הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"טוב שהגעת מוקדם, נפרוש מפה ואתחיל להסביר לך"
גבותיי מזדקפות 'את מה?'
היא צוחקת 'לא שמעת? המקום כאן לא פשוט! תובעני, בולעני. את חיבת אותי כדי לדעת איך לשרוד' ומשחררת "בואי, אלמד אותך כמה כללים כאן על רגל אחת".
"למה" אני מוסיפה שוב, והיא מובילה אותי בתזזיתיות אחריה, לחדר המורות, לחדר תחזוקה, להביא מפה, סכינים, לערוך.
"בואי, נו, לפני שהמנהל וכל המורות תגענה"
אני מקמטת את אפי 'מה את רוצה?' לא שואלת
היא מביטה בי כמו על טירונית, פורסת מפה אנושית ומשרטטת-את מי ועם מי? מסבירה לי על המחנות...
"תיזהרי מהאזור הזה..." היא מסבירה לי כמו על מבצע חרישי, אני מוכת הלם קרב טרם נכנסתי. לא מבינה... אני נתונה במלחמה כאן?
עוד רגע ותתפוס את ידי ותאמר לי 'בואי נרוץ, אזעקה!' ואני לא אשמע כלום רק אותה וארצה לשאול 'לאן? האסיפה היא... במקלט'.
צחקה עליי כשהבאתי עוגה עשירה משבת, כשאני בכל שנה מלאת חזון כאילו זו השנה הראשונה שלי בהוראה. פקפקה איך נהניתי להפוך את מקום העבודה ל'בית השני שלי' ולייפות כל פינה ולחמם. לא האמינה שאני לא מסכימה לקבל תפריט עשיר על כל מי שעתידה להיות תלמידתי. וצחקה כשהסברתי שכל אחת היא נשמה, והן כולן 'כבנותיי'.
כשנשארתי ואהבתי, וארחתי בביתי- 'זה יעבור לך' היא אמרה לי דאז.
וקיוויתי בכל ליבי שזה יעבור לה. הייתי תמימה. והיא כנראה היתה סוג אחר של נשמה.
לפעמים נותרתי תוהה אם אני חלוצה פדגוגית, גוזל קטן של עובדי ההוראה... ויום יבוא ואשחק?
מה אעשה שאני אוהבת את זה? ורציתי להפטיר 'מי שלא אוהב...' לא הצלחתי להמשיך.
היא אמא של חברה טובה, את כיווני החשיבה שלה אני מכירה יותר מידי טוב.
אסור לי להתנגד, זה יפרום מערכות יחסים בעולמות עליונים, יערער שורשים ויחליש את הקשרים עם השכנים. זה עלול להוביל למסע מתיש בו ניזכר כולנו מי לפני עשור הציל אותי מידי... מי הכניסה אותי, סמינריסטית, חסרת ניסיון ומלאת רצון להצליח. ואלמלא המילה שלה, לא הייתי מרגישה אותה עמוק חזק בהחלטות שלי בחיים.
בלי לדבר, רק עם העיניים.
גבותיי מזדקפות 'את מה?'
היא צוחקת 'לא שמעת? המקום כאן לא פשוט! תובעני, בולעני. את חיבת אותי כדי לדעת איך לשרוד' ומשחררת "בואי, אלמד אותך כמה כללים כאן על רגל אחת".
"למה" אני מוסיפה שוב, והיא מובילה אותי בתזזיתיות אחריה, לחדר המורות, לחדר תחזוקה, להביא מפה, סכינים, לערוך.
"בואי, נו, לפני שהמנהל וכל המורות תגענה"
אני מקמטת את אפי 'מה את רוצה?' לא שואלת
היא מביטה בי כמו על טירונית, פורסת מפה אנושית ומשרטטת-את מי ועם מי? מסבירה לי על המחנות...
"תיזהרי מהאזור הזה..." היא מסבירה לי כמו על מבצע חרישי, אני מוכת הלם קרב טרם נכנסתי. לא מבינה... אני נתונה במלחמה כאן?
עוד רגע ותתפוס את ידי ותאמר לי 'בואי נרוץ, אזעקה!' ואני לא אשמע כלום רק אותה וארצה לשאול 'לאן? האסיפה היא... במקלט'.
צחקה עליי כשהבאתי עוגה עשירה משבת, כשאני בכל שנה מלאת חזון כאילו זו השנה הראשונה שלי בהוראה. פקפקה איך נהניתי להפוך את מקום העבודה ל'בית השני שלי' ולייפות כל פינה ולחמם. לא האמינה שאני לא מסכימה לקבל תפריט עשיר על כל מי שעתידה להיות תלמידתי. וצחקה כשהסברתי שכל אחת היא נשמה, והן כולן 'כבנותיי'.
כשנשארתי ואהבתי, וארחתי בביתי- 'זה יעבור לך' היא אמרה לי דאז.
וקיוויתי בכל ליבי שזה יעבור לה. הייתי תמימה. והיא כנראה היתה סוג אחר של נשמה.
לפעמים נותרתי תוהה אם אני חלוצה פדגוגית, גוזל קטן של עובדי ההוראה... ויום יבוא ואשחק?
מה אעשה שאני אוהבת את זה? ורציתי להפטיר 'מי שלא אוהב...' לא הצלחתי להמשיך.
היא אמא של חברה טובה, את כיווני החשיבה שלה אני מכירה יותר מידי טוב.
אסור לי להתנגד, זה יפרום מערכות יחסים בעולמות עליונים, יערער שורשים ויחליש את הקשרים עם השכנים. זה עלול להוביל למסע מתיש בו ניזכר כולנו מי לפני עשור הציל אותי מידי... מי הכניסה אותי, סמינריסטית, חסרת ניסיון ומלאת רצון להצליח. ואלמלא המילה שלה, לא הייתי מרגישה אותה עמוק חזק בהחלטות שלי בחיים.
בלי לדבר, רק עם העיניים.
