שבט לוי ככל הידוע חי ממתנות כהונה ולויה - מעשר ראשון ושני ומתנות כהונה אז הם בהחלט קיבלו תרומות
אם כבר דברי הרמבם הללו אומרים ההיפך ננה שאתה רוצה לטעון
לגבי שיטת הרמבם על לימוד התורה וקבלת פרנסה מאחרים יש על זה הרבה פולמוס וחלקם מצדדים כמוך אך היה ראוי שתביא שיש צדדים אחרים שמסבירים היטב את דעת הרמבם לא ככה.
בלי קשר זה נכון שאין בעיה לעשות ולכאורה גם רצוי כסף מהשקעות מניבות
מחילה שאני שוב מסיט את הנושא, יען חוששני שיצא טעות:
ז"ל הכסף משנה (ת"ת ג' י') "
ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'"
זה לטענה "איך אפשר לפרש את הרמב"ם אחרת", מוסיף פה בספוילר את המאמר המלא שבו ראיתי את זה
אברכים
שנינו באבות (ד' ה') "רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם", ופירש הרמב"ם (פיה"מ שם) שהוא האיסור ליטול ממון בעד לימוד תורה, ובידו החזקה (ת"ת ג' י') פסק כן להלכה וז"ל שם "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות", ומקור הסיפא של הדברים (עיין גר"א יו"ד רמו' ס') הוא בגמ' (קידושין ל
כל שאין מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, שמתוך דחק הפרנסה יבוא לידי גזל רח"ל.
והעולה מזה שסו"ד הוא יוצא מתחילת דבריו, דדברי הגמ' הנ"ל לא קאי בת"ח כלל, אלא שמאחר שאין לת"ח רשות ליטול ממון בעד התורה, אם לא יעשה עם תורתו איזה מלאכה כדי חייו יבוא לידי ליסטות, והוא כשאר כל אדם שאין לו ממה שיתפרנס, ואם נדחה דבריו בפיה"מ, ממילא אין לחוש למה שכתב בידו החזקה.
ועיי"ש (פיה"מ) שהאריך להביא ראיות לדבר זה מדברי חז"ל, אכן עיין רשב"ץ (מגן אבות על המשנה שם) שהאריך לדחות ראיות אלו, וסיים שם וז"ל "ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם, ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה, כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו, וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש, כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם, והניצול בידינו נתנו אותו לגויים כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתנו אומנותנו ויום ולילה לא נשבות. ואילו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה, לא באנו לידי מדה זו, אבל היא גרועה מאד, ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד . . .", ובשו"ת (תשב"ץ א' קמח') לאחר שמאריך לסתור את ראיות האוסרים כתב וז"ל "ואחר אשר השיכותי מעל החכמים הראשונים והאחרונים ז"ל את תלונו' בני ישראל הרב הגדול הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו ז"ל אכתו' קצרו של דבר כפי העולה בידינו ממקומו' מפוזרי' בתלמוד הצבור חייבים לגדל משלהם מי שהוא חשוב בדורו כר' אמי בדורו וגם החכם עצמו נוטל מעצמו הראוי לו לגדולתו כדמוכחא ההיא דפ' הזרוע (קל"ד ע"ב) ואם הוא חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכולה תלמודא ואומ' ראוי למנותו פרנס על כל ישראל וריש מתיבתא וכל ישראל חייבים לגדלו ואם שואלין אותו במסכתא קבועה לו דבר הלכה ואומר ראוי למנותו פרנס בעירו והם מגדלין אותו ואם אינו בגדר זה עדיין אלא שהוא עוסק בלימודו ומניח עסקיו בני עירו חייבין למטרח בריפתיה כדמוכח בפ' אלו קשרים (קי"ד ע"א). ואם יש פרנס בעיר ראוי לכל זה והוא עשיר וגדול מאליו ויש בעיר חכם אחר שצריך שיגדלוהו מדרך ענוה וחסידות הוא שיאמר להם שאותו חכם אחר ראוי לישב בישיבה כדי שיגדלוהו כדמוכח בפ' ואלו נאמרים (מ' ע"א) וכן חייבים הצבור ליחד תיבה לתלמידים העוסקי' בתלמוד כדי להרבות בישיבה ולמען הרחב גבולם בתלמידי' כדמוכח ההיא דפ' הניזקין (ס' ע"ב) זהו חיוב הצבור" עכ"ל.
ובכס"מ (על הרמב"ם שם) גם האריך לסתור ראיותיו, ואף מחזיק שאין זה דעת הרמב"ם, ומסיים שם וז"ל "ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר" עכ"ל (וכדחיות אלו ועוד כתבו ברוב הנו"כ על הרמב"ם, ובהם הבגדי ישע, מעשה רוקח ועוד), ובספרו ב"י (יו"ד רמו') הביא גם דברי התשב"ץ הנ"ל, ובאמת בשו"ע (שם) לא העתיק דברי הרמב"ם כלל, אלא שבשולחנו הטהור במק"א (או"ח קנו') כתב וז"ל "אח"כ ילך למלאכתו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון כי העוני יעבירנו ע"ד קונו" ודבריו קאי לכאורה על מי שאינו יכול להתפרנס מהתורה, דמי שיכול כבר פסק ביו"ד דשרי, וכן מוכח מדבריו בב"י (שם) וז"ל "כלומר ולא תימא למה אתה אומר ילך לעסקיו יותר טוב היה לו שילמוד לעולם בתורה לכך אמר מדה טובה היא שילך לעסקיו כדתנן (פ"ב דאבות מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כלומר שיכלה ממונו ואח"כ יצטרך לחזור אחר פרנסתו ולא יוכל אפילו לקבוע עתים לתורה וגם יגרום לו עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו" שהוא רק שיקול למי שממונו יכלה אם יעסוק בתורה בלבד.
ועיין ביה"ל (שם ד"ה סופה בטלה) שכתב כי זהו לכלל העולם שאינם בני דרגא, אולם למי שהוא משונה בגדלותו מהמון העם שרי, והקב"ה לא תקצר ידו מלספק מזונותיו, והוא קאי אפי' באופן שאין לו מי שמסכים לספק לו (כן מוכח מסו"ד שם "ובפרט וכולי"), והוא מה שאמרו בגמ' (ברכות לה
"תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן", שרשב"י אינו דרך לרבים, אולם ליחידים היא דרך מעלייתא, וכן פירש מהרש"א (שם).
וגם בשכנה"ג (הגהות ב"י יו"ד רמו') כתב וז"ל "גם בעל שתי ידות באצבע דרך החיים דף פ"ה פ"ו האריך להקשות על הרמב"ם, עיין שם. גם רש"ל בספר ים של שלמה בחולין פרק אלו טריפות סימן ט' האריך בזה, והעלה שמותר ליהנות, ומה גם אם הוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים, אם לא שיש לו ממון המספיק לחיות את עצמו ולהלוות לכותים ורבית ודומה לו, אין ליהנות מן הצבור אלא יגיע כפיך תאכל, ומה שמקבל מן הצבור יוציא להוצאת תלמוד תורה. וכן בספר באר שבע דף י"ו ע"ב האריך הרבה בקיומו של היתר, וכן בב"ח ופרישה ודרישה האריכו הרבה להוכיח שהוא מותר" עכ"ל, וגם הב"ח (שם) האריך לסתור ראיות הרמב"ם והעלה להיתר.
וז"ל היעב"ץ (לחם שמים על אבות ד' ה') "ושרי ליה מריה (לרמב"ם, מ.ב.) שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם, כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם, וככתוב במורי התורה [דברי הימים ב' לא, ד] ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה', ואיך יתחזקו התלמידי חכמים על הלמוד אם אין להם מה לאכול, ואם אין קמח אין תורה [לעיל ג, יז]. ולכן היה מנהג פשוט גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות תלמידי חכמים אפי' ממתנות … חלילה מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו, וכן הגאונים ז"ל עמודי הקבלה הם, חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם"
איברא כי הרמ"א (יו"ד רמו' כא') הביא דעת הרמב"ם בסתמא, ואח"כ כתב גם דעת התשב"ץ, ואולי לא מבואר בדבריו להדיא להתיר, אכן הנו"כ שדו ביה נרגא, וז"ל הלבוש (שם) "כל זה דעת הרמב"ם [פ"ג מה' ת"ת ה"י] שהוא קורא תגר על ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים כמו שהאריך גם בזה בפרק ד' ממסכת אבות [מ"ה]. אבל כל חכמי דורו וגם הבאים אחריהם השיגו עליו מאד, ואמרו אם כדעתו כבר היתה התורה בטילה חס ושלום, שאין זו מדת כל אדם שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו, ועל ידי ההספקות יכולין לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר כאשר עינינו רואות" עכ"ל, ולזה הסכימו הש"ך (שם כ'), וגם דברי הט"ז נראין כן (שם ז' דפלפל להלכה בקבלת דורונות והעלה להיתר, אלא שמי שאינו מוכרח ירחיק עצמו מזה, ומוכח מדברי רמ"א כי חמיר טפי קבלת דורונות עיי"ש), וחכמת שלמה (שם), ואף בפת"ש (שם ה') ציין לתשב"ץ שהובא לעיל, ראשל"צ (שם, ועיי"ש שזהו גם דעת הרמב"ם).
אכן מדברי כל אלו עולה כי אכן יש ממידת חסידות בכל אופן להתפרנס ממעשה ידיו, כענין שאמרו (ברכות ח. ע"פ הגהת הב"ח) "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש", וז"ל הרמב"ם (ת"ת ג' יא') "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב", וז"ל תנא דבי אליהו (הובא בעבודת המלך שם) "מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ואוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים עליו הכתוב אומר יגיע כפך כי תאכל ואומר מה יפית ומה נעמת", וז"ל ב"י (יו"ד רמו') "ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות היא ומתת אלהים היא אבל אין זו מדת כל אדם שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו" (וכלשון זה כתב גם הלבוש, שם כא'), וז"ל הב"ח (שם) גבי מעשה דיונתן בן עמרם (ב"ב ח.) "והא ודאי דמדינא מותר לו לקבל מתנה להתפרנס שלא ימות ברעב אלא בעל כרחך חסידות יתירה היתה בו על שאר חכמי דורו דאע"פ שכולם נכנסו להתפרנס מאוצרו של רבי הוא לא נכנס ואין ממנו ראיה לאסור בשאר חכם", ועוד הרבה מלשונות הראשונים והאחרונים.
אלא שיעויין ביעב"ץ (לחם שמים על אבות ד' ה') "ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי, כמו שאמרו בר' נחוניא הגדול [מגילה כח א] כששאלו ר' עקיבא במה הארכת ימים והשיב לא קבלתי מתנות, והוא אדם גדול בעושר היה כנראה שהיו לו סריסים, (וכמו שכתבתי בס"ד בפירוש למעמדות יום דכח), באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך ואינו מקבל לא מצינו חסידות זו בפירוש".
ויעויין עוד ראשל"צ (יו"ד רמו' כא') וז"ל "והחלק הג' הוא שיש לפניו ב' דרכים הא' שיכול להתפרנס משלו וללמוד חלק מהיום והב' שיקח מאדם מיחיד או מרבים שנדבה רוחם לתת לו פרנסתו ללמוד כל היום לקיים עץ חיים היא למחזיקים בה הי מינייהו יבחר האדם ועל זה אמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מי"ש שיותר יבחר לו האדם שיהנה מיגיעו וילמוד חלק מהיום מליהנות מהזולת וילמוד כל היום כאשר ביארתי בחיבורי על הש"ס ספר חפץ ה' ושם כתבתי כי זה היה בזמניהם משא"כ בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות ואפילו חובת האדם לדעת דינים הצריכים הלואי שילמוד כל היום וישיג לדעת מה יעשה ממצות הב"ה נ"ל שיותר טוב ללמוד כל היום ובתנאי שלא יבא הוא להכריח לזולת לפרנסו אא"כ אם הם בקשו ממנו לההנותו וללמוד כל היום יהגה וילמוד תורת ה' החביבה", וככלל הנראה בכל זה שכל אותה מידת חסידות קאי באותם דורות שהיו שלמים ביראה, ולא נפגעה יראתם שלא שהו כל עיתם באהלה של תורה, ואף שיצאו להתפרנס איזה שעות ביום (ג' שעות ביום, והשאר לתורה, עיין רמב"ם ת"ת א' יב', טור יו"ד רמו', שו"ע שם ד') עשו תורתם עיקר ומלאכתם עראי, ולא באו להיגרר לעזוב התורה לגמרי רח"ל, אכן בדורות מאוחרים יותר כאשר עינינו הרואות כי העוזבים אהלה של תורה מתדרדרים אף ביראה, ואין חייהם של בני תורה כלל, ועוד שעפ"ר עושים מלאכתם קבע ותורתם עראי (כולי האי ואלי), ונגררים מעט מעט עד שלא נשאר מתורתם אפי' קביעות עיתים בלבד ולו בשיעור נמוך, וכן מצאתי
באג"מ (יו"ד ב' קטז') וז"ל "ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצה"ר שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה"
הנושאים החמים
