שיתוף הקורונה לא בת שנה???

  • הוסף לסימניות
  • #1
אז שוב פעם החלטתי ליצור בפאוארפוינט
והפעם עשיתי כמין קרקטורה
הקורונה לצערנו חוגגת שנה
ועשתה כבר אפילו צילומי סמאש קייקהעוגה שלה זה כדור הארץ שאיתו היא עשתה סמאש

1609016060135.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
חחחחההה הקורונה ניראת יותר מידי מתוקה !! ( נ. ב. אני לא מאמינננה שאת זה הצלחת לעשות בפאוארפוינט !!! אלופה )
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פילפילונת- אלופה ויצירתית שאת!
תני לה איזה ברכה במנגינת השיר של יום ההולדת:
לא תזכה לשנה הבאה...
בע"ה שתיגמר כבר הקורונה הזו
והשם ישלח ישועה בקרוב לכל עם ישראל
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.


ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.
ידעתם שיש דבר כזה - מפעל לייצור חמוצים?
אני אף פעם לא ידעתי.
תקראו לי בורה, תקראו לי נאיבית, תקראו לי סתם סתומה, איך שמתחשק לכם לא משנה הסדר.
אני בבורותי עמדתי: חמוצים זה דבר שסבתא כובשת בבית, ככה לאט ובאהבה בתוך צנצנת זכוכית מגניבה כזאת עם מכסה ירוק,
או לחילופין - חמוצים מייצרים במפעלי ענק כאלה שמריצים סטוקים ענקיים של קופסאות שימורים משימורים שונים.
לא כך?

כך חשבתי, ובטעות טראגית כזאת גדלתי כל חיי,
ועוד הייתי עתידה לגדול ולצמוח עוד עד מאה ועשרים שנה, כשחיי מבוססים על טעות שכזאת.

עד שבאישון בוקר נעים וצח (טוב, האמת שזה היה ערב קריר וגשום),
התקשר אליי דוד גלוק ובפיו בשורה:
"היי יאמי, יש לי מפעל לייצור חמוצים ואני צריך אתר".

- יש לך מפעל לייצור מה? שאלתי כמו סתומה.
- חמוצים, חמוצים. פיקלס, השיב גלוק בעליזות אופיינית.
- אני חושבת שלא שמעתי טוב. יש לך מפעל לייצור מה? שאלתי שוב, לא כמו אלא ממש-ממש.

וכך התברר לי שיש במעלה אדומים מפעל, חמוד ומגניב ומרתק לגמרי,
שבו אשכרה עומדים אנשים ומייצרים חמוצים, פיקלס, מכל הבא ליד. חריף, חמוץ-מתוק, חמוצים בטעם של פעם, חמוצים סתם סטנדרטיים, מיקסים של ירקות וכל מיני כאלה.
פעם הבאה שאתם במעלה אדומים, תרימו טלפון לגלוק ותתאמו סיור. זה מגניב, תזכרו אני המלצתי.

בקיצור - (שימו לב למה הכנסתי את עצמי: כאן בעצם הבטחתי לקצר. אהיייי!! מה עשיתי לעצמי, למה אני מבטיחה דברים שאין בכוחות נפשי לקיים?!)
בקיצור,
השלב הראשון של האתר היה להיפגש, ולדבר על מה אנחנו רוצים לעשות.
מה צריך להיות באתר הזה? מה צריך לא להיות? מה המטרה של האתר?
כל המידע הרגיל שצריך לדעת בשביל לעשות איפיון נכון.

עכשיו צ'מעו קטע מגניב.
במהלך השיחה, אני שואלת את גלוק את שאלת השאלות,
השאלה הקריטית,
החיונית ביותר,
הדרמטית,
ההיסטרית:
למה בכלל אתה צריך אתר?
שזאת, בעיניי, שאלה מאוד-מאוד חשובה. אני רוצה לדעת למה הלקוח החליט לבוא אליי ביום קייצי שכזה ולשלם לי הרבה כסף (מיליונים, ממש) - בשביל מה הוא צריך את כל זה? מה הוא רוצה להשיג?
כשאני יודעת מה התשובה, אני יכולה לדעת מה המטרה הכי חשובה שאני צריכה להשיג באתר הזה.
מה אני חייבת לעשות בו, כדי שאני אוכל לקרוא לו פרויקט הצלחה. מה אנחנו מנסים בעצם להשיג?

בדרך כלל אני רגילה לשמוע תשובות כמו:
“אני צריכה שיוכלו ליצור איתי קשר בצורה רשמית”
“אני רוצה מקום שבו אוכל להציג את כל העבודות שלי בצורה יפה”
“אני צריך מקום למכור את המוצרים שלי באופן אוטומטי”.
הנה, הנה, תפסיקו לצעוק, אני מקצרת. אני מגיעה לפואנטה! תהיו בשקט ותנו לי לדבר, נו באמת!

הלקוח הזה לא ענה לי שום דבר מעין זה.
הוא גיחך קצת,
ואז אמר:
ת’אמת?
אני בכלל לא צריך אתר.
אני מסתדר יופי בלי זה.
הלקוחות מכירים אותי, הספקים מכירים אותי, החנויות מכירות אותי,
הכל טוב.

נו????
עיניי יוצאות מחוריהן,
אז מה אתה משגע לי ת’שכל?
קח את הכסף, קח ת’בריף, לך חזרה הביתה ונסיים כידידים! למה לבנות לך אתר???
ואז הוא מגחך עוד קצת, ואומר:
פשוט, אנחנו בשנת 2025. ואני חושב שבשנת 2025 עסק שמכבד את עצמו צריך אתר. ואני עסק שמכבד את עצמי.
ככה שלמרות שאין שום מטרה ספציפית לאתר הזה,
ואין לי שום כאב שאני צריך לפתור,
ושום פסיכולוג לא אמר לי להקים אתר,
ואישתי לא מצמידה לי אקדח לרקה שתהיה מפורסמת,
אני צריך אתר.
כי עסק ב2025 צריך שיהיה לו אתר.

טרילילייי. הוא קנה אותי, חד וקנה. יאייי! עסק שמכבד את עצמו צריך אתר!!! שמעתם את זה, אנשים טובים והגונים? שמעתם??
הוא לא צריך את זה, אבל הוא רוצה להיות עסק שמכבד את עצמו.
אז למרות שאין שום מטרה לאתר הזה,
הוא משקיע כמה אלפים בלבנות אותו,
כי הוא רוצה תדמית, הוא רוצה כרטיס ביקור, הוא רוצה להיות עסק שמכבד את עצמו.


בקיצור,
הנה הנה, אנחנו מתקדמים! אנחנו אוחזים כבר בשלב השני!!!
השלב השני היה האפיון.
החלטנו שהאתר כולו יהיה בעברית, מכיוון שזוהי השפה של מרבית קהל היעד,
אבל בגלל שחלק מאוד גדול של הלקוחות שלו אמריקאי ורוצה לראות אזכור לזה שהוא אמריקאי, נכניס גם את כל הכותרות באנגלית, וחוץ מזה גם את טקסט האודות כולו באנגלית ובעברית.
משוגעת על התוצאה, חושבת שזה יצא פרפקטו.
להלן הוויירפריים למול עיניכם, שתחזו עיניכם בעבודת המחשבת הזאת.
וויירפריים.png

השלב הבא היה כמובן העיצוב,
שעליו אני לא צריכה בכלל לדבר, מספיק פשוט להראות לכם.
תראו! תראו איזה יופי!!!
עיצוב.png

על הפונט המשוגע הזה אחראית, אגב, הממתגת שלו - חיה אסתר גולדמן האדירה.


וזהו. והשלב האחרון היה כמובן הפיתוח, וורפדרס פלוס אלמנטור, אפס מוחלט של תוספים כדי שיהיה מהיר ועדכני - כל מה שהיה צריך לקסטם עשיתי בקוד,
וזהו. ויש לנו אתר.

אם תלחצו חזק חזק על הלינק הזה, אולי אפילו תזכו לראות אותו.
טאדה. טאדה.

תודה, תודה,
אני אוהבת כשאתם מתלהבים ומחמיאים ומפדבקים ככה בקול, זה ממש גורם לי לעלוז.
זה אפילו לא מסובך. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לגלול קצת למטה, לכתוב שמה בתיבה הזאתי כמה התלהבתם על האתר ואיך שהוא מהמם, וללחוץ "פרסם תגובה". זהו, לא מסובך בכלל.
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

להלן הסיפור המלא

האברך הצעיר
הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
והוא בן 47 בלבד והותיר
3 יתומים קטנטנים
הזועקים "על מי נטשתנו"!

"אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
"אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
המתנה
הם חיכו המון בחיים.
אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
"מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
אסון כבד
אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
"אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
"ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
0 תגובות
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה