיך המקצועיים"/ מה שלא מהווה בעיה עבורך או אז ההצלחה שלך היא ההצלחה של כולן וכולן רוצות את הצלחתך.
2.להחמיא באמת ולפרגן בנדיבות לכולן- לומר ישירות למי שבצוות מה את מעריכה בהן ואיפה את רואה את זה, שלא יהיו כשבחים חסרי בסיס.

קחי את בקר לדוגמא- שימי לב כמה כולן שמחו בשבילה על הכתיבה בעיתון...

תודה רבה!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
במצבים האלו של חרדה, התמודדות וקנאה. שזה הכן מצבים של קושי שמטרידים אותי יום וליל כטיפוס שלוקח הכל ללב, למדתי אחרי הרבה שיחות מוסר, קאוצ'ינג,אימון אישי...וכו להרים ידיים, לשלוח את כל המגבלות שלי לד', החסרונות, הקשיים, הקנאה, הפחד, הכעס, הלחץ(אפילו את אלו שבאשמתי) פשוט להכנס לרפיון כזה. ולדמיין איך שהכל עולה למעלה, והקב"ה בכבודו ובעצמו לוקח הכל ושולח לי רוגע, שלווה ואין לי שום בעיה. רק שמחה ואושר. אבל ממש כאילו אני איזה תינוקת שלא חושבת על כלום חוץ מההווה העכשוי, השניה הזאת. ברגע שנכנסתי למצב של רוגע מנסה לחשוב על התוצאות ואיך שהכל נרגע והכל הסתדר לטובה. ואז מתפרץ לי מבפנים הודיה 'לד' גם על זה שדמינתי שהכל הסתדר לטובה!! וגם על כל מה שיש לי החל מהילדים המתוקים, על הבית המסודר והנקי וגם שהצלחתי לבשל משהו טעים. אני מתכוונת גם על הדברים הקטנים. אבל ממש להודות ולהרגיש חזק את הרוגע הזה של כיף. ולנסות לדמיין את ליבי שנרגע!
לפעמים יוצא לי לחשב על אין עוד מלבדו!! מתרכזת במילים האלו כמה שמרגיש לי נח להתרכז... כל פעם רעיון אחר שזה לא השני זה ד'.
זה מעצים מאוד, אני עושה את התרפיה הזאת בדברים הקטנים, כמו התינוקת בוכה באמצע הלילה ואז באים לי כל מיני מחשבות של פחד וחרדה, מה יהיה מחר ֹ?איך אני יסתדר בעבודה.? לא יהיה לי כח לכלום..וכו' ואז זורקת הכל לד' משתדלת שוב להכנס לאותו רוגע..וכו' ופתאום קןראים לי ממש ניסים!! אל תשאלי איך...או שבעלי לוקח לי את התינוקת, או שנרדמה תוך שניה ועל הבוקר כאילו כלום!! אני לא עייפה, להפך כאילו ישנתי כל הלילה!!
לאט המח שלי מתרגל להרגע ולשלוח הכל אל ד' וזה משפיע על כל מערכת היחסים שלי!!
ופתאום אני משתנה בהכל, אנשים מתקשרים אלי ורואים אותי שמחה ואין להם מושג מה אני עוברת!!
כשלפעמים אני שוכחת את התרגיל הזה, הכל קשה לי. אני מרגישה את הגוף כבד והחיים עצובים , הכל שחור לי עד שאני צמאה לאותו תרגיל!!
בהתחלה כשהתחלתי באמת לא עשה לי כלום רק אחרי הרבה פעמים זה התחיל....
זה הרגשה ממכרת, מצב מיוחד שאני רוצה להשאר בו עוד ועוד!
ואני מתלבטת לספר לכם משהו אישי...
לפני 4 שנים יצאנו מהארץ ואני כל כך מתגעגעת! אין. לא תבינו אותי כמה קשה לי הקטע הזה שזהו אני לא חוזרת לשם לבינתיים!!!
כל פעם שאני נפגשת עם אנשים ברכוב(בכלל עכשיו שהרבה באים לפסח) הם מדברים עם הילדים בעברית וזה דוקר אותי, שהילדים שלי שכחו את העברית. אני נכנסת להמון סיטואציות של קנאה שהרבה נמצאים בארץ ואני לא!!!!!! אני ממש מתגעגעת אפילו לשפהֱ. למנטליות, לחברה(כמו עכשיו לפורים, בפרוג הרבה משקיעות השקיעו בתחפושות ובמשלוחים ואני ממש אוהבת להשקיע ופה זה לא מקובל זה הורג אותי בפנים כי אני רוצה גם.... תכל'ס השקעתי במשהו קטן ןיצא חמוד! אבל הייתי היחידה) וגם המטנליות כמו מה שקרה לי שלשום, ( מי שקראה את האשכל "ילד בן 8 בוכה")ממש עזרתן לי מאוד. עודדתם אותי ונתתם רעיונות שממש עזרו לי. אז זהו כל רגע היה לי צביטה בלב בקשר לארץ עד שלאט וממש לאט לאט בסיטואציות שונות מהחיים כנ"ל החל לזרום בי מחשבות חדשות ויותר טובות עד שהגיע גם לקטע של הארץ!!! התחלתי ללמוד להסתכל על הנקודות החיוביות של להיות בחו"ל.
ובתור עם יהודי מובטח לנו, הבוטח בד' חסד יסובבנו!! ואני רואה את הפלא הזה יומיום
ד' מחזיר לי כפליים:)
מומלץ!
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
קשה קשה קשה!!!
זו עבודה עצמית ויכולה לקחת גם תקופה ארוכה עד לתוצאות מושלמות:)
עבודה שנרקמה במיוחד עבורך מבורא העולם.
אבל אי אפשר לקפוץ מיד לדרגה הגבוהה והרצויה, אלא ללכת על פי כוחותיך ויכולתך העכשוית, בליוי תפילה מעומק הלב.
וצעד אחר צעד לעלות בעוד משהו לקראת השלוה הרצויה.

מה שכן, נהנתי מאד!! שאת לא מתבלבלת מלגעת בנקודה האמתית
יש הרבה שמתביישים גם מעצמם ולא מודים בכך שיש להם בלב תחושה של קנאה או שנאה או מה שלא יהיה. אבל מי שיודע מהי נקודת התורפה שלו יוכל למצוא את התרופה המתאימה לו.

המון הצלחה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
רעיון נפלא ויסודי בעניין הקנאה
מתוך מאמר ארוך ששכתבתי וערכתי מאחד הרבנים הגדולים, עם שינויים מתבקשים

וידגו לרוב בקרב הארץ מה הקשר???

בסיום הברכה שמוסר יעקב אבינו ליוסף - 'וידגו לרב בקרב הארץ', לא מובן מהו הלשון וידגו, ומהו הכוונה - 'בקרב הארץ' כביכול שידגו 'בתוך הארץ', מה שייך ברכה שירבו בתוך הארץ.

ידוע היא שברכה זו היא נגד עין הרע גשמית, והאמת שתוכן הברכה עשירה יותר עשרת מונים, והוא הוראה ודרך בעבודת השם והמידות שהנחיל יעקב אבינו, דרך נפלא ומחודשת בעבודת השם ובפרט בעניין הקנאה ועין הרע, ששייך לכל אחד ואחד מאתנו.

'עין הרע' מה זה???

עין הרע מה זה בכלל??? כדי להבין מה זה עין הרע, ומנין הוא נובע, יש להביא את מה שכתב רש"י, רש"י מסביר לנו ש'וידגו' מורה על ברכה נגד עין הרע, כלומר שיהיו פרים כהדגים שאין בהם עין הרע, בפשטות כל אחד מבין שכוונת רש"י שעל הדגים אין בהם עין הרע שכן מכוסים הם מעיני אדם מאחר והמים מסתירים אותם, זהו אכן הפירוש הפשוט.

אולם התוכן הפנימי בזה, הוא הרבה יותר עמוק.

הנה יש להקדים שאצל הדגים לא שייך קנאה ביניהם, ומדוע???

וההסבר בזה הוא בניתוח שורש מקור עין הרע, כל אחד יודע, ויכול להעיד על עצמו שאם הוא הסתכל על אדם בעין רעה, זה בא מהקנאה...
אבל מה זה קנאה??? מדוע הוא אוכל אותנו עד מוות???

הקנאה שורשה בהתנתקות, התנתקות ממקור החיים, אצל האדם מתבטא ההתנתקות ממקור יצירתו מהאדמה. ונסביר: כשהאדם נוצר מהאדמה שזה ישות כביכול בפני עצמו, וניתן לו בחירה חופשית, הרי שהאדם הסתגל שכל צרכיו יבואו לו רק על פי השתדלותו וכפי מידת כוחו, או חכמתו, כישרונותיו, וכו' האדם במשך חייו אינו מרגיש אייך שהקב"ה עומד ומנשים אותו בכל רגע ואת הבריאה כולה, ומשכך הנבראים על הארץ הם רכושניים מעצם טבעם, והיינו שהאדם צובר 'כביכול' - מעמד, כסף, כבוד, נכסים וכו', ואז יש תחרות של צבירה, צבירת של כבוד, מעמד, כסף, תאוות וכו'.

ויותר מכך: כשהאדם הוא רכושני כפי שנברא, ואינו משיג את מה שחבר שלו כן השיג, הרי שהוא חש שמה שצריך היה לבוא אליו, ומה שראוי היה לו נמצא אצל חברו, ואפילו שאנשים אומרים בלבם, שהאמת 'שלא אכפת לי שגם לו יש', אבל זה ברור לו שהכוונה דווקא עם יש שתיים, ולדוגמא באם יש רק וילה אחת הרי שזה ודאי היה צריך להיות שייך לי, ובמילים אחרות: מה שנמצא אצל חברו הוא במקום מה שהיה צריך לבוא אליו, ואז יש לו כעס על עצמו, ועל סביבתו, ואף לפעמים רח"ל גם על הקב"ה, בטענה מדוע אין לו מה שיש לאחרים, ולכן עינו צרה בחברו שכן "השיג" זאת, ומכניס עין רע במה שיש לשני.

אבל אילו היינו מאמינים בהשגחת השם שהכל הוא בא בהשגחת ה', ואין מה שמוכן לחברו נוגע כמלוא נימה במה שמגיע לו, לא שייך בכלל שהוילה וכדו היה להגיע אליו, לא היה עולה כלל המחשבה הזאת שגם לי היה יכול להגיע את מה שיש לו, וממילא מה שיש לו אינו כלל בתחום השגתי.

וכדאי שהאדם ידמה לעצמו, שכביכול הקב"ה יורד ומחלק לפי הזמנה מראש, ולאחר מבחן והתאמה ארוכה לכל אדם לפי התפקיד שנבחר לאדם את הכלים שלו, ואת כל צרכיו, היינו שמתאים לו את הבית שמגיע שלו, ואת הכבוד, התפקיד, המעמד, הרכב, הכל רשום אצלו, וכל אחד עובר לפניו ומסתכל כביכול הקב"ה ברשימה והוא מחלק לפי זה. לזה וילה, לזה קוטג', ולזה דירת מחסן, לזה שיהיה מנהל, לזה שיקבל מחמאות, ולזה שיקבל נזיפות וכו'.

על פי זה נבוא להסביר מדוע אצל הדגים אין עין הרע ביניהם. הנה כשנתבונן בדגים נראה שכל העת קשורים הם למקום ולמקור לידתם, כלומר: למים ומהמים הם מקבלים את כל צרכיהם, האויר מתוך המים, הנוזלים מתוך המים, הכל בכל מכל יש להם במים, וגם האוכל בא להם מהמים לתוך הפה, רק לתפוס תאוצה טיסה ישירה פתיחת הפה ובליעת ארוחה דשנה של דגים קטנים יותר, ועוד, שאצל הדגים גם לא שייך קנאה ושל מקום, היינ אני חי במקום הזה, 'המקום הזה שייך לי', שכן הם חיים באזורים שלמים זה עם זה בעירוביה ובשלום ובנעימות, וממילא אין ביניהם שום קנאה.

ולכן הדגים נחשבים כקשורים למקור מחצבתם, מאחר והם חשים בפועל האייך הכל בא להם מהמים שזה מקור החיים שלהם, ואם כן האיך שייך בכלל לקנאות, ומשאין קנאה אין אצלם עין הרע כלל.

אם כן זהו המסר והדרך החיים שיעקב אבינו מברך ומוסר לבניו, 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - שהאופן שפרים ורבים הוא דווקא על ידי אמונתם האיתנה שהכל מאת המים שבאים מאיתו ית', ומשכך אין פוגעים זה בזה בעין הרע.


כלומר: ברכת יעקב אבינו - שעלינו להיות קשורים למקור החיים בארץ, כדגים במים, ולהאמין שהכל מאת ה' ולא שייך כלל עין הרע שלאחד יש יותר מהשני, אלא כל העת יהיו דבוקים בבורא שהוא הזן ומפרנס לכל ברוחניות וגשמיות, וזהו שמסיים יעקב הברכה – 'בקרב הארץ', ושאלנו האיך שייך לחיות בקרב – 'בתוך הארץ', אלא הכוונה הנכונה היא, שיחיו על הארץ ויהיו קשורים למקור לידתם שהוא מהאדמה, ומזונתם שבא מהארץ, כדגים שבתוך הים כך יחיו באמונה בקרב הארץ, באמונה שהכל מה שצריך לבוא אליו יבוא אליו בכל מקרה, ומה שלא צריך לבוא אליו לא יבוא אליו על אף שיעמדו לימינו כל יושבי תבל וכו', ואך זאת על האדם תמיד לעמוד ולהתקשר למקור חיותו שבא מקרב הארץ, כדגים בתוך הים שתמיד קשורים למקור חיותם, וממילא יסתלק ממנו הקנאה, ולא יבוא לדי העין הרע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
אני חושבת שאת צריכה לעשות עם עצמך עבודה להעצים אצלך את התחומים שאת טובה בהם והם נותנים לך סיפוק אמיתי.
ולנסות לשים את הנושא הכואב כדבר שולי יותר בחייך, כך הכאב יפחת, והאמוציות שמסתובבות סביבו ירגעו.
וגם אם היום את בנקודה בחיים שאין לך סיפוק משמעותי תצרי לך אותו.
אם את אמא לילדים, תשקיעי במודע באמהות יותר, אולי אפילו תלכי להנחיית הורים.
אם את לא נשואה ויש לך תחום שאת טובה בו, תכנסי אליו יותר ותצרי לעצמך בתוכו משמעות, ואולי אפילו התנדבות בתחום מסוים שיגרום לך הנאה אמיתית ומשמעותית.
ואולי בכלל בתחום המקצועי- תלמדי איזה קורס שתמצאי בחיקו נחמה לכאבך ותצליחי להתרומם.

המון הצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
שמעתי פעם מרב אחד שאמר שאנחנו בעולם הזה כמו רכב לכל רכב שנשלח למוסך צריך לתקן משהו אחר אנחנו לא נשאל אף פעם מדוע לרכב שלי צריך לתקן את המנוע ולחבר שלי צריך רק לתקן את הפנג'ר בגלגל כי לכל רכב צריך את התיקון שלו אנחנו נשלחנו לעולם כדי להשלים את התיקון שלנו לצורך זה נולדנו לדפוס חיים מסוים עם כשרונות שיש רק לנו ולכן זה שחבר שלי יותר מוצלח או אפילו זה שהוא רק נראה יותר מוצלח זה בשביל להשלים את התיקון שלו בעולם הזה ולנו יש תיקון אחר לרכב ולכן אנו לא זקוקים לכישורים האלו לא יודעת לי זה עזר בהרבה מישורים בחיים מקווה שגם לך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
הקטע הזה של הקנאה עולה לנו בהרבה מאוד מקומות בחיים, אם זה אחות קרובה שנכנסה למשפחה חשובה/עשירה/תומכת וכו יותר ממני,
או בעלה קיבל תפקיד תורני חשוב או הצליח מאוד בעבודה, ילדים, כמות כשרונות, תנאי חיים ועוד אין ספור מקומות שאם לא נמגר אצלנו את הרגשות הללו הם יצופו בכל פעם מחדש,
הדבר קשה ואינו פשוט כלל למי שבטבעו טיפוס מקנא יותר ויש כזה דבר! זה בכלל לא שייך למקום שלי בעולם או להצלחה שלי אלא לסוג החשיבה שלי,

דבר אחד שמחזיק אותי במקומות שאני מרגישה שעוד רגע אני יטבע בגל הרחמים העצמיים על עצמי/משפחתי וכו' היא הידיעה הברורה ששום דבר בעולם אינו מקרי, יש מישהו למעלה שמכוון את צעדינו ועוד דבר מוכח ממש מנסיון אישי שברגע שנותנים לרגשות השליליים הנ"ל להציף אותנו, זה באופן אוטומטי גורר אחריו עוד בעיות, קשיים, קנאה ועוד, אבל אם מתגברים ועובדים על עצמינו מכניסים בכח רגשות חיוביים של טוב לב, הודיה לה', חיפוש הדברים הטובים בכל מצב ותמיד אפשר למצוא זה גורם בראש ובראשונה להרגשה נהדרת וברור שזה מביא לנו דברים טובים

וכפי שאמר אחד הגדולים (איני זוכרת מי) כשהאדם מתלונן על מצבו, ובוכה על הצרות שלו כביכול מלמעלה עונים לו ואומרים "אתה חושב שזה צרות? אפשר ח"ו להראות לך באמת מה זה צרות" אבל אם בן אדם מודה לה' על הטוב שנתן לו ושמח בחלקו עונים לו כביכול מלמעלה "אתה חושב שזה נקרא טוב? אני יראה לך מהו טוב באמת וכמה טוב יש בחלקי להרעיף עליך"!

ולוואי ונוכל באמת לקיים את הדברים הלכה למעשה ובכך למלאות את תפקידנו בעולם!

אני רוצה רק להראות דוגמא של אישה שעברה הרבה בחיים סבתא שלי שתחי' עמו"ש, עברה את השואה וכבר מחתנת ב"ה נינים, אישה שכל מה שעושים לה הוא מצויין בכל דבר שהיא מתמודדת היא רואה רק את הדברים החיוביים, עכשיו היא מתמודדת עם סבא שלי שיחי', שנמצא בשיקום אחרי 2 ניתוחים, הזכרון כבר לא הכי (בלש' עדינה) וזו התמודדות לא פשוטה, כשבאתי לבקר את סבי היא אומרת לי "יש משהו מאוד טוב במצב העכשווי כשכל הנכדים באים לבקר את הסבא לפחות היא זוכה לראות את כולם" (מה שלא קורה לעיתים תכופות)
הלוואי שאוכל ללמוד ממנה וללכת בדרכה....
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
זיסונת יקרה

ראי איזו במה מכובדת פתחו "לכבודך"...
האמת היא אצל כולנו ... רק את היית האמיצה לגעת בחולשותייך "ברבים", וכולנו מתחזקים מכל מה שנאמר עד כה... יישר כח לכל אחד שהשקיע מעצמו כדי לסייע...

חייבת לשתף אותך.... הייתה התמודדות דומה מעין זו שלך ,ובקרב חדר מורים נראה לי שהנסיון הוא קשה מנשוא...
יום אחד הוצאתי את הספר אורחות צדיקים (דאגתי לסביבה סטרילית) וקראתי בקול ממש הלוך וחזור... תוך כדי שינון זלגו עני דמעות וביקשתי מה' שיעזור לי עם פלונית....
האמיני לי "היא" היום כרוכה אחריי , ובניגוד לאופייה לגמריי....
ה' האיר את עני: "ביתי רציתי ממך כאן עבודה... לא משנה מי זו הדמות היום את מתמודדת עם איקס מחר עם וואי..... נכנעת! התבטלת! פנית אליי, ביקשת סיוע... אני אפרע לך בניגוד לכל התחזיות...
בקשי ממנו- הוא יסייע לך!
מעריצה את הישרות.
יישר כח ובהצלחה רבה....
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
זיסונת! תודה שבזכותך זכינו לקרוא דברים מרוממים אלו! שיעמוד לך לזכות בכל מעשייך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
ואני מודה אישית לכל אחד ואחת שהקדיש מעצמו לתמוך, לכוון ולעודד. איזו השתתפות מתוקה ואיזו אהבת ישראל לזיסונת אחת עלומה.
ותודה לבמה הזו, שאפשרה לחשוף משהו פנימי שישב מבוייש ונכלם ומוחבא בקנאות. ולקבל מענה כל כך מועיל ומכוון.
ואני כל כל שמחה לשמוע שמצאתם כאן עניין.
אולי זו הרכות שנמצאת במקום שמותר לך להיות אנושי. חסר. בלתי מושלם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
מישהו אמר לי דבר נכון נוסף.
תסכימי להיות באמת כלום. ותשנני לעצמך: עד שנוצרתי איני כדאי, ועכשיו משנוצרתי, כאילו לא נוצרתי. אין בי לא חכמה ולא תבונה ולא יכולת לולא ה' בעזרי. התחברות לנקודת האין שלנו משחררת מן התדמית שאנחנו כל כך תלוים בה ובגללה, החרדות, הקנאה והתחרותיות ועוד רעות חולות.

אם יש לכם עוד תגובות- אשמח לקרוא.

איך מורידים את האשכול לשמירה במחשב האישי שלי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
זיסונת יקרה
כמו שכתבת, אני חושבת שזאת הנקודה העיקרית בנושא בריאת הנפש, או עבודה המידות.( איך שתקראי לזה. לא רוצה להשמע מדי צדיקה)
צריך להתחבר לנקודת האין סופי שזו הקב"ה מתוך התחברות לאני אמיתית שלנו!
אבל לא בכל מצב בחיים או תקופה אפשר להתחבר בתור " אני עפר ואפר, רימה ותולעה" .
לפעמים זה מגיע מתוך "בשבילי נברא העולם"!! העיקר שתכנסי לעולם הפנימי שלך האמיתי, תזרמי לאט לפעמים מהרגשה עילאית ולפעמים מהרגשה של התבטלות מוחלטת העיקר בכבוד עצמי חיובי.
ככה תתקדמי, לעבר עולם של עליה.
סליחה שאולי הייתי מדי עמוקה, יש הרבה שלא מתחברים לזה ולכן לא נח לי להגיב אבל יש המון מה לדבר ולהרחיב בנושא!
אחד המרבה ואחד הממעיט העיקר לכוון לאבינו שבשמים
בתפילה "וטהר ליבנו לעבדך באמת"
הצלוחעס
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
אח.... דברים של אמת
דבריו הנוקבים של רב "אושר פרויינד" זצוק"ל.....
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
יש אחת בשם 'אסתרק'ה' אישה ממאה שערים שמספרת את סיפורה האישי בהרצאות וכדו'
היא עברה מוות קליני והיא אמרה שהיתה לה בעיה לא קלה עם מידת הקינאה
ציטוט ישיר ממנה:
" אם באה לכם קנאה, רק דרך תפילה, לבקש מה’: “ריבונו של עולם, קח ממני את הקנאה!”, ובסוף ה’ לוקח את הקנאה. כל יום לבקש בלב: “ריבונו של עולם, עזור לי שאני לא אחמוד, שלא תהיה לי קנאה”, רק ע”י תפילה אפשר להתמודד עם זה"
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
נכתב ע"י סטודיו פלאש;2045364:
יש אחת בשם 'אסתרק'ה' אישה ממאה שערים שמספרת את סיפורה האישי בהרצאות וכדו'
היא עברה מוות קליני והיא אמרה שהיתה לה בעיה לא קלה עם מידת הקינאה
ציטוט ישיר ממנה:
" אם באה לכם קנאה, רק דרך תפילה, לבקש מה’: “ריבונו של עולם, קח ממני את הקנאה!”, ובסוף ה’ לוקח את הקנאה. כל יום לבקש בלב: “ריבונו של עולם, עזור לי שאני לא אחמוד, שלא תהיה לי קנאה”, רק ע”י תפילה אפשר להתמודד עם זה"

סטודיו יקרה, דבריה נכונים בתכלית. אולם אנו לא זקוקים למישהו שעבר מוות קליני שיאמר לנו דברים כל כך פשוטים...
כלומר, זה שהיא עברה מוות קליני לא עושה אותה לבעלת דרגה גבוהה יותר או קרובה יותר להקב"ה כלל ועיקר!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
מה שדיבר אל ליבי שם זה היה שהיא דיברה מתוך ראיה חושית - שזה עזר לה בצורה ממשית, כי היא זכתה לצאת בשלום מהדין, בזכות שהיתה תמיד מתפללת על זה.
התלבטתי אם לכתוב פה את זה, בסוף החלטתי שזה מחזק וכדאי, אבל לא התכוונתי להתיחס לנושא ה'מות קליני'
לא אמרתי שהיא בעלת דרגה או מה, ה' יודע, רק נתתי דוגמא לאישה שיודעת מה זה חויה של קנאה, והתמודדה איתה כל חייה, וב"ה יצאה זכאית בדין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
אחת המליצה לי על הספר "שעריו בתודה"- שמשנה את צורת ההסתכלות על העולם ומפתח ראיה חיובית ורגשות שמחה. נפתח לי בעמוד אחד ובו אמירה כלכך רכה ומשחררת. שיבצתי בה את התפילה האישית שלי: "אני כל כך הייתי רוצה לפרגן ולשמוח בהצלחת חברתי ולא לקנא כלל. אבל אני רואה שאתה רוצה אחרת , שאתמודד עם המידה הזו. אני מקבלת את רצונך שהוא וודאי לטובתי האמיתית"
נסו את צורת האמירה הזו. היא כל כך משחררת את המלחמה הפנימית עם הידיעה שאני. כן. נגועה במידה רעה.
"כל כך הייתי רוצה שאחרי האשכול המיוחד הזה אני פשוט אגיע משוחררת ורגועה לעבודה בלי שום צביטה , אבל אני רואה, ה', שאתה רוצה אחרת. אז אני מקבלת את רצונך , שהוא וודאי לטובתי"...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.

הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.

הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.

מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.

זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.

עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.

לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.

למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?

השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.

הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.

סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.

מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.

לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.

עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.

אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.

הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".

כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.

החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.

לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.

לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.

תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.

ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.

ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.

חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.

אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".

התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.

שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.

חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.

השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.

השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.

לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.

מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ


דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ


ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ


גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


וקולו נישא, מחנן, מבקש:

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ


עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ


עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:

זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ


והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,

נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ


ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ


וממרום יענונו בקול

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
בעצתך תנחני

מאמר שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת ה'.
פרשת מטות מסעי גיליון 204

בין ר"מ למלמד

למה אנשים לא רוצים להיות מלמדים?
האמת היא שבבין המצרים ראוי לעסוק רק בעניני דיומא, במהותם של הימים והעבודה המוטלת עלינו בהם, אך שיחה עם אברך בכולל גרמה לי לסטות מהנושא ולעסוק בנושא אחר דחוף למדי: עבודת המלמדות.

סיפר לי אברך מהכולל שקיים לאחרונה מחסור גדול במלמדים, מחסור שהולך ומתגבר.
ילדי ישראל זקוקים לרבנים שילמדו אותם את דבר ה', ואין.
לקראת כל תחילת שנה מנהלי התתי"ם מחפשים מלמדים חדשים– ואין.
אנשים מעדיפים ללמוד תורה בעצמם, ומי שכבר מוכן לסגור את הגמרא בשביל פרנסה – מעדיף פרנסה אחרת.
מדוע זה קורה? זו נקודה שצריך ללבן אותה. יש תולים זאת בשכר הנמוך של המלמדים.
שכר ממוצע של מלמד הוא ב ערך 1,200 ₪ לשעה חודשית.
כלומר, מלמד שעובד חמש שעות ביום מקבל על חודש עבודה 6,000 .₪ בממוצע זה 49 שקל לשעה. שכר נמוך מאוד, בהתחשב בעובדה שמלמד צריך להכין את השיעור, וצריך לדבר עם הורים בערב, וצריך לחשוב על תלמידיו גם מחוץ לשעות העבודה.
ניתן בהחלט להבין את החשבון שעושה האברך לעצמו: אם בלאו הכי אני יוצא לעבוד, אקח עבודה ששכרה בצידה ואפשר לפרנס ממנה משפחה ברווחה ובקלות, ולא בדוחק רב ובהשקעה עצומה .

הפיתרון לזה הוא להעלות את השכ"ל שההורים משלמים. כמובן שכל מנהל חושש מלהעלות את השכר לבדו, ויתכן שצריך להציף את הנושא בבמות מפורסמות כדי שכולם יעלו את השכר ביחד, כמובן בכפוף לנטילת עצה מזקני ישראל שליט"א. דברים כאלה שייכים לתחומי פעילות שונים מהתחום שבו עוסק המאמר הזה בדרך כלל.

אך השאלה שצריך לברר הינה, מדוע אצל רמי"ם בישיבה המצב שונה לחלוטין? גם הם מקבלים שכר נמוך בערך אותו דבר, ממוצע של 5,500 לחודש, על אותו מספר שעות עבודה פחות או יותר. ואילו בתחום הזה אנו רואים נהירה המונית אחר המשרות התורניות, למרות השכר הנמוך. במה יגרע חלקו של מלמד מחלקו של מגיד שיעור או אפילו משגיח בישיבה קטנה? שניהם פועלים עם צעירים כל היום, ההבדל בגילים הוא בסך הכל שנתיים שלש, מדוע שם המגמה היא הפוכה?
אין שום ענין להיתמם, בתוך עמי אני יושב, וגם אני אישית משמש כר"מ בישיבה קטנה ולא הייתי מוכן לשמש כמלמד. להיות ר"מ זה תפקיד מכובד ולהיות מלמד זה תפקיד לא מכובד. הרב שטיינמן היה ר"מ בישיבה קטנה וזה לגיטימי לגמרי בעינינו, ואם הוא היה מלמד בחיידר אין ספק שכותבי העיתים היו מעלימים פרק זה בתולדות חייו. ר"מ בישיבה קטנה יכול לשמש במקביל גם כרב קהילה, ואילו מלמד לא.
היתה תקופה מסוימת ששקלתי להיות מלמד בשביל צרכי פרנסה, וחבר הזהיר אותי: "לא כדאי לך, כל ההשפעה של 'בעצתך' תרד לגמרי". אפילו החשיפה הזאת אני מניח שגרמה לחלק מכם לפקוח עיניים ולחשוב פעמיים...
אבל מה באמת ההבדל? למה ר"מ זה כבוד ומלמד לא?
יש שיגידו שמלמד מתעסק עם בעיות משמעת ור"מ עוסק רק בללמד תורה. המציאות היא שאין זה כך. שיחה פשוטה עם ר"מ בישיבה קטנה תלמד אתכם שגם להם יש בעיות משמעת )אלא אם כן הם מתעלמים מכך כדי לא להרגיש שהם מלמדים בחיידר(. אישית, למדתי בפוניבז' הקטנה, ובעיות המשמעת שהיו שם יכלו למלא כמה ספרים . אפילו ר' מיכל יהודה התמודד עם חוצפות בשיעורים... יתכן שבחיידר בעיות המשמעת תופסות יותר נפח, אך עדיין אין זה מצדיק את ההבדל התהומי בהתייחסות. ר"מ זוכה לכבוד, להיות ר"מ זה מעמד ומזכה בזכות ללכת עם שני כפתורים מאחורה, ואילו מלמד אינו זוכה לכבוד כלל, ופראק מאן דכר שמיה. במה נעוץ ההבדל?

נראה לבאר בדרך פשוטה. ממש על דרך הפשט.
גדלנו בישיבות והתחנכנו על כך שכל המוכשר והלמדן מחברו – הרי זה מוצלח מחבירו. זו התחרות בעולם שלנו: כמה כישורי המשכל שלך בעולם התורה.
מי שיודע להגיד סברא טובה, מי ששולט בקצות ונתיבות, מי שהוא למדן ובעל כשרון – הוא שווה. מי שלא – לא. הדבר הזה לגיטימי ומובן , אפילו ראוי ונכון . יש הערכה אצלנו להצלחה בתורה.
כמובן שעל פי האמת יש להעריך אנשים לפי עמלם ולא לפי כשרונותיהם, אך בכל זאת בעולם שבו אנחנו חיים יש משמעות לתוצאות, ו בהחלט זה דבר טוב שיש הערכה ללמדנים שמבינים ומונחים בלימוד ויודעים ללמוד כמו שצריך. זה חשוב שתהיה הערכה להצלחה בתורה, ללמדנות.
לפי זה נבין את החילוק. מלמד מתעסק עם משניות, גמרא רש"י, ובהמשך גם תוספות. לעומת זאת ר"מ בישיבה קטנה מתעסק עם לומד'ס, רייד, קצייס, ר' חיים ור' שימען. המלמד לא מוכיח כישורים למדניים יוצאי דופן, כי את כל מה שהוא עושה עושים גם כל האנשים הפשוטים. מי לא לומד גמרא רש"י? כולם לומדים. לעומת זאת הר"מ מפגין יכולות למדניות שאין לכל אחד. הוא יודע מה שלא כולם יודעים .
הוא יודע להגיד את היסוד של ר' שימען במעכשיו ולאחר ל', ואת החילוק של הקצייס בן נהנה למשתרשי. לכן הוא זוכה לכבוד ולכפתורים.
אנשים מוכנים לקבל משכורת נמוכה ביותר כאשר הם מקבלים לצד זה משוב והערכה ומעמד. נכון, אין הרבה כסף, אבל הם מקבלים אישור שהם שווים, שהם ניצחו בתחרות. זה שווה כל הון. אבל אנשים לא מוכנים לקבל משכורת נמוכה כאשר אין מזה שום הערכה ושום הכרה ביכולותם וערכם. אם כבר לאבד מעמד – לפחות שיהיה מזה כסף טוב.

עד עכשיו דיברנו מצד המעמד. עכשיו נדבר מצד המבט של "לא לצאת
לעבוד".
למה להיות ר"מ או אפילו משגיח בישיבה קטנה לא מוגדר כ"לצאת לעבוד", אלא כ"להיות מרביץ תורה", ואילו להיות מלמד כן נחשב כ"לצאת לעבוד"? הרי שניהם מלמדים תורה, מה ההבדל? למה כאשר אברך שואל אם לצאת להיות ר"מ בישיבה אין לו צד שזה יציאה לעבודה, ואילו כאשר הנידון הוא האם להיות מלמד הדבר הראשון שהוא אומר שזה "לצאת לעבוד"?
ההבדל הוא כשנבין מה עומד מאחורי המילים "לצאת לעבוד". כשאברך סוגר את הגמרא לכמה שעות ביום והולך לפרנס, יש כאן אמנם את הענין האמיתי שיש פחות שעות לימוד תורה בסדר יומו. ברור שאדם שזוכה ללמוד תורה בהתמדה לא רוצה להפסיק. אבל מעבר לכך, הקושי הרגשי שאנשים חווים ב"לצאת לעבוד", למרות שיש להם צורך נפשי או כלכלי, הוא בעיקר ההודאה בכישלון כביכול. אני מכריז על עצמי קבל עם ועדה: אני לא יכול להמשיך להיות אברך, אני יורד מהכביש המרכזי לדרך צדדית . לא הצלחתי להיות כמו כולם. זה מחסום שגורם לאנשים רבים שלא לצאת לעבוד גם כשיש להם צורך אמיתי בכך.
ואם כך, זה החילוק בין ר"מ למלמד. שניהם משקיעים בלימוד אותו זמן כמו מקודם, שניהם עסוקים בללמוד וללמד. בשניהם הנושא פה הוא לא ביטול תורה )בדרך כלל, כמובן שיש לדון בפועל בכל מקרה לגופו, אבל מדובר כאן בהכללה(. מה כן ההבדל בין לצאת להיות ר"מ ללצאת להיות
מלמד? ההבדל הוא שהר"מ לא מכריז על עצמו "ירדתי מהדרך המרכזית", כי אדרבה זה שדרוג במעמד, הוא מכריז על עצמו: "אני מוצלח בלימוד, אני למדן, הגעתי לדרגה גבוהה אפילו יותר מאברך רגיל".
אבל המלמד מכריז על עצמו את ההיפך. הוא כאילו אומר: "אני לא מוצלח בלימוד כמו כל האברכים, ירדתי מללמוד קדשים ו תערובות וסוגיות בשבת – ללמד ילדים גפ"ת בסיסי ופשוט". ההכרזה הזאת, היא שעושה את ההבדל.
וזו גם הסיבה למה שקורה בכיתות ח'. בכיתה ח' תפקידו של המלמד הוא להקנות לילד כלים לקראת הישיבה קטנה. בישיבה קטנה הרי אומרים רייד ישיבתי – קצות ונתיבות, ר' נפתלי וקובץ שיעורים, ועוד.
המלמד חש שחובתו להקנות כלים לילד ללימוד החדש הזה, וזה מצוין.
אך פעמים רבות הדבר מגיע על חשבון הפשט הבסיסי והישר. מפסיקים ללמד גמרא ועוברים ללמד "מפרשים". סיפר לי חבר ת"ח שפעם שאל קבוצת ילדים מת"ת חשוב, שלמדו האיש מקדש לקראת המבחנים לישיבות: "תגיד לי בבקשה: הדין הוא שגם איש וגם אשה יכולים לשלוח שליח לקידושין, האם שניהם נלמדים מאותו פסוק או שצריך לכל אחד מהם פסוק נפרד?" הם פשוט לא ידעו להגיד תשובה ברורה בשתי
מילים. הם התחילו לענות: "העצמות יוסף אומר שהשיטה לא נודע למי אומר, ור' אלחנן אומר שיש חקירה מה שולחים" וכו' וכו'.
הלב נכמר לראות ילדים בכיתה ח' בשעות הצהרים בשבתות יושבים ועמלים בתורה, ומשננים ערמות של שמות של "מפרשים", כאשר צורתא
דשמעתתא הבסיסית חסרה להם. אומרים מילים על גבי מילים בלילהבין כלום.
ומהיכן זה נובע? כאמור לעיל, לפעמים זה נובע מאילוצים של מבחנים לישיבה קטנה, אבל לפעמים זה נובע מרצון של המלמד להרגיש שהוא
מתעסק עם רמה גבוהה ולא רק עם גפ"ת פשוט. הוא כבר לא שייך לחיידר, אלא הוא סניף של הישיבה קטנה בתוך החיידר. להגיד רייד
בשיעור זה נותן הרגשה טובה שהוא גבוה יותר. בקצרה: כל הנזק של ילדי כיתות ח' נובע מהמבט על ה מלמדות.
מה הפיתרון לכל המצב הזה? אולי יש שיגידו שיש להעלות את מעמדם של המלמדים באמצעים כאלה ואחרים, על ידי נתינת עליות מכובדות
או תקנה של לבישת פראקים מכיתה ה' ומעלה. לענ"ד זה לא יועיל כ"כ, כי הציבור לא קונה פתרונות חיצוניים. כל עוד שהתפיסה הבסיסית כלפי המלמד היא שהוא "בסך הכל לומד משניות וגפ"ת", זה ימשיך להיתפס כיציאה לעבודה והכרזה עצמית של כישלון מסוים.
אולי יש להציע שהפיתרון האמיתי נעוץ בשינוי תפיסה. לגשת אל כל התורה בצורה הגיונית ופשוטה, ואז לגלות שלימוד חומש משנה וגמרא,
כביכול "פשט פשוט", היא עבודה גדולה ועצומה, והנחלתה לתלמידים, לא משנה באיזה גיל, היא עבודה למדנית לכל דבר וענין.
היתה תקופה שמסרתי שיעורים במשניות באיזשהו קו, שיעור של חצי שעה על שתים עשרה משניות ליום. הכנת שיעור זה ארכה לי כשלש
שעות לפחות. לימוד משנה אמיתי בהבנה קשה הרבה הרבה יותר מלימוד שטיקל קצות. להבין ברור מה החידוש במשנה, מה ההגדרה
ההלכתית שהמשנה מחדשת, הנפ"מ מזה למעשה, הסברא בזה, המקור לזה – זו עבודה גדולה מאוד. תפתחו משנה, כל משנה מזדמנת שתפתחו – ותגלו שהעבודה של בירור כוונת המשנה בבהירות היא עבודה בלי סוף.
לא רק משנה, גם פסוקים בחומש. לומדים קבוצת פסוקים. מה המסר שלהם, מה הסיבה שהתורה מנסחת כך וכך ולא בקיצור יותר, מה הדינים
העולים למעשה מפסוקים אלה. לשאול את השאלות הפשוטות והמתבקשות שצריכות להישאל.
הנה דוגמאות לשאלות שעולות לי ברגע זה בראש על פסוקים מזדמנים: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". זו כפילות, לא? הרי ברור
שיצחק גר בארץ כנען! הלאה: "אלה תולדות יעקב יוסף וכו'". בפשטות תולדות הכוונה ילדים. וכי יוסף היה הילד היחיד של יעקב?
שאלות כאלה אפשר לשאול בכיתה, לעורר את הילדים ללימוד אמיתי,
לפתוח להם את כלי החשיבה וההיגיון, לחבר אותם ללימוד. שאלות כאלה צריכים ראשית כל לשאול את עצמנו, ואז נמצא את עצמנו
לומדים מחדש פסוקים בתורה ומשניות וגמרות ומגלים עולם חדש.
יש לנו תחושה שכל חלק הפשט של התורה הוא מובן מאליו ומתאים רק לילדים צעירים, והעבודה האמיתית של השכל מתחילה בחשבונות של
הקצות עם המהלך של ר' נפתלי, ושניהם ביחד לפי הבעל המאור והמלחמות. אבל את זה צריך לשנות. לא רק בשביל שאברכים ירצו
להיות מלמדים לא פחות ממה שהם רוצים להיות רמי"ם, אלא בעיקר כדי שנזכה להנחיל את הודה וכבודה ותפארתה של תורה.
המצב הנוכחי שבו היסודות של התורה, החומש והמשניות והגמרא ה"פשוטה" עומדים מונחים בקרן זווית – הוא קטסטרופלי. המחירים של
זה כבדים ממש. יש בחורים שלא יודעים להתמודד עם גמרא בצורה אמיתית, וכל החשיבה שלהם עוסקת בדקויות תלושות ומעומעמות.
השכל לא סובל את זה, וכך מאבדים טעם בלימוד. המתיקות של התורה נמצאת בהתבססות על הפשט, בחשיבה יסודית ובהירה שבוחנת כל דבר
מהשורש, גם בקריא ת הטקסט, גם בהבנת ההיגיון הבסיסי הבריא . כל הלומדות היא קומה שניה, שאי אפשר להגיע אליה בלי לעבור בקומה
הראשונה. הקשר עם התורה והיסודות של ההבנה נבנים בהתחלה, בשנים הראשונות של התלמיד , במפגש הראשון עם החומש והמשנה והגמרא. להעמיד את זה נכון זו עבודה גדולה.
אז נכון שיש מלמדים בחיידרים שלא עובדים ככה, וזה גורם לתחושה שמלמדות היא עבודה לשטחיים. אבל הרי יש גם מלמדים רבים
מוכשרים ולמדנים, ויש גם אברכים רבים למדנים שמחפשים להעניק, והרי כידוע קשה להשתלב בעולם הישיבות עם היצע המשרות
המצומצם. אולי הגיע הזמן לייסד את זה בצורה מאורגנת? אולי כאן המקום להציע לבעלי יוזמה להתאגד, להקים ארגון גג שיעסוק בהכשרת
מלמדים, לא רק לאבחון בעיות קשב והתנהגות, אלא להנחלת התורה מהפסיעות הראשונות בצורה יסודית בהבנה ישרה ועמוקה. שירכשו
כלים איך לחשוב בבהירות ואיך לחנך לחשוב, איך למצוא את הטעם ואיך לבנות את יסודות ההבנה, איך לגשת להבנת הנקרא, איך לגשת
למבנה של סוגיא, איך לקרוא רש"י ואיך לנתח תוספות.
אם היוזמה תתפוס תאוצה ותפורסם כראוי, אזי אברך שיעבור הכשרה כזאת ויהיה מלמד בעל הסמכה מארגון זה, יסתובב עם תחושה של
יוקרה, כי החשיבה שלו תהיה יסודית ועמוקה, וזה יבלוט. זה גם ישפיע על הגישה החינוכית שלו, כי מי שמתרגל לחשוב חושב ביסודיות בכל
תחום. יהיה אפשר לשלב בהכשרה זאת גם שיעורים על יסודות חינוך, על זיהוי בעיות, על משמעת, ועוד. זה יעלה את הרמה הכללית של המלמדים, זה גם יוכל לגרום להם לדרוש שכר גבוה יותר כי הם ישדרו מקצועיות ויעלו את התלמידים שלהם לרמה גבוהה. בקיצור, יש כאן רעיון שאולי יכול לפתור בעיות רבות , ואולי כבר קיים באיזשהו מקום ורק זקוק לשדרוג תורני ופרסומת מושקעת, ובעבודה נכונה הוא יוכל לסייע רבות לעם ישראל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה