הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כמו תמיד, היא הייתה שם, נמצאת בַמרכז, בְדיוק של סרגל.
כמו תמיד, גם אני שם. עוד נקודה בלתי נראית על המעגל המשורטט היטב, מקיף את הנקודה כהילה. לו יכולתי פעם אחת לזוז קמעה, להוציא עצמי מהכלל. לנשום אוויר שונה, לראות קצת מחוץ לריבוע. כלומר, לעיגול.....
יש חיים גם מחוץ לנקודה. תעדנה על כך נקודות רבות המרכיבות מעגלים מגוונים במרחקים שונים ממני, מרצדות בשובבות על פני המרחב. מתרחקות, לעיתים לבלי שוב. אילו רק היה לי אומץ...... לבסוף אני מחליטה כן לנוע קצת, ממש טיפה. ממש בקנה מידה של נקודה קטנה על פני הגלובוס העצום. אז אני עושה את זה, ולא קורה כלום. זאת אומרת- קורה משהו מינורי, בלתי מורגש בעליל. כל חברותי לגורן נעות מעט גם הן. הרי זוהי תכונת המעגל- כל הנקודות נמצאות במרחק שווה מהמרכז. נו- הן ודאי מאושרות להתרחב קצת, להיפתח לאפיקים חדשים. זו תחושה משכרת, שממלאה אותי ברגש בלתי מוכר שרוצה עוד..... עכשיו נוספו עוד המון נקודות על המעגל, משלימות אותו כפי הנצרך לו להשלים סיבוב, שיהווה היקף מלא של הנקודה. הזו שתמיד שם- במרכז. הזו שאם נשאיר קצוות פתוחים, היא עלולה לברוח. ואנחנו צריכות אותה אצלנו, כאן. את הנקודה.
כשאני נזכרת בה משהו מתוק ממלא לי את הלב, תחושת כיסופין ואהבה. הנקודה הזו היא המהות של קיומי. לולא היא- הרי שהייתי סתם נקודה המסומנת בX וY על פני המרחב. אולי מישהו היה מפרגן לי גם מימד של עומק, היה מוסיף לי גם Z. בזכותה יש לי משמעות, יש לי מטרה. אני משמשת להקיף אותה, את הנקודה. היא משוש חיי. ממהרת ליצור איתה קשר עין, כזה מין שמוודא שאַת עדיין איתי, נקודה שלי.
משהו טראגי מאד קרה כאן, מבלי שהודיעו לי על כך. כי אני לוקה בטשטוש חריף, שלא ידעתי מאודי. מסיטה מבטי בבהלה ופונה לחברתי, הנקודה הסמוכה אלי. 'גם את שמה לב כי ערפל ירד על הארץ?', היא מביטה בי במבט מוזר, ואני מזהה שהיא מה'חדשות', אלה שהצטרפו אודות לתנודה הזעירה שלי. 'למה כוונתך?' היא שואלת, נראה כי היא מרגישה נהדר במיקומה החדש. 'אני מביטה לנקודה, ואני בקושי רואה אותה!'. 'אה, זה?' היא מניפה את ידה בביטול. 'מי מסתכל בכלל על הנקודה? הבנתי שבמעגלים הגדולים באמת, האלה המרשימים שרק היית מייחלת לדבוק בהם, אזי שם לא רואים את הנקודה בכלל!'.....
אני לא מאמינה לה, כי אין מצב. בטח מישהו עבד עליה, זרה לה חול בעיניים כדי שלא תפזול למעגלים הרחוקים. רצה להרתיע אותה שהיא לא תראה את הנקודה, להחריד אותה מהמחשבה על הניתוק. לא נראה שהעניין גורם לה לחוסר נוחות, אך עלי שיטת ההפחדה הזו בטוח היתה עובדת. אני מאד אוהבת את הנקודה שלי. המשמעות של חיי. ורק בשביל להוכיח לעצמי ששום תנודה לא תוכל לַקֶשֶר שלי עם הנקודה, ושתמיד אראה אותה, לא משנה מה יהיה מיקומי האישי, אני פוסעת עוד פסיעה אחורה, גוררת אחרַי את כולן.
כמו בפעם הקודמת, המעבר הוא רגע ממכר. החידוש בוער בעצמות והעוצמה שובה אותי, אך לא לזמן רב. אני מזכירה לעצמי שאת הצעד הזה עשיתי מתוך מניע אידיאולוגי מושכל- להראות לכולם שמכל מקום תמיד אחוש את הנקודה, והיא תהיה יקרה לליבי כמו במעגל הקודם, אם לא יותר. במחשבה שניה- ודאי שיותר. וכי מה פותח את הלב, מרחיב את הדעת, יותר ממעגל רחב אופקים, שאינו לוקה בצימצום ובקטנות המוחין? בארשת ניצחון שולחת מבטי אל הנקודה שלי, מטרת חיי. החיוך קופא על שפתיי כשאני לא מוצאת אותה. פשוט לא מוצאת. היתכן שהכתם החיוור שמרוח בטישטוש במרחק כה גדול, הוא-הוא הנקודה שלי, משוש ליבי???
המון נקודות חדשות רוחשות סביבי, משלימות יחד איתי את המעגל. אני בוהה בהן באפיסת כוחות, מרוּקנת. נקודה חביבה מביטה בי בדאגה, פונה אלי ושואלת באמפטיה: 'קשה לך המעַַבַר'? אני מהנהנת בבכי כבוש למול גילוי האהדה, הרצון לעזור. במעגל הקודם זה לא היה. כלומר היה המון רצון טוב, אך לא סלחנות מתרפסת כלפי מי שהפרה במודע את כללי המשחק, ועוד העזה לבכות על כך. אני רוצה להתנחם בזאת, להרגיע את עצמי שיש גם יופי במעגל החדש, אך ה'מתרפסת' מחרידה את נפשי כשהיא מכריזה בעידוד- 'עזבי, תוך יום-יומיים את מתרגלת, והנקודה כבר לא תחסר לך עוד. יש משהו נעים יותר, חודר פחות, כשהיא קצת רחוקה....'
האם זה אמיתי? האם אני אמורה לחכות ליום בו אהיה מנותקת ממשמעות חיי, ממטעם קיומי? האם חיים ללא תכלית מהווים נחמה, יובש צחיח מביא צרי לחיפוש הנשמה? בכוחות שאיני יודעת שקיימים בי אני נכנסת צעד פנימה, מגלה כי הוא קשה בהרבה מפסיעה החוצה. המעגל מצטמצם, והמון נקודות מכילות ואמפטיות נשארות בחוץ. שיכילו אחת את השניה, אני ממלמלת לעצמי בהקלה, מאושרת על הורדת הנטל. אין בי עוד כח להצר עליהן, אבודות במרחבי האינסוף.
אחרי שחוויתי את המעגל הרחב, מאתגר אותי להתרגל לחֶבְרָה הסגורה יותר, למעגל שהיקפו קטן. אולי כשאתרגל אדע להנות מכך, כמו משפט חכם ששמעתי- האדם המאושר ביותר הוא זה שמספר הדברים שהוא מסוגל להתקיים בלעדיהם, הוא הקטן ביותר.
עכשיו אני עוד לא שם, וקשה לי, וטיפה חסר. אבל זה שווה, כי כשאני שולחת מבט חושש לנקודה שלי, משוש ליבי, אני רואה אותה שם, זוהרת אלי כמו שרק היא יכולה לזהור.
כמו תמיד, גם אני שם. עוד נקודה בלתי נראית על המעגל המשורטט היטב, מקיף את הנקודה כהילה. לו יכולתי פעם אחת לזוז קמעה, להוציא עצמי מהכלל. לנשום אוויר שונה, לראות קצת מחוץ לריבוע. כלומר, לעיגול.....
יש חיים גם מחוץ לנקודה. תעדנה על כך נקודות רבות המרכיבות מעגלים מגוונים במרחקים שונים ממני, מרצדות בשובבות על פני המרחב. מתרחקות, לעיתים לבלי שוב. אילו רק היה לי אומץ...... לבסוף אני מחליטה כן לנוע קצת, ממש טיפה. ממש בקנה מידה של נקודה קטנה על פני הגלובוס העצום. אז אני עושה את זה, ולא קורה כלום. זאת אומרת- קורה משהו מינורי, בלתי מורגש בעליל. כל חברותי לגורן נעות מעט גם הן. הרי זוהי תכונת המעגל- כל הנקודות נמצאות במרחק שווה מהמרכז. נו- הן ודאי מאושרות להתרחב קצת, להיפתח לאפיקים חדשים. זו תחושה משכרת, שממלאה אותי ברגש בלתי מוכר שרוצה עוד..... עכשיו נוספו עוד המון נקודות על המעגל, משלימות אותו כפי הנצרך לו להשלים סיבוב, שיהווה היקף מלא של הנקודה. הזו שתמיד שם- במרכז. הזו שאם נשאיר קצוות פתוחים, היא עלולה לברוח. ואנחנו צריכות אותה אצלנו, כאן. את הנקודה.
כשאני נזכרת בה משהו מתוק ממלא לי את הלב, תחושת כיסופין ואהבה. הנקודה הזו היא המהות של קיומי. לולא היא- הרי שהייתי סתם נקודה המסומנת בX וY על פני המרחב. אולי מישהו היה מפרגן לי גם מימד של עומק, היה מוסיף לי גם Z. בזכותה יש לי משמעות, יש לי מטרה. אני משמשת להקיף אותה, את הנקודה. היא משוש חיי. ממהרת ליצור איתה קשר עין, כזה מין שמוודא שאַת עדיין איתי, נקודה שלי.
משהו טראגי מאד קרה כאן, מבלי שהודיעו לי על כך. כי אני לוקה בטשטוש חריף, שלא ידעתי מאודי. מסיטה מבטי בבהלה ופונה לחברתי, הנקודה הסמוכה אלי. 'גם את שמה לב כי ערפל ירד על הארץ?', היא מביטה בי במבט מוזר, ואני מזהה שהיא מה'חדשות', אלה שהצטרפו אודות לתנודה הזעירה שלי. 'למה כוונתך?' היא שואלת, נראה כי היא מרגישה נהדר במיקומה החדש. 'אני מביטה לנקודה, ואני בקושי רואה אותה!'. 'אה, זה?' היא מניפה את ידה בביטול. 'מי מסתכל בכלל על הנקודה? הבנתי שבמעגלים הגדולים באמת, האלה המרשימים שרק היית מייחלת לדבוק בהם, אזי שם לא רואים את הנקודה בכלל!'.....
אני לא מאמינה לה, כי אין מצב. בטח מישהו עבד עליה, זרה לה חול בעיניים כדי שלא תפזול למעגלים הרחוקים. רצה להרתיע אותה שהיא לא תראה את הנקודה, להחריד אותה מהמחשבה על הניתוק. לא נראה שהעניין גורם לה לחוסר נוחות, אך עלי שיטת ההפחדה הזו בטוח היתה עובדת. אני מאד אוהבת את הנקודה שלי. המשמעות של חיי. ורק בשביל להוכיח לעצמי ששום תנודה לא תוכל לַקֶשֶר שלי עם הנקודה, ושתמיד אראה אותה, לא משנה מה יהיה מיקומי האישי, אני פוסעת עוד פסיעה אחורה, גוררת אחרַי את כולן.
כמו בפעם הקודמת, המעבר הוא רגע ממכר. החידוש בוער בעצמות והעוצמה שובה אותי, אך לא לזמן רב. אני מזכירה לעצמי שאת הצעד הזה עשיתי מתוך מניע אידיאולוגי מושכל- להראות לכולם שמכל מקום תמיד אחוש את הנקודה, והיא תהיה יקרה לליבי כמו במעגל הקודם, אם לא יותר. במחשבה שניה- ודאי שיותר. וכי מה פותח את הלב, מרחיב את הדעת, יותר ממעגל רחב אופקים, שאינו לוקה בצימצום ובקטנות המוחין? בארשת ניצחון שולחת מבטי אל הנקודה שלי, מטרת חיי. החיוך קופא על שפתיי כשאני לא מוצאת אותה. פשוט לא מוצאת. היתכן שהכתם החיוור שמרוח בטישטוש במרחק כה גדול, הוא-הוא הנקודה שלי, משוש ליבי???
המון נקודות חדשות רוחשות סביבי, משלימות יחד איתי את המעגל. אני בוהה בהן באפיסת כוחות, מרוּקנת. נקודה חביבה מביטה בי בדאגה, פונה אלי ושואלת באמפטיה: 'קשה לך המעַַבַר'? אני מהנהנת בבכי כבוש למול גילוי האהדה, הרצון לעזור. במעגל הקודם זה לא היה. כלומר היה המון רצון טוב, אך לא סלחנות מתרפסת כלפי מי שהפרה במודע את כללי המשחק, ועוד העזה לבכות על כך. אני רוצה להתנחם בזאת, להרגיע את עצמי שיש גם יופי במעגל החדש, אך ה'מתרפסת' מחרידה את נפשי כשהיא מכריזה בעידוד- 'עזבי, תוך יום-יומיים את מתרגלת, והנקודה כבר לא תחסר לך עוד. יש משהו נעים יותר, חודר פחות, כשהיא קצת רחוקה....'
האם זה אמיתי? האם אני אמורה לחכות ליום בו אהיה מנותקת ממשמעות חיי, ממטעם קיומי? האם חיים ללא תכלית מהווים נחמה, יובש צחיח מביא צרי לחיפוש הנשמה? בכוחות שאיני יודעת שקיימים בי אני נכנסת צעד פנימה, מגלה כי הוא קשה בהרבה מפסיעה החוצה. המעגל מצטמצם, והמון נקודות מכילות ואמפטיות נשארות בחוץ. שיכילו אחת את השניה, אני ממלמלת לעצמי בהקלה, מאושרת על הורדת הנטל. אין בי עוד כח להצר עליהן, אבודות במרחבי האינסוף.
אחרי שחוויתי את המעגל הרחב, מאתגר אותי להתרגל לחֶבְרָה הסגורה יותר, למעגל שהיקפו קטן. אולי כשאתרגל אדע להנות מכך, כמו משפט חכם ששמעתי- האדם המאושר ביותר הוא זה שמספר הדברים שהוא מסוגל להתקיים בלעדיהם, הוא הקטן ביותר.
עכשיו אני עוד לא שם, וקשה לי, וטיפה חסר. אבל זה שווה, כי כשאני שולחת מבט חושש לנקודה שלי, משוש ליבי, אני רואה אותה שם, זוהרת אלי כמו שרק היא יכולה לזהור.
כתבתי את הקטע הנ"ל לאחר הרצאה מדהימה שמסבירה את נושא החיים כאן בעוה"ז. הקו המנחה היה- ככל שתרחיב את מעגל הצרכים הגשמיים שלך, תתרחק מנקודת המרכז שהיא עבודת ד'. זו היתה הרצאה של 5 שעות(בהמשכים, לא להבהל...) ולכן לא אוכל להרחיב על התוכן וכמובן לא לרדת לדיוקים, אבל אני משתפת בתחושות שלי
