שיתוף - לביקורת התפכחות

[א. פרי]

התלבטתי מעט אם להעלות לכאן את המילים הבאות שכתבתי לעצמי.
ההתלבטות היא בגלל שכנראה כתבתי כאן באתר יותר מידי על הספר "סדר הפוך" ועל השיווק שלו.

וגם בגלל שלכל כותב יש מסע פרטי שלו ואינני בטוחה שנכון לשתף את המסע שלי.

זה כמו שכמה דודים יושבים ומשוחחים ואחיין אחד מתערב ומספר על מבחן מאתגר, וכל אחד מייעץ
ומספר על המבחנים שלו ואיך הוא התמודד... והאחיין חש שלא מבינים אותו, כי עד כמה רלוונטיים עבורו הסיפורים של הדודים?
הוא מתמודד עם עניין/מבחן שונה לחלוטין...
כך גם בכתיבה, כל כותב מול עצמו, לגמרי, כך שעד כמה רלוונטי באמת המסע שלי?

אבל החלטתי כן לשתף,
דווקא בגלל ששיתפתי עד כה באשכולות קודמים.
אז השיתוף כעת הוא סוג של סגירת מעגל בשבילי סביב הסאגה של הספר "סדר הפוך".

התפכחות

כתבתי ארבעה ספרים.
האחרון שבהם, הוא הספר "סדר הפוך", שהייתי בטוחה שהוא מיוחד מאוד, יותר מהקודמים, ושיש בו בשורה חדשה לעולם, ושהוא ספר מדהים וכו' וכו'.
הייתי מסונוורת מהספר, ומהתוכן שלו.
וזה היה מדהים שהסתנוורתי ממנו...
כן כן, זה היה סוג של נס, שגרם לי להשקיע בשיווק וברצון שהספר יהיה פופולארי ואולי יעשה שינוי.

ואז, פתאום, עיינתי בו השבוע כדי לבחור לפרסם קטע מתוכו,
ופוף,
ירד הקסם.

כאילו: קראתי ועיינתי וניסיתי לחפש מה גרם לי לחשוב שיש בספר משהו מיוחד.
ולא מצאתי...

זה פתאום נראה לי אסופת מילים, קלילות, נחמדות, סגנון קצת ייחודי ולא בהכרח לטובה, ותו לא...
פתאום אמרתי לעצמי: את באמת רוצה לשווק את הדבר הזה?
- לא יודעת... זה שווה? זה באמת ספר שיכול לעניין מישהו?

וואו,
זה מעניין.
כי פתאום הרגשתי שלא, הספר לא שווה את זה.

מעניין טבע האדם, ואיך שברגע קודם טקסט שכתבנו נראה לנו 'וואו' כזה שהעולם חייב אותו,
וברגע הבא, כמו בלון שיורד ממנו האוויר, הספר כבר לא נראה מעניין, אלא נכנס לתוך פרופורציה, והכותב אומר לעצמו: באמת, חשבת שיש בספר משהו שיכול לעניין מישהו?
מעניין אותי מאיפה מגיעה ההתלהבות מהספר, או מטקסט כלשהו, שאנחנו כותבים,
ומאיפה מגיעה ההתפכחות?!

אני לא מצטערת על הדרך שהספר עבר,
אבל כעת מסוגלת להסתכל על הספר, ולומר לו "אתה ספר נחמד, תודה על הדרך שגרמת לי לעבור, במסע שלי אל האושר שלי".

ולהפסיק להרגיש שזה פספוס שהוא לא הגיע לציבור הקוראים, ולא נקרא כל כך.
כי אין כאן בכלל פספוס.

והיום - התחלתי להסתכל על כתיבה כמשהו שהוא עבור הנפש של הכותב:
לכתוב זה לעבור מסע, מסלול, דרך.

לכתוב ספר זה לפרק את הנפש על הכתב, ולבנות אותה על הכתב, ואז לקבל אותה אחרת, להרגיש את רוח אלוקים שמרחפת על הכתב, ואותה רוח אלוקים בונה את הנפש ונותנת לה מתנות וחיזוקים.

לכתוב ספר זה למצוא את האומץ שלך להתבטא, למצוא את המילים שלך, למצוא את האמירות שלך, אבל לא אמורים להיות קוראים לאותו מסע של יציאה לאור, כי כשאדם מסכים לעצמו להתבטא, לא משנה אם יש באמת קהל שמאזין לו או שמא אין - ההתקדמות שלו קיימת ומתבטאת באומץ שלו לצאת לאור, ולדבר (במיוחד לאדם שיש לו אילמות סלקטיבית, או בושה, או פחד קהל, שאז זו ממש פריצת דרך).

אז כן, אף אחד בעולם לא יכול לדחות אותנו,
או לקבל אותנו,
או לקדם אותנו,
או להרחיק אותנו.
כי תמיד נשאר באותו מקום.

גם אם נתקבל, או נהיה דחויים, גם אם נהיה פופולאריים, או נהיה בצללים, תמיד נשאר באותו מקום: האדם מול עצמו.

כך שהיציאה הזו החוצה, וההתכנסות חזרה פנימה, הן סך הכל תנועות בנפש שרוצה להתרחב, לגדול, להעז להיות מי שהיא: בלי גבולות.
אותה נפש שרוצה סך הכל דבר אחד:
לקבל חותמת שהיא בסדר, למרות הכל!

אז כרגע אני רוצה לומר תודה לבורא עולם.
גם על היציאה וגם על ההתכנסות.

אני אוהבת את זה:
להגיע למקום של חוסר הצלחה, כביכול, ולהרגיש הצלחה.
אני חושבת שיש בזה קסם, יש בזה הרחבה של גבולות.
יש בזה אור גדול. כמו האור של נרות החנוכה,
שיש לו חוקיות, אבל גם יש בו נס.