הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אמנם לא אני צילמתי.
אבל אני חושב שהכתבה בהחלט חשובה, מעניינת ומתאימה לכאן (מתוך 'שעה טובה').
מרים צחי, צלמת עיתונות דתייה, חוזרת אל אלבום התמונות הפרטי שלה, בו הנציחה את החיים בגוש קטיף • ברשימה מרטיטת לב היא מתארת את המחזות המזעזעים, שלא יוצאים לה מהראש • 3 שנים לגירוש
בשנתיים האחרונות לפני חורבן גוש-קטיף, שהיתי רבות במקום. אם-כי השהות המכרעת שלי לצורך הצילום היתה בעיקר בחודשיים האחרונים שלפני הגירוש. באותה תקופה לא חזרתי לירושלים, הייתה לי דירה ביישוב שירת הים, שהיה ממש על חוף הים בגוש-קטיף, ומשם היה הבסיס שלי ליציאה לכל מוקדי האירועים שבגוש.
לקראת מלאת שנה לגירוש, הוצאתי-לאור אלבום תמונות שמלווה את הגירוש לכל אורכו. אך כעת, במלאת שלוש שנים ליום בו אחרון היהודים עזב את שטחי גוש-קטיף, כשהמראות והמאורעות מאותם ימים מסרבים לצאת מהראש, אני שבה אחורה בזמן לאותם חודשים קשים, בהם עוד היה נראה שהכול יכול להשתנות, שגוש-קטיף תישאר בידינו ושהמקום המדהים הזה ימשיך להיות מיושב.
בניגוד אולי למקרים אחרים בהם נשארת בראשך חוויה קשה לה היית עד, כאן מדובר בעניין מורכב יותר. האירועים כולם, המחזות הקשים להם הייתי עדה, נותרו מתועדים במצלמתי, ובכל עת אני יכולה להביט בהם ולחזור אל אותם הימים.
פתחתי את תיקיית התמונות מאותם חודשים קשים, התעכבתי על אלו שהחזירו אותי באחת שלוש שנים אחורה וניסיתי לשוב יחד עמם אל אותם ימים, ולהיזכר באין-ספור הרגשות העזים שכל תמונה כזאת מכילה בתוכה.
משמעות מיוחדת קיימת בתמונות הסטילס. בניגוד לתיעוד שנעשה בוידאו, תמונה אחת בודדה מסמלת את הרגע שהיה ושכבר לא ישוב. רגע אחד של הבזק מצלמה שמצליח לתעד לעתים גם חיים שלמים.
בגוש-קטיף המשמעות של כל תמונה כזאת הייתה עמוקה הרבה יותר. לאורך כל התקופה האחרונה בגוש-קטיף, וכמעט עד הרגע האחרון, הייתה לי תחושה שיקרה נס ואולי הכול ישוב להיות כמו שהיה. אבל בתיעוד היה מעין צורך אישי שלי לתעד את הכל, לא לדלג על אף פרט, מתוך מחשבה ששכנה היכן-שהוא, שם בירכתי המוח, שאולי מה שיישאר מהכל, הן התמונות.
בעבודתי אני מועסקת כצלמת העיתון 'מקור ראשון', וכך היה גם באותה תקופה. בכל השנתיים שלפני הגירוש הייתי מגיעה הרבה לגוש-קטיף כדי לצלם את החיים שם, אבל לא באורח שוטף. רק חודשיים לפני הגירוש, כאשר קיבלתי אישור מן העיתון לעבור להתגורר בגוש-קטיף, כדי להיות מחוברת להתרחשויות בה ולהצליח לתעד כל פרט ממה שמתרחש, ארזתי את חפציי והגעתי לגוש-קטיף.
מ'שירת הים' הייתי יוצאת ברכב לכיוון מוקדים שונים בגוש-קטיף, מסתובבת בעצמי כדי לחפש התרחשויות, בין כאלו שהייתי מחפשת בעצמי או כאלו עליהן עדכנו אותי התושבים במקום.
בזמן הזה צילמתי התרחשויות שקשורות במאבק על גוש-קטיף ושהתנהלו גם מחוץ לגוש עצמו. אם באופקים, בשדרות, בנתיבות, ואפילו בצפון הרחוק, כאשר בכפר דרוזי בצפון נערכה הפגנת מחאה נגד הפינוי מגוש-קטיף, בה השתתף גם הרב קמינסקי מגוש קטיף. הייתי שם יומם ולילה, לילות שלמים הייתי ערה כדי לתעד את מה שמתרחש במחסומים וביישובים השונים, ללוות את התושבים עצמם ואת הצעירים שנכנסו בדרכים-לא-דרכים לגוש, השב"חים, כפי שהם כונו, כדי לא לדלג על אף פרט בתיעוד החשוב.
אני נזכרת בימים שלפני הגירוש ונזכרת בהרגשה שליוותה אותי כל העת. האמנתי עד הרגע האחרון שיקרה נס והכל יתברר כחלום בלהות ממנו נתעורר שוב לגוש-קטיף הפורחת והמיושבת. רק בימים האחרונים, כאשר הגעתי לתעד את הכנות החיילים לגירוש, את שטיפות המוח שהעבירו אותם, לא פסחתי על מאומה. נכנסתי למחנות האימונים בהם היו החיילים וראיתי אותם מחופשים למתנחלים. דיברתי איתם עין בעין, ניסיתי להיכנס לליבם וראיתי שאני מדברת בעצם אל רובוטים. הם לא רואים אותי, הם נמצאים בתוך המשחק אותו לימדו אותם לשחק.
זו הייתה השיטה של המפקדים להדריך עם החיילים, לגרום להם לשחק בתפקיד המתנחלים, להרגיש שהם בהצגה, שהדברים לא קורים באמת, מה שיגרום להם להתנהג באותה צורה גם בגירוש עצמו, כשהם ירגישו שהם נמצאים עדיין בהצגה, שזה לא קורה באמת, וכדי שבאופן אישי הם לא יראו כלום. כשראיתי את זה, ידעתי שנגמר הסיפור והגורל כבר נחתם על גוש-קטיף.
בגירוש עצמו, כשראיתי אותם 'על אמת', הם היו אותם אנשים בדיוק. הבטתי בהם וידעתי שלא יהיה ניתן לשכנע אותם בשום-דבר, כי מולך לא עומד בן-אדם, אלא מישהו שאתה לא מסוגל לראות את עיניו כי הוא עוטה עליהם משקפי-שמש, הוא לא יכול להביט לך בעיניים. וכשאני רואה אותם שם, בגירוש עצמו, עומדים ולא מביטים בעיני התושבים, אני יודעת כמה חודשים הם אומנו למצב הזה.
באותו רגע של הבנה מחרידה על מה שעומד להתרגש על גוש-קטיף, ידעתי שאני חייבת לתעד כל דבר כאן. כל רגע הוא חשוב, כל רגע לא יחזור. לתעד את האנשים, את הילדים את המשפחות, את הדברים היפים שהם עשו, וגם את הדברים העצובים.
בזמן הגירוש עצמו יכולנו לנוע ממקום למקום רק בתיאום עם צה"ל. זה היה קשה מאוד, וכל אחד מן העיתונאים מצא לו מקום בו הוא בחר לשהות ומשם לתעד את הגירוש כפי שהוא ישתקף בעדשת מצלמתו האישית. ביום הגירוש הראשון, התבצע הגירוש בנווה דקלים ובכפר דרום. אני בחרתי לשהות בנווה-דקלים. שהיתי במתחם בית-הכנסת של היישוב, ותיעדתי את הבכי, השירה והתפילות ביישוב שהיה מכונה 'בירתה של גוש-קטיף'.
בשלב מסויים, ואני שמחה שעשיתי זאת, החלטתי שאני נוסעת לכפר-דרום. אם זה היה בתיאום עם כוחות צה"ל, לא הייתי מגיעה לכפר-דרום, כי-אם אל מחוץ לשטחי הגוש. עליתי על טרמפ מזדמן, היה מאוד קשה להגיע לשם, אבל עשיתי זאת וכאמור, לא התחרטתי על כך.
***
"כשהגעתי לכפר דרום הגעתי בדיוק בזמן בו התחיל הגירוש להתבצע בפועל, והחיילים החלו להיכנס אל הבתים. כלי התקשורת האחרים עוד לא היו שם, אני הייתי שם, אני ראיתי מחזות מזעזעים, אותם אני עדיין לא מצליחה להוציא מן הראש. בבית הראשון אליו נכנסתי ישבו בני המשפחה וסעדו את ליבם. התמונה אותה ראיתי לנגד עיניי כשנכנסתי לבית עומדת עדיין מול עיניי עם כל פרטיה, במדויק.
על השולחן יושב צעיר, כיפה לראשו, הוא כבן שמונה-עשרה, יושב ובמילות זהב מברך ברכת-המזון. כאילו לא עומדים החיילים מולו, מחכים שהוא ייצא מן הבית. על רצפת הבית יושבת אם המשפחה, ובזרועותיה היא מחזיקה ילד כבן שלוש. היא מוקפת כולה בחיילות המנסות לרתק אותה ולהוציא אותה החוצה לכיוון האוטובוס. בצד השמאלי עומדת אחת מבנות המשפחה מתייפחת מבכי ובידה מחזיקה תינוקת פעוטה שצורחת ללא הרף.
החיילים תופסים את אחד מבני המשפחה, ילד בן שמונה או תשע. הוא צורח עד לב השמים, הוא בועט, לא ניתן לשאת את הכאב. הם משכיבים אותו על הרצפה, הראש שלו מוצמד אליה והוא מנסה להתרומם בצרחות, אבל הם לא נותנים לו, מוציאים אותו בחוזקה החוצה, ו'טראח' – לאוטובוס.
בבית המשפחה הבאה אליה הגעתי, מצאתי את האב שכוב על הרצפה, ממרר בבכי כתינוק, והחיילים עומדים מסביב ואף אחד מהם לא מזיל דמעה. כל בני הבית צרחו, והאם שעמדה בסמוך לחיילים ניסתה לפנות לקצין המשטרה שהיה במקום. "לכל הפחות, אם אתם דורשים מאיתנו לעזוב את הבית, אני רוצה שהחיילים שלך יצדיעו לילדים הגיבורים שלי. הם גיבורים, כל-כך הרבה קסאמים, פצמ"רים וסבל, ואת הכל הם קיבלו באומץ ובאמונה. כשנצא החוצה, אני רוצה שתצדיעו בפני הילדים הגיבורים שלי. לא בפניי, לא בפני בעלי, רק בפני הילדים שלי". הקצין הביט בה ואמר, 'לא'. הם לא המשיכו להתווכח, יצאו זה אחר זה מהבית, כשכל אחד בתורו מנשק את המזוזה בבכי".
"בכפר דרום, בלילה של אותו יום, ראיתי את הצד השני של הדברים. הייתה שעת לילה מאוחרת, ומן היישוב יצאה קבוצת התושבים האחרונה בתהלוכה ארוכה, כשכל אחד מהם אוחז באחד מספרי-התורה של היישוב. זה היה מחזה הזוי, התושבים ההולכים דומם, פוסעים עם ספרי התורה בשעת לילה מאוחרת, שבראשה עומד אחד מהם עם דגל ישראל בידו, ובסוף השיירה יושבת חנה ברט, תושבת גוש-קטיף שנפצעה באחד היישובים והיא ישובה כעת על כיסא-גלגלים. בידיה היא מגלגלת את הכיסא שלה אחרי התהלוכה המוזרה. מן הצד עמדו חיילי צנחנים, בנעליהם האדומות עמדו והביטו לעבר התהלוכה המתקרבת אליהם.
ברגע בו חלפו האנשים על-פניהם, בלי שאף אחד הורה להם לעשות זאת, מאינסטינקט בסיסי, הם נעמדו דום והצדיעו לספרי התורה שעוברים ולתושבים שעוזבים את יישובם. המחזה אותו הנצחתי במצלמה נתן לי איזשהו איזון למה שראיתי באותו יום בבית אחר.
במהלך הימים הללו אני מבינה, המצלמה מצילה אותי. המצלמה מצילה אותי מלראות את הדברים הקשים שראיתי בימי הגירוש הללו. בלעדיה לא הייתי עומדת במראות הללו. כאשר אני מגיעה הביתה ויושבת מול המחשב כדי לראות את התמונות שצילמתי, אני מתחילה לעכל מה צילמתי במהלך היום. התושבים מכירים אותי, מרגישים נוח בנוכחותי. אני משתדלת לא לחדור להם לפרטיות, אני רק עומדת מן הצד ומתעדת, רואה ומתעדת. הם כבר התרגלו אליי, מתנהגים בטבעיות, לא מנסים לביים רגשות או מאורעות למצלמה. עד היום אני ממשיכה להגיע באופן קבוע להתנחלויות ביהודה ושומרון. הם מכירים אותי כחלק מכל אירוע שמתרחש שם, מתעלמים מקיומה של המצלמה וחיים את חייהם. הם יודעים שאני מתעדת מתוך אהבה מוחלטת אליהם, מתוך הערצה, מתוך רצון לתעד ולהראות.
בשל עבודתי כצלמת, אני כיום לא תמיד פנויה, אבל בכל הזדמנות שיש לי, אם אני שומעת על ברית-מילה באחת ההתנחלויות, בעדי-עד, לדוגמה, אני יוצאת לשם כדי לצלם. לתעד את ההיסטוריה הזו שמתרחשת נגד עינינו, אבל תמיד מתוך אהבה, מתוך עין טובה שלא מחפשת את הדברים הפחות-טובים".
"ערב הגירוש. הנוער הצעיר מנווה דקלים עשה סיבוב בכל היישוב. פרידה אחרונה מהיישוב. כולם שרים ומנגנים. תפילה לעני כי יעטוף. חבל שתמונה לא מסוגלת להשמיע את קולה, או אולי היא כן?".
"ערב הגירוש בנווה דקלים. שלושה חברים עומדים. הראשון מחבק את השנים האחרים, בפנים אדומות, ממרר בבכי. רואים רק את הכאב, את הצער. רואים את ערב הגירוש, את מה שעומד לקרות בעוד כמה שעות, לכשיפציע האור, גדודי החיילים ייכנסו לתוך נווה דקלים".
"משפחה בנווה דקלים. האבא לובש חולצה עליה כתוב באנגלית: 'אני אוהב את ניו-יורק'. על הכתפיים הוא מחזיק את דגל המדינה, מדינת ישראל. בתמונה הראשונה הוא בוכה וזועק, מנופף בחולצה שלו ובכתוב עליה. סרט כתום על זרועו, ומשמאלו עומד בפתח הבית הבן בן ה-16, מנשק את המזוזה לזמן ארוך, והדבר היחיד שנמצא על גבו, אותו הוא לוקח איתו, זהו תיק התפילין שלו.
התמונה השנייה. הבן עדיין צמוד למזוזה, האב מקפל את הדגל".
"זו משפחה שתרמה כל-כך הרבה למדינה. את הסיפור לא ניתן לספר במסגרת כזאת. אני לא מראה את הזעזוע אותו צילמתי בתוך הבית, ניתן לתאר, לא לראות. האבא בוכה, הילדים הקטנים נאחזים בו, מנסים להתחזק באמצעותו, אבל הוא שבור כולו. אחד האחים מתמוטט, אמבולנס מגיע למקום. התמונה הבאה. האבא שוכב על הארץ, חצי מעולף. החולצה שלו קרועה, ציצית מבצבצת. סרט כתום על הצוואר, סרט כתום על היד. וביד, חנוכייה. איך הגיעה לכאן חנוכייה? חנוכייה שהמשפחה נושאת עמה מימי השואה ושהתגלגלה ארצה בלא-דרך. בתמונות בתוך הבית נראית החנוכייה בידיו של אחד מן החיילים, היא נלקחה מן האב. אבל, לא ניתן להראות. גרירה, חנוכייה, עילפון. תמונות שלא תעלה הדעת".
"חייל בוכה על זרועותיו של בחור הלבוש בחולצה כתומה. זה לא קרה הרבה. אחרי התמונה הזו ישנן עוד כמה תמונות. החייל מתעלף, אני לא רוצה לפגוע בו. מה קרה שם? החייל והבחור הם שני חברים שלהם היה עוד חבר משותף - אלקנה גובי. כעת הם נפגשים בסמוך לבית שלו בנווה דקלים.
אלקנה, שהיה חייל ב'דובדבן', יצא מהגוש במוצאי-שבת אחד, כדי להקפיץ את אחיו אל מחוץ לגוש. יריות. אלקנה יוצא מן הרכב עם נשקו, לבוש עדיין בבגדי השבת. החיילים שבטוחים שהוא מחבל דורסים אותו בטעות, הוא נהרג. ביום הגירוש נפגשים שני החברים הטובים בסמוך לביתו, בוכים זה על כתפי רעהו. מסביב עומדים ומביטים בהם. משפחת גובי עצמה לא נמצאת כאן היום. לפני שבוע ימים נולדו להם נכד ונכדה - תאומים. היום התקיימה הברית לאלקנה - הנכד החדש שנקרא על-שם דודו".
"י"ז בתמוז. צום. חבריו של אלקנה גובי עולים לקברו, נפרדים ממנו. עוד לפני הגירוש, יודעים מה עומד לקרות. בוכים, נפרדים".
"בנו של דורון שורשן שנרצח בגוש-קטיף. מחזיק את ספר התורה שנתרם לעילוי-נשמת אביו. הייתי עסוקה בצילום, לא שמעתי מה הוא אומר. לאחר-מכן, מישהו מספר לי. הוא ממרר בבכי, מבקש מאבא שיבוא לעזור ברגעים הקשים הללו".
"הילד מתחנן על עצמו ועל אחיו. המבטים של החיילים. כמה הם גבוהים, כמה הוא קטן, חסר-אונים".
"ילד קטן, בן תשע שמתגורר בקריית-משה בירושלים. התמונה צולמה בירושלים במהלך הפגנה נגד הגירוש. והוא, הקטן הזה, עמד ועצר מכוניות, עמד מול השוטרים הענקיים ובבכי קורע לב, לא אפשר למכוניות לזוז. הקטנצ'יק הזה לא גר אפילו בגוש, אני רואה אותו גם כיום בחומש, את הילד הזה, הוא נלחם ואהבת ארץ-ישראל נטועה בו מגיל כה צעיר".
"בית הכנסת בנווה-דקלים. אחרי הפינוי. מה ניתן לומר עוד".
"כאשר פינו את הנערים מגג בית-הכנסת בכפר-דרום דיברו על חומרים בהם השתמשו הנערים נגד החיילים. אני הייתי שם, ראיתי במו עיניי והלכתי מאחורי הקלעים. ילדים, ילדים שנראים כמו הנער הזה. שאלתי אותו מדוע הוא נראה כך, והוא ענה - אני לא יודעת מה האמת, אבל כך הוא אמר: "זה מהחומרים שהמשטרה זרקה עלינו". אף כלי תקשורת לא הראה את התמונות של הנערים הללו".
"הנער המתחנן נשקף בעד משקפי השמש האטומות של השוטר".
"ערב הגירוש. מספר נערים עולים לגג בית-הכנסת בנווה דקלים. כל אחד בצערו שלו. הציצית המתנפנפת".
"שניהם נערים, שניהם בוכים. אחד, נער מכפר דרום. הוא פשוט עמד ובכה. בתווי הפנים ניתן לראות, בדמעה המתגלגלת, אפסה כל תקווה. והשני, חייל. אישה עמדה בסמוך לו, דיברה על לב החיילים בדברים נוקבים על מהות עם-ישראל, על הנשמה. הוא מסתכל הלאה, רחוק כפי שפקדו עליו מפקדיו. אני רואה את שרירי הפנים מתכווצים. בסוף הוא התחיל לבכות. לא צילמתי הלאה, לא הייתי מסוגלת לעמוד שם ולעקוב אחריו, הבכי בין החיילים, בין החברים לפלוגה".
"בחור בכפר דרום מתווכח עם החייל. אור הפנס משתקף מפיו של הבחור ובוקע לעבר פניו של החייל. החייל נותר קשוח, הלב לא מתרכך".
חורבן.
אבל אני חושב שהכתבה בהחלט חשובה, מעניינת ומתאימה לכאן (מתוך 'שעה טובה').
מרים צחי, צלמת עיתונות דתייה, חוזרת אל אלבום התמונות הפרטי שלה, בו הנציחה את החיים בגוש קטיף • ברשימה מרטיטת לב היא מתארת את המחזות המזעזעים, שלא יוצאים לה מהראש • 3 שנים לגירוש
בשנתיים האחרונות לפני חורבן גוש-קטיף, שהיתי רבות במקום. אם-כי השהות המכרעת שלי לצורך הצילום היתה בעיקר בחודשיים האחרונים שלפני הגירוש. באותה תקופה לא חזרתי לירושלים, הייתה לי דירה ביישוב שירת הים, שהיה ממש על חוף הים בגוש-קטיף, ומשם היה הבסיס שלי ליציאה לכל מוקדי האירועים שבגוש.
לקראת מלאת שנה לגירוש, הוצאתי-לאור אלבום תמונות שמלווה את הגירוש לכל אורכו. אך כעת, במלאת שלוש שנים ליום בו אחרון היהודים עזב את שטחי גוש-קטיף, כשהמראות והמאורעות מאותם ימים מסרבים לצאת מהראש, אני שבה אחורה בזמן לאותם חודשים קשים, בהם עוד היה נראה שהכול יכול להשתנות, שגוש-קטיף תישאר בידינו ושהמקום המדהים הזה ימשיך להיות מיושב.
פתחתי את תיקיית התמונות מאותם חודשים קשים, התעכבתי על אלו שהחזירו אותי באחת שלוש שנים אחורה וניסיתי לשוב יחד עמם אל אותם ימים, ולהיזכר באין-ספור הרגשות העזים שכל תמונה כזאת מכילה בתוכה.
בגוש-קטיף המשמעות של כל תמונה כזאת הייתה עמוקה הרבה יותר. לאורך כל התקופה האחרונה בגוש-קטיף, וכמעט עד הרגע האחרון, הייתה לי תחושה שיקרה נס ואולי הכול ישוב להיות כמו שהיה. אבל בתיעוד היה מעין צורך אישי שלי לתעד את הכל, לא לדלג על אף פרט, מתוך מחשבה ששכנה היכן-שהוא, שם בירכתי המוח, שאולי מה שיישאר מהכל, הן התמונות.
מ'שירת הים' הייתי יוצאת ברכב לכיוון מוקדים שונים בגוש-קטיף, מסתובבת בעצמי כדי לחפש התרחשויות, בין כאלו שהייתי מחפשת בעצמי או כאלו עליהן עדכנו אותי התושבים במקום.
בזמן הזה צילמתי התרחשויות שקשורות במאבק על גוש-קטיף ושהתנהלו גם מחוץ לגוש עצמו. אם באופקים, בשדרות, בנתיבות, ואפילו בצפון הרחוק, כאשר בכפר דרוזי בצפון נערכה הפגנת מחאה נגד הפינוי מגוש-קטיף, בה השתתף גם הרב קמינסקי מגוש קטיף. הייתי שם יומם ולילה, לילות שלמים הייתי ערה כדי לתעד את מה שמתרחש במחסומים וביישובים השונים, ללוות את התושבים עצמם ואת הצעירים שנכנסו בדרכים-לא-דרכים לגוש, השב"חים, כפי שהם כונו, כדי לא לדלג על אף פרט בתיעוד החשוב.
זו הייתה השיטה של המפקדים להדריך עם החיילים, לגרום להם לשחק בתפקיד המתנחלים, להרגיש שהם בהצגה, שהדברים לא קורים באמת, מה שיגרום להם להתנהג באותה צורה גם בגירוש עצמו, כשהם ירגישו שהם נמצאים עדיין בהצגה, שזה לא קורה באמת, וכדי שבאופן אישי הם לא יראו כלום. כשראיתי את זה, ידעתי שנגמר הסיפור והגורל כבר נחתם על גוש-קטיף.
באותו רגע של הבנה מחרידה על מה שעומד להתרגש על גוש-קטיף, ידעתי שאני חייבת לתעד כל דבר כאן. כל רגע הוא חשוב, כל רגע לא יחזור. לתעד את האנשים, את הילדים את המשפחות, את הדברים היפים שהם עשו, וגם את הדברים העצובים.
בשלב מסויים, ואני שמחה שעשיתי זאת, החלטתי שאני נוסעת לכפר-דרום. אם זה היה בתיאום עם כוחות צה"ל, לא הייתי מגיעה לכפר-דרום, כי-אם אל מחוץ לשטחי הגוש. עליתי על טרמפ מזדמן, היה מאוד קשה להגיע לשם, אבל עשיתי זאת וכאמור, לא התחרטתי על כך.
***
על השולחן יושב צעיר, כיפה לראשו, הוא כבן שמונה-עשרה, יושב ובמילות זהב מברך ברכת-המזון. כאילו לא עומדים החיילים מולו, מחכים שהוא ייצא מן הבית. על רצפת הבית יושבת אם המשפחה, ובזרועותיה היא מחזיקה ילד כבן שלוש. היא מוקפת כולה בחיילות המנסות לרתק אותה ולהוציא אותה החוצה לכיוון האוטובוס. בצד השמאלי עומדת אחת מבנות המשפחה מתייפחת מבכי ובידה מחזיקה תינוקת פעוטה שצורחת ללא הרף.
החיילים תופסים את אחד מבני המשפחה, ילד בן שמונה או תשע. הוא צורח עד לב השמים, הוא בועט, לא ניתן לשאת את הכאב. הם משכיבים אותו על הרצפה, הראש שלו מוצמד אליה והוא מנסה להתרומם בצרחות, אבל הם לא נותנים לו, מוציאים אותו בחוזקה החוצה, ו'טראח' – לאוטובוס.
בבית המשפחה הבאה אליה הגעתי, מצאתי את האב שכוב על הרצפה, ממרר בבכי כתינוק, והחיילים עומדים מסביב ואף אחד מהם לא מזיל דמעה. כל בני הבית צרחו, והאם שעמדה בסמוך לחיילים ניסתה לפנות לקצין המשטרה שהיה במקום. "לכל הפחות, אם אתם דורשים מאיתנו לעזוב את הבית, אני רוצה שהחיילים שלך יצדיעו לילדים הגיבורים שלי. הם גיבורים, כל-כך הרבה קסאמים, פצמ"רים וסבל, ואת הכל הם קיבלו באומץ ובאמונה. כשנצא החוצה, אני רוצה שתצדיעו בפני הילדים הגיבורים שלי. לא בפניי, לא בפני בעלי, רק בפני הילדים שלי". הקצין הביט בה ואמר, 'לא'. הם לא המשיכו להתווכח, יצאו זה אחר זה מהבית, כשכל אחד בתורו מנשק את המזוזה בבכי".
ברגע בו חלפו האנשים על-פניהם, בלי שאף אחד הורה להם לעשות זאת, מאינסטינקט בסיסי, הם נעמדו דום והצדיעו לספרי התורה שעוברים ולתושבים שעוזבים את יישובם. המחזה אותו הנצחתי במצלמה נתן לי איזשהו איזון למה שראיתי באותו יום בבית אחר.
במהלך הימים הללו אני מבינה, המצלמה מצילה אותי. המצלמה מצילה אותי מלראות את הדברים הקשים שראיתי בימי הגירוש הללו. בלעדיה לא הייתי עומדת במראות הללו. כאשר אני מגיעה הביתה ויושבת מול המחשב כדי לראות את התמונות שצילמתי, אני מתחילה לעכל מה צילמתי במהלך היום. התושבים מכירים אותי, מרגישים נוח בנוכחותי. אני משתדלת לא לחדור להם לפרטיות, אני רק עומדת מן הצד ומתעדת, רואה ומתעדת. הם כבר התרגלו אליי, מתנהגים בטבעיות, לא מנסים לביים רגשות או מאורעות למצלמה. עד היום אני ממשיכה להגיע באופן קבוע להתנחלויות ביהודה ושומרון. הם מכירים אותי כחלק מכל אירוע שמתרחש שם, מתעלמים מקיומה של המצלמה וחיים את חייהם. הם יודעים שאני מתעדת מתוך אהבה מוחלטת אליהם, מתוך הערצה, מתוך רצון לתעד ולהראות.
בשל עבודתי כצלמת, אני כיום לא תמיד פנויה, אבל בכל הזדמנות שיש לי, אם אני שומעת על ברית-מילה באחת ההתנחלויות, בעדי-עד, לדוגמה, אני יוצאת לשם כדי לצלם. לתעד את ההיסטוריה הזו שמתרחשת נגד עינינו, אבל תמיד מתוך אהבה, מתוך עין טובה שלא מחפשת את הדברים הפחות-טובים".
התמונה השנייה. הבן עדיין צמוד למזוזה, האב מקפל את הדגל".
אלקנה, שהיה חייל ב'דובדבן', יצא מהגוש במוצאי-שבת אחד, כדי להקפיץ את אחיו אל מחוץ לגוש. יריות. אלקנה יוצא מן הרכב עם נשקו, לבוש עדיין בבגדי השבת. החיילים שבטוחים שהוא מחבל דורסים אותו בטעות, הוא נהרג. ביום הגירוש נפגשים שני החברים הטובים בסמוך לביתו, בוכים זה על כתפי רעהו. מסביב עומדים ומביטים בהם. משפחת גובי עצמה לא נמצאת כאן היום. לפני שבוע ימים נולדו להם נכד ונכדה - תאומים. היום התקיימה הברית לאלקנה - הנכד החדש שנקרא על-שם דודו".
חורבן.
