שיתוף - לביקורת התחתנו, לא?

  • הוסף לסימניות
  • #1
"בוקר טוב בעלי היקר!"
"בוקר טוב! מה איתך? אני אה..."
"נפלא! מחכה לך! עדיין בראש עם החתונה. אה חתונה שמחה הייתה לנו! איך היינו מאושרים!"
"אאה רקדתי כמו שצריך! אני עדיין גמור. אבל אני אה..."
"איזה כיף היה! בא נשב יחד".
"הייתי שמח! אבל אה..."
"אבל מה?"
"את יודעת בין הזמנים אוטוטו נגמר".
"נו ו...?"
"והכולל יתחיל".
"ו...?"
"אני צריך טיולים! קבעתי עם חברים..."
"אבל..."
"אני מצטער! באמת! אבל מה את רוצה שאני אעשה?"
"אתה קצת צודק! אבל אולי בכל זאת כמה שעות איתי?"
"לא! אני צריך גם לנוח, להתארגן. אין לי זמן מצטער!"
"אבל רק אתמול כל כך שמחנו יחד בחתונה!"
"אני באמת מצטער תורה יקרה באמת שמחתי בחתונה שלנו! אבל בין הזמנים עכשיו! נדבר אחרי..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נשארתי בלי מילים!
אפשר להעביר הלאה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כמעט ברחתי מהאשכול
השורה התחתונה הפילה אותי!!!
(y)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
"בוקר טוב בעלי היקר!"
"בוקר טוב!
"מה איתך? אני אה..."
"נפלא! מחכה לך! עדיין בראש עם החתונה. אה חתונה שמחה הייתה לנו! איך היינו מאושרים!"
"אאה רקדתי כמו שצריך! אני עדיין גמור. אבל אני אה..."
"איזה כיף היה! בא נשב יחד".
"הייתי שמח! אבל אה..."
"אבל מה?"
"את יודעת בין הזמנים אוטוטו נגמר".
"נו ו...?"
"והכולל יתחיל".
"ו...?"
"אני צריך טיולים! קבעתי עם חברים..."
"אבל..."
"אני מצטער! באמת! אבל מה את רוצה שאני אעשה?"
"אתה קצת צודק! אבל אולי בכל זאת כמה שעות איתי?"
"לא! אני צריך גם לנוח, להתארגן. אין לי זמן מצטער!"
"אבל רק אתמול כל כך שמחנו יחד בחתונה!"
"אני באמת מצטער תורה יקרה באמת שמחתי בחתונה שלנו! אבל בין הזמנים עכשיו! נדבר אחרי..."
יפה, נוקב, אבל ברשותך - כסוג של לימוד זכות, תן לי להמשיך עוד כמה משפטים מה׳וויכוח׳ הנפלא הזה:

״לא הבנתי, אתמול שמחנו כל-כך, רקדת עד שרגליך כאבו, עיניך כמהו כשהבטת בי מאחורי כיסוי רקום בזהב, משאלתך היחידה הייתה להישאר לצדי כל ימי חייך, לא לעזוב אותי לעולם, ובתוך יום אחד השתנית מקצה לקצה? תוך זמן כה קצר הפכת את עורך והחלטת לנטוש אותי לטובת חבריך והנאותיך? אינך חושש להותיר אותי גלמודה״?

״סליחה, לא אמרתי דבר כזה!״

״מה זאת אומרת? הלא אתה לפני רגע אמרת שכעת בין הזמנים, אתה טענת שאתה צריך טיולים, אתה אמרת שאין לך זמן להקדיש לי!״

״אמת ונכון, אבל מעולם לא אמרתי שאעזוב אותך״.

״אלא מה?!״

״את תמיד תהיי איתי״.

״איתך? בטיולים שלך? עם החברים שלך?״

״בוודאי. נראה לך שאלך להיכן שהוא מבלעדייך?״

״כך חשבתי...״

״אז לא! ממש לא! לכל מקום שאלך, את תלכי איתי. בכל טיול שאליו אצא את תהיי מול עיני, מדריכה אותי, מכוונת אותי, מלמדת אותי להיכן ללכת ולהיכן לא. לפני כל אטרקציה שארצה לעשות אני אביט אלייך, אשאל אותך מה דעתך. האם זה מכבד אותך? האם זה מכבד אותי, זה שרקד לפני ימים ספורים עמך בשמחתך? אשמע לך בכל אשר תאמרי, לא אסור במאומה מכל דבר שתאמרי לי״.

״ובאותם ימים, האם תקדיש לי זמן? זמן שיהיה לי ולך, בלי חברים ובלי מפריעים, או שלאורך כל הדרך תהיה תמיד מוקף באנשים אחרים?״

״את האמת אומר לך, לא אשקר. לא אוכל להבטיח שאהיה עמך בלבד כל היום, לא אוכל להבטיח שאקדיש לך כל רגע פנוי שיש לי. בשר ודם אני, ומשכך סובל אני מן החולשות שמלוות כל בן אנוש, חולשות גשמיות שאינן מאפשרות לי להיות חזק כפי שראוי הייתי להיות. זקוק אני לזמנים של שקט ושל איסוף כוח, כדי להתחזק ולשוב לאיתני. אולם אוכל להבטיח לך, בלא שום ספק ופקפוק, שכל דבר שאעשה בימים אלו - יהיה רק בעבורך. כל יום ויום שבו אני מתרחק מעט, הוא רק כדי לרפא את החולשה, למלא את החוסרים הגשמיים, כדי שאוכל להתחזק ולשוב אלייך בשיא כוחותיי״.

״ובסוף אתה תעזוב את חבריך ותקדיש את זמנך רק עבורי?״

״בוודאי! אין כל ספק בכך! אני אחזור, ומאז לא ניפרד. חמישה חודשים מלאים אתן לך, חודשים שבהם לא יהיה לי כלום בעולם מבלעדייך. חודשים בהם אקריב את הכול. את חירותי, את הנאותיי, את רצונותיי, את אהבתי למשפחתי. על כל אלו אוותר כדי להיות עמך בהיכלך״.

״אם כך, בעלי היקר, לך בלי לחשוש. מברכת אני אותך שתשוב בשלום, וממתינה אני לך כאן. ולא זו בלבד, אלא כל הנאה שתיהנה, כל רגע ורגע שתחווה, מתייחסת אני אליו כאילו הקדשת לי אותו. כאילו היית עמי בו. לך, בעלי, תחליף כוח ותשוב לכאן שלם יותר ממה שאתה כעת״.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו. אבדו לי מילים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
@מיהי- אעדיף כקישור.
@mic003-הקטע יפהפה! אך אתן את הסיום כרוח הפתיחה.

שבוע לאחר מכן:

"חזרת בעלי היקר!"
"אכן! חזרתי! ואני מודע לכך שלא הייתי בסדר, אבל העיקר שאני אתך"
"ותפצה אותי כמו שצריך?"
"בעזרת ד', תורה יקרה! בעזרתו יתברך נרווה יחד שפע נחת אחד מאחד מהשנייה ואחת מהשני!"
"אני מקווה ומתחננת לד' על כך!"
"מצוין! זה בדיוק מה שאני צריך שתעשי. שיתקבלו תחינותייך לרצון!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
כנראה שלא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".
שיתוף - לביקורת צליל ערב
השמש עושה פייד-אאוט מאחורי התריסים, ואת מרגישה איך הערב בא ותופס פיקוד. היום עוד לא באמת הסתיים, אבל הגוף כבר משנה קצב. ה-BPM הפנימי שלך כמו מאט מעצמו. מין תחושת זליגה פנימית מתפשטת בך ומתווספת אל עייפות כזו שיודעת שעדיין אסור לנוח.

את נכנסת לארפג’ו של ערב. מוצאת את עצמך מדלגת בין משימה למשימה בתנועה אחידה ורציפה, משתדלת לא להיתקע. ארוחה, מקלחת, פיג’מה, סיפור. אקורד שבור אך עדיין ברור.
הילדים, מצידם, מתנהלים בסטקטו חד ומהיר. משגרים בקשות קצרות, קצביות, שנכנסות בדיוק מופלא בין הפעולות שלך, המתוזמנות בלאו הכי לשעה הכי עמוסה ביום.

את מבקשת זריזות, מזכירה, מסמנת. אבל התגובה מגיעה אלייך בדיליי משמעותי המותח כל בקשה, דוחה אותה עוד תיבה, עוד רגע. המילים שלך נשארות תלויות באוויר קצת יותר ממה שתכננת. והריוורב הביתי? מוסיף להן אקוסטיקה ונפח. כל משפט נמרח בחלל וחוזר אלייך כהדהוד עדין, וגם קצת מעצבן.

ואז מגיע שלב המעבר - זה הזמן שבו הם נכנסים למיטות, או לפחות אמורים לעשות זאת.
פתאום יש באוויר תחושה של זהו. זה קרוב. האור עמום יותר, הלב רך יותר, והקול שלך באוטומט יורד אוקטבה. אבל... זה קורה רק לרגע אחד. כי מיד לאחריו נכנס מז’ור קופצני - האנרגיה שלהם. הו, הו. היא מתפרצת בקפיצות אל על וביצירתיות המתעקשת להישאר ערה, תופסת אותך לחלוטין לא מוכנה.
את כובשת אנחה, מחייכת, זורמת. מחכה להתפתחות שתגיע. מחכה לעייפות שתבוא ותכריע. והיא באה לבסוף. בכוחות עצמה.
באיזשהו שלב מתרחשת איזושהי מודולציה טבעית למינור והקפיצות האנרגטיות שוככות והופכות לשיחות ארוכותתתתת. דואטים של חוויות מהיום-יום צפים ועולים פתאום בתיאום אופייני ורב-גוני.
בסוף הכל מגיע אלייך, אה? מה זה משנה מתי?!

בינתיים את מנסה לפנות לבוגרים. מבקשת עזרה קטנה. אבל הם? עושים דרופ-אאוט ונעלמים לגמרי מהעיבוד.
את נשארת לבד - הכלי הפעיל היחיד במערכה. מחזיקה קצב, שומרת משקל, מגנה על איזו הרמוניה דמיונית שחלילה לא תתפרק, פועלת בכוחות עצמך ובליבך יודעת שהם עוד יחזרו. כן, יחזרו. אבל יחד איתם תבוא גם כניסה מרשימה של... בקשות?

ובהדרגה זה קורה. הקולות שוקעים. התנועה דועכת. ה-BPM שלך מתמתן עוד קצת. את עוזבת את החדר ומתיישבת על הספה - עייפה, סחוטה, גמורה. לידך, איך לא, ערמות של כביסה המחכות לפתרון שלהן כמו אקורד פתוח שנשאר תלוי. את חושבת על העבודה הרבה שעוד ממתינה לך... אבל -
חכי רגע, בינינו, תגידי ת'אמת. כמה חיכית לרגע הזה?
רגע של דמימה.


בערב, הבית לא מדבר -
הוא שר.
וכל מי שבו
הוא גם כלי,
גם נגן,
וגם סולן לרגע.
ואת?
את המנצחת.
אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.
שיתוף - לביקורת עניין של הסברה
(פורסם בגיליון 'האיש הזוכה' מטעם 'איגוד הלומדים', ארגון בני הישיבות בנווה יעקב)


"הבעיה היא בהסברה", כך הייתי מכריז תמיד בוויכוחים בחדר אוכל בישיבה.

אם רק היו ממנים אותי לדובר המגזר החרדי, תוך כמה דקות כל החילונים היו מצביעים למפלגות החרדיות, הממשלה הייתה נותנת מאה אחוז מהתקציב לעולם הישיבות, וכמובן גם היו נותנים תקציבים מכובדים לטיולים של ישיבת בין הזמנים.

עד שיום אחד הבנתי שהבעיה בכלל לא בהסברה שלנו, הבעיה היא שאנחנו צריכים להסביר את עצמנו לאנשים שפשוט לא מבינים עניין. ממש כמו היסוד הידוע 'חיסרון בהסברה זה חיסרון בהבנה'.

קלטתי את זה כשאיזה אדם בלתי חרדי שלקח אותי טרמפ שאל אותי פתאום את השאלה הכי מקורית שעדיין לא נשאלה בשום פורום, לא נידונה באף במה, ואיש לפניו לא חשב עליה כלל ועיקר: "למה אתם לא הולכים לצבא? אה?"

שאלה מקורית.



מה עושים עכשיו?

להתחיל להסביר לו שתורה מגנא ומצלא? הוא לא מבין את המילים האלה. מבחינתו מגנא חרטא.

מאיפה הוא ידע מה הערך של כל דקה של תיירה, השייגץ הזה שלא נכנס אף פעם לשום שיחת מוסר של המשגיח? וגם אם הוא היה נכנס, הוא הרי לא היה יושב ומקשיב. איך שאני מכיר אותו, הוא כבר היה חומק החוצה אחרי כמה דקות, ונוסע בטרמפים לאיזה מקום קצת יותר מעניין, ואז הוא היה נאלץ לענות על השאלות החופרות של הנהגים של הטרמפים. למשל למה הוא לא הולך לצבא.

אבל עכשיו אני זה שיושב שם ברכב שלו, והוא נועץ בי את עיניו ומחכה לתשובה על השאלה "נו, למה אתם לא הולכים לצבא??"

בבית מדרש אני תמיד יודע מה לעשות כשמישהו מנסה לסבך אותי עם שאלות קשות.

אז קודם כל השתמשתי בפתרון הקלאסי. אמרתי לו "שומע".

כבר מזמן שמתי לב לזה. אם אמרת 'שומע', אתה כבר לא צריך לענות. 'שומע' כעונה.

משום מה זה לא עבד עליו. "מה שומע?!" הוא התרגז. "אני שואל אותך למה אתם לא הולכים לצבא".

"כן, מדברים על זה", ניסיתי עוד פתרון שכמעט תמיד עובד בהשתקת שאלות.

"טוב מאוד שמדברים. ומה הם אומרים?" הנהג התעקש. נודניק.

"לפי האשכנזים זה בעיה", אמרתי לו את התשובה שאני עונה על כל שאלה בהלכה.

"בעיה קשה". הוא הסכים איתי. "ומה הפתרון?"

"יש על זה את הקצייס המפורסם", ניסיתי עוד שיטה.

"מאיפה הוא מפורסם?" תמה הנהג.

הוא אשר אמרתי. הבעיה היא לא בהסברה, אלא בהבנה.

לו יצוייר שהחילונים היו באים ללמוד בישיבות, המוח שלהם היה מתחדד מהלימוד ואז הם היו יכולים להבין למה החרדים לא הולכים לצבא. אבל בינתיים הם לא לומדים אז איך הם יבינו את זה עם מוח לא מחודד? גיטו וידו לא באים כאחד.

הנהג עדיין מחכה לתשובה שלי. לא נותרה לי כל ברירה, והשתמשתי בשיטה שאני שומר לשעת חירום, 'שיטת הרב נויגרשל' כמו שאני קורא לה.

אמרתי לנהג: "צריך להבין דבר אחד. דבר פשוט מאד. יש קונפליקט בין הפלורליזם האינטרקונטיננטלי ובין הקונצנזוס הדיאלקטי של המטריאליזם הליברטריאני דטרמיניסטי, בפרט אם נתבונן בדברים מאספקט של כרומודינמיקה אקזיסטנציאליסטית ולא במישור האנטי אינטרקציונאלי".

"מה?? אה... אתה צודק. זה ממש נכון", ענה הנהג ההמום. "איך לא חשבתי על זה קודם".

"בהחלט. ואגב זה גם עונה על כל שאר השאלות שתכננת לשאול: למה אנחנו הולכים בשחור לבן. למה אנחנו גונבים מהמדינה. מה הפשט במיגו כח הטענה.

אחרת איך תסביר את הפובליציסטיקה האלמנטרית של הגישה התיאוצנטרית הבלתי לגאלית, אה?" המשכתי לסובב את הסכין בהנאה גלויה.

בכוחותיו האחרונים הנהג הצליח לענות בקול חלוש: "שומע. מדברים על זה".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה