שיתוף - לביקורת הספריה המתנדנדת של השכנה.

  • הוסף לסימניות
  • #1
הכל התחיל בשיחת טלפון מהשכנה שלי, יוכבד, ביום שלישי אחר הצהריים.

"יש לך מקדחה?" היא שאלה.

"מקדחה? אין לי, יוכבד. אבל למה את צריכה מקדחה?"

-"סתם, לספריה."

"מה לספריה?"

-"לתלות אותה."

הבטן שלי קרקרה. לא בגלל שהייתי באמצע החומוס. אלא בגלל שיוכבד, איך נאמר, לא בדיוק אישה של עשה-זאת-בעצמך. היא יותר אישה של עשה-זאת-ואני-אקטר-מול-המחשב.

"תקשיבי", אמרתי לה, "אני יכולה להשאיל לך מקדחה מהשכנה השני, אבל אולי עדיף שתזמיני מישהו מקצועי? את יודעת, למקרה ש..."

"מה יכול לקרות?" היא קטעה אותי. "אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"

הבאתי לה את המקדחה שלקחתי מהארגז של בעלי המנוח (ככה קוראים לבן אדם שנח, לא?), וכמובן, היא לקחה אותו בצהלה, הרי איך היא אמרה: "מה כבר יכול לקרות?"...

...

שעתיים אחר כך שמעתי את הטררם מהדירה שלה. מקדחה פוגשת בטון. הרעש הזה שמרגיש כמו מישהו שמנסה לחפור מנהרה עם כפית פלסטיק.

ואז, לפתע, דממה שררה. דממה מפחידה.

אני מנסה להתעלם, חוזרת לטוסטים שלי, ופתאום טלפון. יוכבד.

"תגידי, יש לך מסור?"

-"מסור?! למה, מה קרה לספריה?"

"סתם, בקטנה. לא יצא טוב. את לא צריכה לדאוג."

-"בטוחה?"

"כן, כן, הכל בסדר. פשוט צריך טיפה... לקצר את אחד המדפים."

אני משאילה לה מסור (שלקחתי מארגז הכלים של בעלי המנוח, כמובן...) וחוזרת הביתה. מתיישבת. נושמת עמוק.

עוד שעה עוברת. טלפון נוסף.

"תגידי, את טובה עם חשמל?"

-"מה קרה עכשיו?!"

"לא, סתם. שום דבר רציני. רק שבטעות קדחתי לתוך שקע."

זהו, הבנתי שאין ברירה. שמתי נעליים, לקחתי ארגז כלים שלם (כי ידעתי שהפעם זה לא ייגמר במסור) הוא היה די כבד (איך הגברים סוחבים את כל זה?!!!) ונכנסתי לדירה של יוכבד.

את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים.

הספריה, שפעם הייתה ספריה תמימה מאיקאה, הפכת לאנדרטת מלחמה. קיר הסלון היה נראה כאילו נחתה עליו חללית. מדף אחד תלוי בזווית של 45 מעלות, ועוד שניים שכבו על הרצפה, במרחק בטוח מהקיר.

"אני לא מבינה למה זה לא מתיישב ישר", היא אמרה, עומדת שם, מנסה להיראות מקצועית עם מסור ביד אחת ומקדחה בשנייה.

"את מבינה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלך, נכון?" ניסיתי לשאול בעדינות.

"אל תדאגי. אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה!"

חמש דקות אחר כך שמענו בום.

לא. לא הספרייה. השכנה מלמטה דפקה בדלת עם קסדה ואמרה:
"תפסיקו להרוס את הקיר המשותף או שאני מזמינה את העירייה!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
'קטע משעשע וחמוד.
זה לא יאמן הקצב שבו אתה מנפיק קטעים חדשים, וכל אחד בצבע ובסגנון שונה לגמרי. כמה יצירתיות.

רק שאלה שעלתה בי:
איך זה -
"אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"
מסתדר עם כל הכאוס?

שמתי נעליים
נעלתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה רבה על הביקורת החמימה.

מסתדר עם כל הכאוס?
זה שהיא עובדת עם מקדחה, לא אומר שהיא טובה בלקדוח (כמו שתגידי שאת עובדת כבר מספר שנים במאיץ חלקיקים - זה לא אומר שיש לך מושג איך מפעילים אותו. לא?).
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

(כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

למה, אתם שואלים?

יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

גררררר-טראחחח-טוק.

הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

"לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

"מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

דפקתי בדלת.

הוא פתח.

אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

"כן?" הוא אמר.

"שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

"אבל... אני השכן שלך!..."

"לא מאמין לך."

ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

"ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

"מה זה אומר?"

"זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

"אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי, אני השכן ממול."

"עדיין לא מאמין."

שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

"עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

"זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

"ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

"שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

"מה הפעם?"

"זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

"אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

"ואתה, מה… עושה?"

"לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

"ברווזים יש לך?"

"לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

מכאן והלאה הכל הידרדר.

בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

כמובן שפתחתי.

'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

"שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

"כן. בשיבוט נמלים."

"יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

צחקקתי.

"טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

"בשלוש בלילה?"

"זה השעה של העסקאות הלוהטות."

"אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

"אני אוהב קרואסונים חמים."

חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

"אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

(אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

(חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

מסקנה:

או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

דוקטור נחום שפילפוגל.

המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

והברווזים?

הם עוד יבואו.

אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
@דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.
כשהגעתי לראשונה למשרדי GPT, לא חשבתי שזו הולכת להיות העבודה הכי ביזארית בחיי.

אולם ענקי. מפוצץ בשורות שולחנות, מאחוריהם ישבו מאות הודים, כל אחד עם מחשב דל מעודפי צה"ל, כוס פלסטיק עם צ'אי חמוץ, ואצבעות שריריות ומקלידות.

בכניסה חיכה לי גבר בשנות החמישים לחייו, עם חליפה שנראתה כאילו נרכשה בחנות צעצועים.

"ברוך הבא למחלקת הבינה הלא-ממש-מלאכותית של GPT!" הכריז בהתרגשות, וחייך לעברי חיוך רחב למדי, כאילו בלע כריך של ביטחון עצמי מוגזם בביס אחד.

"אמיתי?" שאלתי, תוהה אם פספסתי פנייה בדרך לעבודה.

"מאוד אמיתי," הנהן. "הנה, פה קורה כל הקסם."

הוא הוביל אותי פנימה. מעבר לדלתות ההזזה שבקושי זזו, התגלה האולם המרכזי, בו היה מספר עצום של אנשים נוספים.

"אלה שלנו," אמר בגאווה, מצביע על אלפי ההודים הנוספים שישבו באולם. "כל אחד מהם מקבל שאלה, מתרגם אותה לאנגלית בגוגל טרנסלייט, עונה תשובה, מתרגם בחזרה, ושולח. זה GPT."

"סליחה," שאלתי, "זה נשמע...קצת לא חוקי?"

"מה פתאום," הוא גיחך. "כולם פה מרוויחים דולר לחודש ברוטו. יש גם ימי גי'נג'ר."

בדיוק באותו רגע אחד ההודים הרים את היד. "הגיעה שאלה!" הוא קרא, כאילו הכריז שזכה בלוטו.

כולם נעמדו, מחאו כפיים. מסך ענק הציג את השאלה:

"מה יקרה אם אני אקח שני כדורי אקמול, אחד אדום ואחד כחול, ואז אכנס לחדר חשוך ואצעק 'הארי פוטר'?"

ההודי המסור קיבל את השאלה. פתח את גוגל טרנסלייט, הדביק, גיחך, והקליד בתשומת לב:

"יתכן ותהפוך לאיש עם משקפיים וצלקת. נסה ותעדכן."

מתרגם. שולח. כולם מוחאים כפיים. אצלו זה 13 שנה של לימודים באוניברסיטת מומבי, בשביל המשפט הזה.

לאחר מכן, החלו להגיע רצף של שאלות נורמליות לחלוטין למחשבי העובדים:

"מה קורה אם גולש חתול בתוך חור שחור?"

- "החתול יימתח ויהפוך לפסטה קוסמית. נא לא לנסות בבית."

"למה פסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר לפסנתר?"

-"לך תשאל פסטה קוסמית."


התקרבתי לאחד, שהיה נראה עמל קשות מול שאלה מורכבת:

"מה אם אפיל חתול על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, ואשאיר אותו באוויר?"

ההודי חשב רגע, ואז ענה:

"היקום יתכנס לנקודת קריסה פילוסופית."

בהמשך היום הגיעו עוד שאלות כמו: "איך לגרום לכלב שלי לדבר פולנית?" או: "אם אני אוכל ביצה קשה בשבת, האם מותר לי להתקלח עם גרביים?" או גם: "תכתוב לי שיר על סבא שלי שהיה ליצן ועבד אצל פוטין." אבל אני לא אכתוב לכם כאן את כל התשובות, לא מפני שהם לא מעניינות, אלא בגלל שאני כבר לא זוכר מי ענה מה. (מה אשמתי שכמו אצל הסינים, גם כאן כולם נראים כמו אורז מעוך?)

היה שקט באולם. כל פעם שמישהו ענה תשובה מצחיקה במיוחד, הונף שלט שעליו היה כתוב 'תשובה ויראלית' ונשמעה תרועת שופר דיגיטלי.

עמדתי בצד, מנסה להבין איפה בדיוק הAI פה.

"הם גאונים," לוחש לי המנהל, "אחד מהם אפילו הצליח לשכנע משתמש שהוא רופא שיניים."

"מה, יש לו תואר ברפואת שיניים?"

"לא, יש לו שן אחת."

ואז זה קרה.

דלת המתכת נפתחה.

גבר גבוה, עטוי ז'קט עור, בעל קובץ A4 ביד אחת ותמונה של אילון מאסק ביד השנייה, נכנס. על בגדו היה תג עם לוגו של OpenAI, ועל עיניו משקפי שמש שאמרו 'אני בינה, ואתה לא.'

הרוח שהוא הביא איתו גרמה לכמה מסכים להיכבות. כולם שתקו, מבועתים. ואז אחד צעק "איייי-איי-אייייי!" וכולם נעלמו, נכנסים לתוך מקרר פצפון, כאילו היה זה תרגול של בחורי ישיבות הנמלטים מצה"ל, ולא של סתם אורז מעוך בעל פרצוף הודי.

רק אני והמנהל נשארנו.

"מה זה היה?!" לחשתי.

המנהל נאנח, הוריד את כובע המצחייה וחייך.

"זה נציג הפיקוח של OpenAI. אם הוא תופס אותם, הוא מגלה שGPT זו לא מערכת, אלא קבוצה של הודים עם טרנזיסטור."

"ואז מה קורה?"

"הם מאבדים את הרישיון לעבוד על מחשבים, וחוזרים לדבר עם לקוחות דרך הצ'אט של אתרוג."

"אבל למה אתם בורחים? אולי הוא בא לעזור?"

המנהל צחק. "לא, הוא בוחן למה GPT ענה למישהו שבשביל לעצבן את חבר שלו הוא צריך לשרוף בגדים ולשיר בלופ שיר של M.B.D"

"וזה לא פתרון?" שאלתי

המנהל חשב לרגע, ואז סינן:

"תכלס, זה עבד לו."

תודה ענקית לע.ש. על הרעיון המקורי.
"רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

"יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

משה מסיע אותי לירושלים.

כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

משה לא עונה.

זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
.​

"במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

"עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

אני מהנהן. משה ממשיך.

"בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

"סליחה?" אמרתי.

"חכה," אמר משה.

"באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

"בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

"בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

"הם נעצרו. מביטים זה בזה.

שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

"כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
כעבור דקה הם כבר דוחפים.
כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

"ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

"בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה