הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
לי אישית, השם 'יונתן' מעלה אסוציאציה של איש גדול, גבוה ורחב מימדים, עם חיוך אמריקאי והמון המון תפוחי אדמה לוהטים בתוך הפה.
אבל לא על יונתן הזה באתי לספר היום, אלא על שכן שלי, יונתן.
ואין שום דבר בינו לבין יונתן, החבר האמריקאי הבלתי נשכח.
יונתן השכן שלנו, הוא דווקא קטן, אפילו ביחס לגילו. נער בן חמש עשרה שאם הייתם רואים אותו ברחוב - לא הייתם 'שמים עליו' יותר מבן שבע.
ברמה כזו.
הוא היה נמוך, נמוך מאוד.
ולא רק זה, יונתן שלנו, שכולנו אהבנו, היה נער תמים וחייכן. ילד בן חמש עשרה ברמה שכלית של צוציק בן חמש, כזה שלוחץ על הפעמון בבית שלך ובורח - אבל אתה סולח לו. ילד מהסוג שאוהב לאסוף את כל העלונים של קופת העיר, לחתוך אותם לחתיכות קטנות ולפזר לאורך חדר המדרגות - אבל כולם יחייכו אליו.
הוא היה ילד שובב, מאוד.
ועוד פרט טריוויאלי אחד על יונתן שלנו: ההורים שלו.
ובכן, יונתן הוא ילד לאם חד הורית, אישה קשת יום שאין לה שמץ של כוח לריב או לנסות לחנך את יונתן. היא התייאשה מכל התחומים - אבל היה תחום אחד שבו היא לא ויתרה לבנה היחיד: בגדים.
היא היתה מטפחת אותו בבגדים הכי יקרים, וכשאני מדבר על יקרים אני מתכוון למילה האחרונה בצו האופנה, מותגים מכף רגל ועד ראש, מטופטפ.
*
את אותו יום אין מישהו בשכונה שלא זוכר.
זה היה בבוקר, אחרי שכל המאחרים כבר הספיקו להגיע מצוידים בפתק איחור למוסדות הלימוד, להינזף ולהבטיח שזו פעם האחרונה.
יונתן התעורר.
אמא, מיואשת, כבר לא מעירה אותו. רק מניחה באהבה ליד מיטתו את הבגדים הממותגים, שיהיה ליונתן שלה.
יונתן פוקח עין אחת על השעון, ועין שנייה על המכנס החדיש, מתלבש במהירות - ואץ רץ לו אל ה'גן'.
הגן, זה הכינוי לישיבה-קטנה בשכונה שלנו, שמשום מה, כל הנערים בני הטיפש עשרה מכל יבשת אסיה וגלילותיה - החליטו ליהרשם דווקא אליה. הם היו טיפשיים ברמות - שאפשר ליצור פודקאסט של מאתיים פרקים רק כדי לספר על מעשי הקונדס הזחוחים והמעצבנים שלהם. אבל על כך בפעם אחרת.
א-קיצר, יונתן שלנו, הקטן, רץ לו אל הגן בשעת בוקר מאוחרת, הרחובות ריקים, אפילו מכוניות לא משמיעות הגה.
ואז הוא שומע.
ציוצים.
של אפרוחי - תרנגול.
בשבילנו אלה סתם ציוצים, בשביל יונתן זה רעיון לעוד מעשה קונדס שיטלטל את השכונה.
הוא מטפס בזריזות על העץ, תר בעיניו אחר האפרוחים.
קחחחחחחח.....
הגרוע מכל קרה.
המכנס, היקר, זה שאימו חסכה בשבילו מפת לחמה, קמה בחמש לפנות בוקר כדי לממן...
הוא נקרע.
חור גדול ומכוער נפער באמצעו. פוצע את הלבבות של כולנו.
לכזה אסון לא ציפינו.
אבל יונתן שלנו, לא מתייאש, הוא ממשיך לטפס ולחפש אפרוחים, עד עצם היום הזה. חור ועוד חור מבצבצים במכנסיו - והוא ממשיך לטפס...
סיפור עצוב שלא נגמר.
בהשראת הטרנד שנוצר כאן לאחרונה...
אבל לא על יונתן הזה באתי לספר היום, אלא על שכן שלי, יונתן.
ואין שום דבר בינו לבין יונתן, החבר האמריקאי הבלתי נשכח.
יונתן השכן שלנו, הוא דווקא קטן, אפילו ביחס לגילו. נער בן חמש עשרה שאם הייתם רואים אותו ברחוב - לא הייתם 'שמים עליו' יותר מבן שבע.
ברמה כזו.
הוא היה נמוך, נמוך מאוד.
ולא רק זה, יונתן שלנו, שכולנו אהבנו, היה נער תמים וחייכן. ילד בן חמש עשרה ברמה שכלית של צוציק בן חמש, כזה שלוחץ על הפעמון בבית שלך ובורח - אבל אתה סולח לו. ילד מהסוג שאוהב לאסוף את כל העלונים של קופת העיר, לחתוך אותם לחתיכות קטנות ולפזר לאורך חדר המדרגות - אבל כולם יחייכו אליו.
הוא היה ילד שובב, מאוד.
ועוד פרט טריוויאלי אחד על יונתן שלנו: ההורים שלו.
ובכן, יונתן הוא ילד לאם חד הורית, אישה קשת יום שאין לה שמץ של כוח לריב או לנסות לחנך את יונתן. היא התייאשה מכל התחומים - אבל היה תחום אחד שבו היא לא ויתרה לבנה היחיד: בגדים.
היא היתה מטפחת אותו בבגדים הכי יקרים, וכשאני מדבר על יקרים אני מתכוון למילה האחרונה בצו האופנה, מותגים מכף רגל ועד ראש, מטופטפ.
*
את אותו יום אין מישהו בשכונה שלא זוכר.
זה היה בבוקר, אחרי שכל המאחרים כבר הספיקו להגיע מצוידים בפתק איחור למוסדות הלימוד, להינזף ולהבטיח שזו פעם האחרונה.
יונתן התעורר.
אמא, מיואשת, כבר לא מעירה אותו. רק מניחה באהבה ליד מיטתו את הבגדים הממותגים, שיהיה ליונתן שלה.
יונתן פוקח עין אחת על השעון, ועין שנייה על המכנס החדיש, מתלבש במהירות - ואץ רץ לו אל ה'גן'.
הגן, זה הכינוי לישיבה-קטנה בשכונה שלנו, שמשום מה, כל הנערים בני הטיפש עשרה מכל יבשת אסיה וגלילותיה - החליטו ליהרשם דווקא אליה. הם היו טיפשיים ברמות - שאפשר ליצור פודקאסט של מאתיים פרקים רק כדי לספר על מעשי הקונדס הזחוחים והמעצבנים שלהם. אבל על כך בפעם אחרת.
א-קיצר, יונתן שלנו, הקטן, רץ לו אל הגן בשעת בוקר מאוחרת, הרחובות ריקים, אפילו מכוניות לא משמיעות הגה.
ואז הוא שומע.
ציוצים.
של אפרוחי - תרנגול.
בשבילנו אלה סתם ציוצים, בשביל יונתן זה רעיון לעוד מעשה קונדס שיטלטל את השכונה.
הוא מטפס בזריזות על העץ, תר בעיניו אחר האפרוחים.
קחחחחחחח.....
הגרוע מכל קרה.
המכנס, היקר, זה שאימו חסכה בשבילו מפת לחמה, קמה בחמש לפנות בוקר כדי לממן...
הוא נקרע.
חור גדול ומכוער נפער באמצעו. פוצע את הלבבות של כולנו.
לכזה אסון לא ציפינו.
אבל יונתן שלנו, לא מתייאש, הוא ממשיך לטפס ולחפש אפרוחים, עד עצם היום הזה. חור ועוד חור מבצבצים במכנסיו - והוא ממשיך לטפס...
סיפור עצוב שלא נגמר.
בהשראת הטרנד שנוצר כאן לאחרונה...
