- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
קטע שרציתי לכתוב מזמן, אולי כי הרגיש לי שהקול של הרווקים פחות מושמע מזה של הרווקות. ייתכן מהסיבה שהם פחות נוטים לבטא רגש בפומבי וייתכן מסיבות אחרות. בכל אופן אשמח לביקורת
העליות בכניסה לצפת נוראיות, והן נוראיות עוד יותר כשאני עושה אותן בדרך חזור מהפגישה עם רות דנינו מבאר שבע. 'איזה בר מזל אתה, ארבע וחצי שעות נסעת בשביל לגלות שזה שוב פעם לא מתאים', לועג קול מתוכי.
אני לא משתיק אותו. לא משתיק קולות שאומרים את האמת. בדרך כלל.
עוד לפני המשפט הראשון, ידעתי שזה לא זה. הפגישה נמשכה שעה רק בשביל הפרוטוקול. כבר אחרי שעה ורבע מצאתי את עצמי שוב בפיאט המאובקת שלי, תוהה לעצמי למה אין מטוס פרטי שיטיס עאלטרים כמוני למרחקים. מטוסים מיוחדים לבחורים שכבר עברו את הגיל.
פותח חלון, אולי יכנס קצת אוויר. מישהו מאחוריי צופר, מבקש שאתקדם מהר יותר. הוא לא רואה את הסקודה שנמצאת במרחק יריקה לפני. והאיש שנמצא בה, לא נראה אחד שכדאי להתעסק איתו. גם ככה הרזומה שלי לא מרשים במיוחד, לא חושב שכדאי לי להוסיף לו עוד שורה לא פוטוגונית על התחככות עם עבריינים.
ממשיך לזחול למעלה. הטלפון מצלצל. 'בורא עולם, בבקשה שזה לא אמא'.
זאת אמא.
"שמוליק", הקול שלה, מלא תקווה, מתפזר בחלל הרכב. ופתאום נהיה לי חנוק.
"שמוליק איך היה?", היא שואלת.
אני בולע רוק. לא יודע למה הוא חמוץ.
"אמא זה לא זה", אני אומר בקצרה. כבר אין לי כוח למבוכים.
"לא?", הקול שלה צונח. גם אני איתו.
"לא", אני אומר שוב. "נדבר מאוחר יותר, אני בנסיעה".
"טוב, נדבר בבית", היא נאנחת.
אני מנתק את השיחה, מגלה שהפקק לא זז. יש עוד שעה לפחות עד שאגיע לבית.
פותח את החלון השני. אולי ייכנס קצת אויר.
הזגוגית פתוחה, והכל סגור.
קטע שרציתי לכתוב מזמן, אולי כי הרגיש לי שהקול של הרווקים פחות מושמע מזה של הרווקות. ייתכן מהסיבה שהם פחות נוטים לבטא רגש בפומבי וייתכן מסיבות אחרות. בכל אופן אשמח לביקורת
העליות בכניסה לצפת נוראיות, והן נוראיות עוד יותר כשאני עושה אותן בדרך חזור מהפגישה עם רות דנינו מבאר שבע. 'איזה בר מזל אתה, ארבע וחצי שעות נסעת בשביל לגלות שזה שוב פעם לא מתאים', לועג קול מתוכי.
אני לא משתיק אותו. לא משתיק קולות שאומרים את האמת. בדרך כלל.
עוד לפני המשפט הראשון, ידעתי שזה לא זה. הפגישה נמשכה שעה רק בשביל הפרוטוקול. כבר אחרי שעה ורבע מצאתי את עצמי שוב בפיאט המאובקת שלי, תוהה לעצמי למה אין מטוס פרטי שיטיס עאלטרים כמוני למרחקים. מטוסים מיוחדים לבחורים שכבר עברו את הגיל.
פותח חלון, אולי יכנס קצת אוויר. מישהו מאחוריי צופר, מבקש שאתקדם מהר יותר. הוא לא רואה את הסקודה שנמצאת במרחק יריקה לפני. והאיש שנמצא בה, לא נראה אחד שכדאי להתעסק איתו. גם ככה הרזומה שלי לא מרשים במיוחד, לא חושב שכדאי לי להוסיף לו עוד שורה לא פוטוגונית על התחככות עם עבריינים.
ממשיך לזחול למעלה. הטלפון מצלצל. 'בורא עולם, בבקשה שזה לא אמא'.
זאת אמא.
"שמוליק", הקול שלה, מלא תקווה, מתפזר בחלל הרכב. ופתאום נהיה לי חנוק.
"שמוליק איך היה?", היא שואלת.
אני בולע רוק. לא יודע למה הוא חמוץ.
"אמא זה לא זה", אני אומר בקצרה. כבר אין לי כוח למבוכים.
"לא?", הקול שלה צונח. גם אני איתו.
"לא", אני אומר שוב. "נדבר מאוחר יותר, אני בנסיעה".
"טוב, נדבר בבית", היא נאנחת.
אני מנתק את השיחה, מגלה שהפקק לא זז. יש עוד שעה לפחות עד שאגיע לבית.
פותח את החלון השני. אולי ייכנס קצת אויר.
הזגוגית פתוחה, והכל סגור.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //