שיתוף - לביקורת המתכון המנצח לשמחה. מי רוצה?

[שיבת ציון]

בס"ד

סוכות בעוד פחות משבוע, זמן של שמחה.

היום בבוקר התחלתי לחשוב. אני רוצה להיות מוכנה. להיות בשמחה.

זוהי לא שנה ראשונה שאני מנסה. כל שנה בהגיע החג אני אוזרת עוז ותעצומות ומחליטה נחושות: השנה אהיה שמחה.

כל שנה אני מתחזקת, מתאמצת, שמחה לבסוף. כל שנה במוקדם או במאוחר השמחה שוככת. עוד לא קרה שהצלחתי להתמיד.

הפעם אני חייבת. החלטתי. נחושה. בוודאי יש נוסחה כזאת, מתכון סודי, לשמחה אמיתית ותמידית. לא יכול להיות שהיא כל כך חמקמקה. יש דרך, אני רק צריכה למצוא אותה.

יצאתי למבצע חיפושים.

בראש ובראשונה פתחתי את מחברת משפטי המוטיבציה שלי, רעיון שקבלתי מחברה טובה ומאז משתמר בשקדנות.

עברתי משפט אחר משפט, מחפשת משפטים בהם מופיעים ערכים כמו: "שמחה" ו"אושר".

מצאתי.

"אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך", "אל תנסה להיות מאושר, פשוט תהיה", "תמצאי את השמחה אצלך, תפסיקי לחפש אותה במקומות אחרים".

קראתי את המשפטים האלו פעמיים ושלוש. מנסה להתעמק. אולי כאן טמונה השמחה שלי, ההכנה לחג הסוכות.

ניסיתי להבין את המשפט הראשון. באיזו דרך האושר טמון, אם כתוב כאן שאין כזאת? לא הבנתי.

עברתי למשפט הבא. חייכתי בדמוי אושר, מנסה לסלק ממחשבתי ניסיונות, פשוט להיות. לא הייתי.

במשפט השלישי טרקתי את המחברת. אין לי זמן בשבילו. סוכות בעוד פחות משבוע, אני צריכה להיות שמחה עד אז והמשפטים עשו עלי רושם שלא מהם תבוא הישועה.

לאן עכשיו? הרי המתכון לשמחה נמצא איפה שהוא. רק אמצא אותו, ואשמח באמת.

הנגן קרץ אלי מהשידה, ליד המחברת. נזכרתי ששמורה לי שם תיקיה שלמה הנושאת את השם: "שירי שמחה". חיברתי אוזניות. הדלקתי. פתחתי.

הצלילים נשפכו אל אוזני, חיוך קל עלה על שפתי. כמו מבלי משים התקפלה לה ערימת כביסה שחכתה על מיטתי מהבוקר, מרץ וערנות גרמו לי להלך בצעדי ריקוד אל הסלון ורגש מאיר התפשט לו בתוך ליבי. עצרתי שניה, זיהיתי אותו. שמחה.

מצאתי.

המתכון המנצח בידי. אחזתי בו נרגשת. סוכות בעוד פחות משבוע, הנגן מלא בשירים משמחים. בעזרתו יתברך, אני אהיה מוכנה.

דקות מספר התהלכתי עוד עם האוזניות. שירים התחלפו בקצב, ואני? שמחתי.

הנגן הבהב ונכבה. ריק מוזר פשה בי. נאנחתי. עד שמצאתי.

השמחה לא עזבה. ישר. דקות ארוכות חלפו עד שהבנתי ששפתי כבר לא מעוקלות כלפי מעלה. עוד כמה שניות והבנתי שאני שוב חושבת על ההפרעה של נחמי ועל המינוס בבנק. על החור בשיניים של יענקי ועל הפרויקט בעבודה. אוי, כמה שהתאכזבתי.

זו אמנם שיטה משמחת. אין ספק. אך זהו לא המתכון המנצח. אני רוצה מתכון שיחזיק מעמד, לא שיהבהב ויכבה.

התיישבתי על הספה. לוותר? לא? חבל. החלטתי. לוותר אוכל גם בעוד קצת פחות משבוע, באם עד אז לא אמצא את המתכון. בינתיים, כדאי להמשיך לנסות.

על השולחן מולי נח הספר: "בדיחותא". הסתכלתי על הכריכה שלו וחייכתי. מלא סמיילים עליזים וזוהרים, מבטיחים בלי מילים שכך אראה לאחר קריאת הספר. נעניתי לקריאתם וניסיתי.

בדיחה, ועוד אחת, ועוד. פרק שני, ושלישי. חייכתי וצחקתי. אין ספק. הספר הזה הצליח לשמח אותי, באמת. קראתי עד העמוד האחרון וסגרתי במצב רוח משופר בהחלט. עם הספר הזה ודומיו- אוכל להגיע מוכנה לסוכות. כמעט הייתי בטוחה.

טוב שרק כמעט, כי התאכזבתי.

לכמה זמן יכולה להחזיק שמחה? כמעט שקראתי בתסכול. דקה? שתיים? עשר? אני צריכה שבוע! ועדיף תמיד.

אם כך, מה המתכון? הזה הנצחי?

היום נגמר. מולי היו מחברת טרוקה, נגן חסר סוללה, ספר שהסמיילים שעליו כבר לא מבטיחים דבר.

עזבתי.

אני צריכה לעשות עוד דברים לקראת סוכות. הוא עוד פחות משבוע, והשמחה- ככל הנראה- חמקמקה באמת. לא מצאתי את המתכון לשמחה. אחפש, אפוא, מתכון למנה עיקרית לסעודה ראשונה של חג הסוכות.

אותו דווקא מצאתי בקלות, באחד מספרי המתכונים שקבלתי לפני שנים.

בדקתי שכל החומרים נמצאים והתחלתי בבישול.

הפשרתי את הבשר, הרתחתי מים בסיר והנחתי בזהירות בעזרת כף גדולה.

הוצאתי מהמקרר כורכום, פפריקה ועוד כמה תבלינים, וחייכתי לעצמי כשנזכרתי במשפט הקבוע שליווה כל בישול אצל סבתי: "התבלינים נותנים טעם בשביל שתאכלו, האוכל הטוב הוא מתחתם, שתשבעו באמת".

עצרתי פתאום, הפסקתי לחייך. לאחר מחשבה שניה, המשכתי.

אחזתי את מכלי התבלינים בידי, הסתכלתי עליהם והבנתי.

תבלינים. תבלינים חשובים, אבל תבלינים.

משפטי מוטיבציה, שירים, בדיחות, רחפו מולי בבהירות. הם תבלינים טובים, טעימים.

את השמחה האמתית אני מכירה. לא צריכה לחפש. יודעת מה פרוש שמחה של מצווה, חווה בעצמי שמחה אמיתית בתפילות של עומק, ברגעים של קרבה.

התבלינים חשובים, נועדו בשביל שאבלע אל קרבי את העיקר.

נועדו בשביל שאביא את עצמי לשמחה.

ואז, כשאהיה בשמחה, אוכל לשמר אותה בתוכי. בשמחה של מצווה, בפיקודי ה' משמחי לב, לקיים באמת: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח".

סוכות בעוד פחות משבוע, אני רגועה. מצאתי את המתכון המנצח.

מגישה אותו באהבה גם לכם.


מיותר לציין שגיבורת הסיפור היא לא באמת אני, אין לי כרגע ילדים עם השמות: יענקי ו: נחמי וגם לא מחברת משפטי מוטיבציה, למרות שזה באמת רעיון שקיבלתי מחברה טובה...