הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך" נרכן אליו מנחם
"רק שאין לי ברירה אלא להשאיר אותך פה, בישיבה לא מרשים שתבוא איתי, אני מנסה מקום חדש וחייב לפחות בתחילה לשמוע להוראות"
הוא הביט במנחם במין עצבות שקטה כזו ומצמץ בפרידה,
מנחם כיבה אותו והניח את הפלאפון בכיס,
"אבל" הוא שלף אותו שוב לרגע, "אתה לא נשאר פה לבד" הוא חייך לפלאפון הדומם, "אתה הולך להישמר אצל תהילה עד שאשוב מהישיבה".
תהילה היא אחותו של מנחם, היא עובדת בבני ברק, עיר מגוריו של, וגרה באחיסמך, זה היה פתרון מושלם לפון האהוב שלו,
היום, יום שלישי, הוא נוסע לישיבה בצהרים, וביום חמישי יחזור וייקח אותו,
מנחם יצא מהבית ופסע לכיוון המשרד של אחותו,
החנויות ברבי עקיבא נפנפו לו לשלום, המדרכות העמוסות כאילו ברכוהו בברכת פרידה,
הוא עלה במעלית לקומה4 ,צלצל באינטרקום וביקש להיכנס לתהילה,
תהילה חיכתה לו במשרד עם חבילה מתוקה במיוחד בשבילו,
היה שם כל מה שאהב: אצבעות בואנו, סוכריות מנטוס מרעננות בטעמי פירות ועוד מגוון ענק...
היא לקחה בזהירות את הפלאפון היקר (כספית, ובעיקר ללב) והכניסה לתיקה, העניקה לו חיוך מעודד ואוהב שמביע את כל התמיכה שרק יכול חיוך להכיל,
"אתה תהנה שם, מנחם, זה המקום בשבילך"! היא טפחה על שכמו וחייכה אליו,
"מקווה שזה הצעד הנכון באמת, אני רק מנסה, עד החגים" הוא נפרד ממנה לשלום ויצא חזרה הביתה,
אבא ואמא ישבו במטבח ואכלו משהו בריא של מבוגרים...
מנחם התיישב מולם והניח את סנטרו על ידיו הקפוצות, עיניו הירוקות הביעו חשש רציני מהשעות הבאות, הפוני שחלק תמיד כאילו התלתל לכבוד היום הגדול, גם שערות פוחדות?
אפשר להבין אותן,
להתחיל ישיבה זה דבר גדול, בטח להתחיל ישיבה מסוג שונה כל כך בו היית קודם...
בשעה 12:00 בדיוק אבא דפק על דלת חדרו, מנחם פתח, עיניו אדומות
אבא ליטף את לחיו הרטובה וניגב דמעות טריות, "עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות" לחש לו, זה היה הקוד שלהם, "הכל עובר" עם ניסוח אלגנטי...
הוא ירד את המדרגות נזהר לא ליפול, לופת את המעקה ושורט אותו בלחץ,
אמא ירדה אחריו, השקיות כבר היו ברכב, גדושות בבגדיו, נעלים, מצעים וכמובן אוכל של בית עם פתקים שמוסרים ד"שים אוהבים וחמים מהמשפחה שנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה.
הוא התיישב מאחורה, ליד אמא הנרגשת,
אמא חיבקה אותו בעוצמה, כאילו מטעינה אותו בכוח, ואולי לא רק אותו,
הרכב החליק על הכביש בקלילות ומוזיקת ישי ריבו מלאה את הרכב ברוך והתחדשות.
הזמן עובר מהר מידי כשצריך אותו,
ב13:35 הם חנו ב"דרך הרב" ברכסים, ליד בנין הישיבה,
סביבם הקמפוס היה ירוק ופורח, עליז אפילו, כאילו לא באים לפה היום חמישה עשר בחורים נרגשים שעומדים לשנות חייהם בקצה העולם שנקרא "רכסים",
הרבה קרה בדקות הבאות, המדריך ליווה אותם לחדר המסודר שעתיד להיות שלו, הוא בחר את מיטתו מבין השלוש שניצבו שם,
כמה שניסו לשוות למקום מראה חמים ומשפחתי זה נשאר הפנימיה הקרה שרחוקה מהבית,
אמא הציעה את מיטתו ואבא סידר את דבריו,
מנחם עצמו עמד המום, לא מעכל את המציאות החדשה והמוזרה הזו,
את הבגדים הם השאירו במזוודה, מנחם ביקש... הוא לא בטוח שנשאר פה עדיין.
אחר כך יצאו ל"ברכל" בכיכר ואבא ואמא העמיסו את כל מה שראו על העגלה וארזו בשקיות לפי מחלקות...
חזרה לישיבה, הישיבה שלו.
חדש ומוזר, ריח אחר, אויר שונה, משהו לא מוכר ואולי קצת, טיפה, מנוכר?
זהו,
המסע הזה מתחיל,
הוא יכלול את הרגשות העזים שיש למנחם
כאב וריגוש, בכי וצחוק, בדידות ואחווה
המסע יכיל אותו, והוא, הוא יכיל את המסע?
"רק שאין לי ברירה אלא להשאיר אותך פה, בישיבה לא מרשים שתבוא איתי, אני מנסה מקום חדש וחייב לפחות בתחילה לשמוע להוראות"
הוא הביט במנחם במין עצבות שקטה כזו ומצמץ בפרידה,
מנחם כיבה אותו והניח את הפלאפון בכיס,
"אבל" הוא שלף אותו שוב לרגע, "אתה לא נשאר פה לבד" הוא חייך לפלאפון הדומם, "אתה הולך להישמר אצל תהילה עד שאשוב מהישיבה".
תהילה היא אחותו של מנחם, היא עובדת בבני ברק, עיר מגוריו של, וגרה באחיסמך, זה היה פתרון מושלם לפון האהוב שלו,
היום, יום שלישי, הוא נוסע לישיבה בצהרים, וביום חמישי יחזור וייקח אותו,
מנחם יצא מהבית ופסע לכיוון המשרד של אחותו,
החנויות ברבי עקיבא נפנפו לו לשלום, המדרכות העמוסות כאילו ברכוהו בברכת פרידה,
הוא עלה במעלית לקומה4 ,צלצל באינטרקום וביקש להיכנס לתהילה,
תהילה חיכתה לו במשרד עם חבילה מתוקה במיוחד בשבילו,
היה שם כל מה שאהב: אצבעות בואנו, סוכריות מנטוס מרעננות בטעמי פירות ועוד מגוון ענק...
היא לקחה בזהירות את הפלאפון היקר (כספית, ובעיקר ללב) והכניסה לתיקה, העניקה לו חיוך מעודד ואוהב שמביע את כל התמיכה שרק יכול חיוך להכיל,
"אתה תהנה שם, מנחם, זה המקום בשבילך"! היא טפחה על שכמו וחייכה אליו,
"מקווה שזה הצעד הנכון באמת, אני רק מנסה, עד החגים" הוא נפרד ממנה לשלום ויצא חזרה הביתה,
אבא ואמא ישבו במטבח ואכלו משהו בריא של מבוגרים...
מנחם התיישב מולם והניח את סנטרו על ידיו הקפוצות, עיניו הירוקות הביעו חשש רציני מהשעות הבאות, הפוני שחלק תמיד כאילו התלתל לכבוד היום הגדול, גם שערות פוחדות?
אפשר להבין אותן,
להתחיל ישיבה זה דבר גדול, בטח להתחיל ישיבה מסוג שונה כל כך בו היית קודם...
בשעה 12:00 בדיוק אבא דפק על דלת חדרו, מנחם פתח, עיניו אדומות
אבא ליטף את לחיו הרטובה וניגב דמעות טריות, "עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות" לחש לו, זה היה הקוד שלהם, "הכל עובר" עם ניסוח אלגנטי...
הוא ירד את המדרגות נזהר לא ליפול, לופת את המעקה ושורט אותו בלחץ,
אמא ירדה אחריו, השקיות כבר היו ברכב, גדושות בבגדיו, נעלים, מצעים וכמובן אוכל של בית עם פתקים שמוסרים ד"שים אוהבים וחמים מהמשפחה שנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה.
הוא התיישב מאחורה, ליד אמא הנרגשת,
אמא חיבקה אותו בעוצמה, כאילו מטעינה אותו בכוח, ואולי לא רק אותו,
הרכב החליק על הכביש בקלילות ומוזיקת ישי ריבו מלאה את הרכב ברוך והתחדשות.
הזמן עובר מהר מידי כשצריך אותו,
ב13:35 הם חנו ב"דרך הרב" ברכסים, ליד בנין הישיבה,
סביבם הקמפוס היה ירוק ופורח, עליז אפילו, כאילו לא באים לפה היום חמישה עשר בחורים נרגשים שעומדים לשנות חייהם בקצה העולם שנקרא "רכסים",
הרבה קרה בדקות הבאות, המדריך ליווה אותם לחדר המסודר שעתיד להיות שלו, הוא בחר את מיטתו מבין השלוש שניצבו שם,
כמה שניסו לשוות למקום מראה חמים ומשפחתי זה נשאר הפנימיה הקרה שרחוקה מהבית,
אמא הציעה את מיטתו ואבא סידר את דבריו,
מנחם עצמו עמד המום, לא מעכל את המציאות החדשה והמוזרה הזו,
את הבגדים הם השאירו במזוודה, מנחם ביקש... הוא לא בטוח שנשאר פה עדיין.
אחר כך יצאו ל"ברכל" בכיכר ואבא ואמא העמיסו את כל מה שראו על העגלה וארזו בשקיות לפי מחלקות...
חזרה לישיבה, הישיבה שלו.
חדש ומוזר, ריח אחר, אויר שונה, משהו לא מוכר ואולי קצת, טיפה, מנוכר?
זהו,
המסע הזה מתחיל,
הוא יכלול את הרגשות העזים שיש למנחם
כאב וריגוש, בכי וצחוק, בדידות ואחווה
המסע יכיל אותו, והוא, הוא יכיל את המסע?
.
