שיתוף - לביקורת המתכון המנצח לשמחה. מי רוצה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

סוכות בעוד פחות משבוע, זמן של שמחה.

היום בבוקר התחלתי לחשוב. אני רוצה להיות מוכנה. להיות בשמחה.

זוהי לא שנה ראשונה שאני מנסה. כל שנה בהגיע החג אני אוזרת עוז ותעצומות ומחליטה נחושות: השנה אהיה שמחה.

כל שנה אני מתחזקת, מתאמצת, שמחה לבסוף. כל שנה במוקדם או במאוחר השמחה שוככת. עוד לא קרה שהצלחתי להתמיד.

הפעם אני חייבת. החלטתי. נחושה. בוודאי יש נוסחה כזאת, מתכון סודי, לשמחה אמיתית ותמידית. לא יכול להיות שהיא כל כך חמקמקה. יש דרך, אני רק צריכה למצוא אותה.

יצאתי למבצע חיפושים.

בראש ובראשונה פתחתי את מחברת משפטי המוטיבציה שלי, רעיון שקבלתי מחברה טובה ומאז משתמר בשקדנות.

עברתי משפט אחר משפט, מחפשת משפטים בהם מופיעים ערכים כמו: "שמחה" ו"אושר".

מצאתי.

"אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך", "אל תנסה להיות מאושר, פשוט תהיה", "תמצאי את השמחה אצלך, תפסיקי לחפש אותה במקומות אחרים".

קראתי את המשפטים האלו פעמיים ושלוש. מנסה להתעמק. אולי כאן טמונה השמחה שלי, ההכנה לחג הסוכות.

ניסיתי להבין את המשפט הראשון. באיזו דרך האושר טמון, אם כתוב כאן שאין כזאת? לא הבנתי.

עברתי למשפט הבא. חייכתי בדמוי אושר, מנסה לסלק ממחשבתי ניסיונות, פשוט להיות. לא הייתי.

במשפט השלישי טרקתי את המחברת. אין לי זמן בשבילו. סוכות בעוד פחות משבוע, אני צריכה להיות שמחה עד אז והמשפטים עשו עלי רושם שלא מהם תבוא הישועה.

לאן עכשיו? הרי המתכון לשמחה נמצא איפה שהוא. רק אמצא אותו, ואשמח באמת.

הנגן קרץ אלי מהשידה, ליד המחברת. נזכרתי ששמורה לי שם תיקיה שלמה הנושאת את השם: "שירי שמחה". חיברתי אוזניות. הדלקתי. פתחתי.

הצלילים נשפכו אל אוזני, חיוך קל עלה על שפתי. כמו מבלי משים התקפלה לה ערימת כביסה שחכתה על מיטתי מהבוקר, מרץ וערנות גרמו לי להלך בצעדי ריקוד אל הסלון ורגש מאיר התפשט לו בתוך ליבי. עצרתי שניה, זיהיתי אותו. שמחה.

מצאתי.

המתכון המנצח בידי. אחזתי בו נרגשת. סוכות בעוד פחות משבוע, הנגן מלא בשירים משמחים. בעזרתו יתברך, אני אהיה מוכנה.

דקות מספר התהלכתי עוד עם האוזניות. שירים התחלפו בקצב, ואני? שמחתי.

הנגן הבהב ונכבה. ריק מוזר פשה בי. נאנחתי. עד שמצאתי.

השמחה לא עזבה. ישר. דקות ארוכות חלפו עד שהבנתי ששפתי כבר לא מעוקלות כלפי מעלה. עוד כמה שניות והבנתי שאני שוב חושבת על ההפרעה של נחמי ועל המינוס בבנק. על החור בשיניים של יענקי ועל הפרויקט בעבודה. אוי, כמה שהתאכזבתי.

זו אמנם שיטה משמחת. אין ספק. אך זהו לא המתכון המנצח. אני רוצה מתכון שיחזיק מעמד, לא שיהבהב ויכבה.

התיישבתי על הספה. לוותר? לא? חבל. החלטתי. לוותר אוכל גם בעוד קצת פחות משבוע, באם עד אז לא אמצא את המתכון. בינתיים, כדאי להמשיך לנסות.

על השולחן מולי נח הספר: "בדיחותא". הסתכלתי על הכריכה שלו וחייכתי. מלא סמיילים עליזים וזוהרים, מבטיחים בלי מילים שכך אראה לאחר קריאת הספר. נעניתי לקריאתם וניסיתי.

בדיחה, ועוד אחת, ועוד. פרק שני, ושלישי. חייכתי וצחקתי. אין ספק. הספר הזה הצליח לשמח אותי, באמת. קראתי עד העמוד האחרון וסגרתי במצב רוח משופר בהחלט. עם הספר הזה ודומיו- אוכל להגיע מוכנה לסוכות. כמעט הייתי בטוחה.

טוב שרק כמעט, כי התאכזבתי.

לכמה זמן יכולה להחזיק שמחה? כמעט שקראתי בתסכול. דקה? שתיים? עשר? אני צריכה שבוע! ועדיף תמיד.

אם כך, מה המתכון? הזה הנצחי?

היום נגמר. מולי היו מחברת טרוקה, נגן חסר סוללה, ספר שהסמיילים שעליו כבר לא מבטיחים דבר.

עזבתי.

אני צריכה לעשות עוד דברים לקראת סוכות. הוא עוד פחות משבוע, והשמחה- ככל הנראה- חמקמקה באמת. לא מצאתי את המתכון לשמחה. אחפש, אפוא, מתכון למנה עיקרית לסעודה ראשונה של חג הסוכות.

אותו דווקא מצאתי בקלות, באחד מספרי המתכונים שקבלתי לפני שנים.

בדקתי שכל החומרים נמצאים והתחלתי בבישול.

הפשרתי את הבשר, הרתחתי מים בסיר והנחתי בזהירות בעזרת כף גדולה.

הוצאתי מהמקרר כורכום, פפריקה ועוד כמה תבלינים, וחייכתי לעצמי כשנזכרתי במשפט הקבוע שליווה כל בישול אצל סבתי: "התבלינים נותנים טעם בשביל שתאכלו, האוכל הטוב הוא מתחתם, שתשבעו באמת".

עצרתי פתאום, הפסקתי לחייך. לאחר מחשבה שניה, המשכתי.

אחזתי את מכלי התבלינים בידי, הסתכלתי עליהם והבנתי.

תבלינים. תבלינים חשובים, אבל תבלינים.

משפטי מוטיבציה, שירים, בדיחות, רחפו מולי בבהירות. הם תבלינים טובים, טעימים.

את השמחה האמתית אני מכירה. לא צריכה לחפש. יודעת מה פרוש שמחה של מצווה, חווה בעצמי שמחה אמיתית בתפילות של עומק, ברגעים של קרבה.

התבלינים חשובים, נועדו בשביל שאבלע אל קרבי את העיקר.

נועדו בשביל שאביא את עצמי לשמחה.

ואז, כשאהיה בשמחה, אוכל לשמר אותה בתוכי. בשמחה של מצווה, בפיקודי ה' משמחי לב, לקיים באמת: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח".

סוכות בעוד פחות משבוע, אני רגועה. מצאתי את המתכון המנצח.

מגישה אותו באהבה גם לכם.


מיותר לציין שגיבורת הסיפור היא לא באמת אני, אין לי כרגע ילדים עם השמות: יענקי ו: נחמי וגם לא מחברת משפטי מוטיבציה, למרות שזה באמת רעיון שקיבלתי מחברה טובה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!
קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
אשמח מאוד לתגובות.




צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.

לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.



כן, היא בכוונה היא.

לא הם, לא הוא, היא.

היא מותק. באמת, מה יש לומר.

אבל אולי,

מותק מדי?...



מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,

לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?



אז...

בואי, מותק.

לא לא לא.

אני צריכה אותך מציאותית יותר.

והאמת, גם מפחידה יותר.

כי את, נכלוליתל'ה,

מייצגת את כל פחדיי.

לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.

(כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.

מותר לה.

היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)



אלא הסוג של-

אני פוחדת מהאור.

שלי.

אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,

שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,

אבל להרגיש...

להרגיש זה כבר סיפור אחר.



מפחיד הרבה יותר.



אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.

וכמנגנון הגנה כלשהו,

(אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)

כל פעם שאני צועדת קדימה,

אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.

שהיא עדיין שם.

עדיין עם אותם קוצים.

עדיין עם אותו חושך סמיך,

כמעט ניתן להרגשה.



עדיין צ'יזבטולה.





והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,

לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.

אבל אני לא.



כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.

יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.

(אהמ. שומע, חמוד...

אתה מאחר.)



והריקוד הזה,

הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,

ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,

הוא ריקוד חיים.



שכרגע אני נדרשת לרקוד.

וככל הנראה בעוד תקופה,

תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,

ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.

אולי בכלל נכתוב,

או ננגן,

או סתם נדבר.



עד אז,

זה אני וצ'יזבטולה,

רוקדות לנו בגשם.

כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,

פוערת פה אל השמיים,

מנסה ללקוט טיפות של גשם.



עוצמת עיניים,

ונותנת למים,

לשטוף.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
שיתוף - לביקורת הכל טוב
בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
הוא שם לב אלי,
הכל טוב אחי?
כן.
הכל טוב.
הכל.
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה