שיתוף - לביקורת ...ואחרי זה חופשה בלונדון

  • הוסף לסימניות
  • #1
"איזה מין תפקיד נטלת לעצמך? למה אתה תמיד כזה... כזה... לא יודע מה".
אני מנדנד את הברך באופן בלתי נשלט בזמן שלחשושים מהסוג זה מוסיפים לטוס מצד לצד בתוך ראשי הדואב. ’ויכוחים פנימיים’ קרא לזה ד"ר פיין.
אני מרכיב רגל אחת על השניה, הברך משתתקת והרטט עובר אל כף הרגל.

גזר הדין נקבע לתשע בבוקר. תמיד בבוקר, לתת לנידון ליל עינויים מושלם. באחת עשרה יש לי רופא שיניים, ואחר כך שבוע בלונדון ’להתארגן מחדש’ כדברי המפקד.

מה אעשה בעשרים הדקות המעצבנות האלה? אני צריך לדבר עם מישהו, להסיח דעת.
אולי עם צפורה? היא בודאי כבר הגיעה לבית המרקחת.
הרמתי את השפופרת הקרירה ומיד הנחתיה, לא. זה לא יהיה לעניין.
אולי לקרוא משהו? לסדר מגרה? לא הייתי צריך להפסיק לעשן.
’הרפיה’ היה אומר ד"ר פיין ’שב בנוח, עפעפיים, נשימות, חוף, רוח, גלים, שמש, שחפים...

אני טובע, והוא עומד על סלע ולא מסתכל, זקנו - זקן מתחסד גידל לו בכלא - מתנפנף ברוח, אני צועק בפה מלא מים, הוא מחפש דרך להתפטר משק הגופות הכבד, הנוטף. השחפים צורחים כשראשי שוקע ומול עיני בועות מלוחות מסתחררות באור אטום, לעזאזל אתך דוקטור, אני ממהר לפקוח עיניים.

בקבוק הקולה נגמר, המזגן חזק מדי, הברווזים המטומטמים בתמונה שממול יוצאים מתוך אגם כחול מדי ונעלמים מאחורי טחנת רוח נמוכה מדי. אם היתה כאן איזו מרפסת... חבל שהפסקתי לעשן.

עוד תשע דקות. קום, תכניס את החולצה למכנסיים, טישו, עוד טישו, האברים הפנימיים פועמים בקצב, מכיר את זה, זה יפסק מחרתיים, לקחתי את הכדור מוקדם מדי, דוקא היום. צלצול טלפון, בסדר בסדר אני בא, לא נורא שיחיה עוד דקה. נכנס רגע לשירותים, יש עוד ארבע דקות, שתי מטבעות מצלצלות בכיס כפעמון הגורל, להפריד כל אחת לכיס אחר, שוב טלפון, טישו והחוצה מהר, המהירות עוזרת אמר פיין, המעלית כבר ממתינה בנימין מחזיק לי את הדלת, מהר, המטבע מצטלצלת עם המפתח, עוברת לכיס שלישי, קומה מינוס ארבע, עוד דקה וחצי, המפקד מחכה עם הקיפצוץ הזה בעין, הזמזום הפנימי מתגבר, הצוואר כבר לא נע בחופשיות, נכנסים? נכנסים!
הריח הזה פורץ דרך הנחיריים מכה בתקרת הראש וחוזר, הדלת ממול נוסעת הצדה, הנה הוא, חיוך חמוץ מבכי, כמו כולם, כמו כולם.
’כבה מוח הפעל ידיים’ אמר ד"ר פיין, עוד שלש דקות אהיה בחניון באוטו, מה אעשה עד הרופא שיניים? הידיים פועלות מעצמן, מחברות אלקטרודות, צמוד מידי, לשחרר, עוד פעם בזהירות, ריר נוזל על זקנו המתועב, ראשי שקית בטון מיובש, אצבעותי חורקות, המפקד אומר משהו, מילותיו שטות מעוותות, מתפלסות בין חוטי החשמל, ’הוא רוצח שפל רוצח שפל’ לוחש לי ד"ר פיין בעיניו המיימיות, זהו, עכשיו הידית השחורה, חזק עד הסוף בעיניים עצומות, לקחתי היום את הכדור מוקדם מדי, מישהו צועק בחוץ, קול אחר עונה לו, פלאפון מנגן, אין פה חלונות, למה כולם מביטים בי, איזה מין תפקיד הוא זה? כלומר הידית, אני צריך לשבת, למה אני לא אומר להם שאני צריך לשבת?
הם שותקים או צורחים? זה אני או הוא?

לסובב לסובב לסובב,

מה דחוף כל כך? אפשר לשבת רגע? לשכב? למה הוא לא פה? זאת אומרת הוא, כלומר הידית, כבר היה? כבר היה?

לסובב לסובב לסובב,

הרצפה קרה כל כך, אני, כלומר הידית, אני חייב לנשום, תדליקו, תפתחו, תרימו, זאת אומרת...
אני...

ריח מתכתי חמצמץ
צפצוף דקיק נקרע מאופק לאופק

מסך לבן.

ִ​
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זה מה שאני חושבת שזה זה?
אחח ההכחשה.
לקח לי כמה פעמים כדי להבין, או לחשוב שהבנתי.
אז זה זה או זה לא זה?

קטע כתוב היטב, כרגיל. היטבת לתאר! הלחץ המתגבר והביטוי שלו בכל תנועה ומחשבה. מדהים!!!
וואו, זה תפקיד קשה! לא יעזור פה שבוע בלונדון, גם לא חודש. בחרת עיר מתאימה בול. לא אוהבת את העיר הזאת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
לא הבנתי,
לא הבנתי כלום.
הרגשתי את לחץ..
אבל מה הוא עושה?

בררר... ררר

איך הבנתי?
הרי לא הבנתי!!
באמת שלא הבנתי.
תיאור כזה מעורפל,
אז איך??

התחבר לי גם עם הפטירה של שלום נגר,
התליין של אייכמן,
אולי בגלל זה הבנתי?

ואולי..
זה לא כזה קשה להבין,
יש כאן רמזים ממש ברורים.
למה בעצם חשבתי שלא הבנתי?

ואוו,
אליפות!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
קראתי פעם ראיון עם שלום נגר, מזמן. לא זכור לי שהוא תיאר לחץ כזה. אם אני זוכרת נכון הוא היה שלם עם עצמו ועם ההריגה הצודקת.

לדעתי התיאור מאפיין תליין מהעם שנאמר עליו "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים".
אולי זאת הסיבה שאין עונש מוות בישראל. מי יעשה את התפקיד הקשה של סיבוב הידית?
אני לא בטוחה שתליינים גויים בארצות הברית למשל מרגישים כך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
קטע איך התהליך זהה:
קוראים את זה, בטוחים שלא מבינים, קוראים שוב, מהססים.
מה, הוא באמת כתב על התחושות של תליין? זה נושא שמשתדלים להתעלם ממנו, זה קרוב מידי למוות וכל הנושא הזה מעביר צמרמורת.
וואו הוא אמיץ.
קוראים שוב, מבינים שהתיאורים נראים מתאימים לרגשות של תליין.
בררר.. צמרמורת זוחלת במורד הגב.
מגיבים משהו כמו: לא הבנתי, כן הבנתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא ממש הבנתי.. מדובר על תליין כאילו?
גם אני לא הבנתי:(
לאחרונה הקטעים מעורפלים,
בקריאה עצמה נהנית מהכתיבה והכל
ומרגישה דפוק בסוף, כששוב לא הבנתי.
כמו ילדה שקיבלה במבחן ציון לא עובר
כמו מישהי שנכשלה בפתרון חידה פשוטה
כמו אחת שלא הבינה מה כתבו כאן כשכולם סביבה דווקא כן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
גם אני לא הבנתי:(
לאחרונה הקטעים מעורפלים,
בקריאה עצמה נהנית מהכתיבה והכל
ומרגישה דפוק בסוף, כששוב לא הבנתי.
כמו ילדה שקיבלה במבחן ציון לא עובר
כמו מישהי שנכשלה בפתרון חידה פשוטה
כמו אחת שלא הבינה מה כתבו כאן כשכולם סביבה דווקא כן.
אם לא הבנת, כנראה שיש עוד כמה כמוך, רק שהם התביישו לכתוב את זה...
בלי להתייחס לקטע הזה ספציפית, אם לא מבינים חלק או אפילו את הנושא כולו, לדעתי כדאי להתגבר על הבושה ולכתוב על כך בתגובה. כותב שרואה שהניסוח שלו מידי מעורפל ולא ברור, יצא שכרו בהפסדו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אם לא הבנת, כנראה שיש עוד כמה כמוך, רק שהם התביישו לכתוב את זה...
בלי להתייחס לקטע הזה ספציפית, אם לא מבינים חלק או אפילו את הנושא כולו, לדעתי כדאי להתגבר על הבושה ולכתוב על כך בתגובה. כותב שרואה שהניסוח שלו מידי מעורפל ולא ברור, יצא שכרו בהפסדו.

זה קורה ספציפית עם הכותב הזה
שאת הקטעים הפחות מופשטים שלו אני זוללת בתענוג.
ואת החוויה של אלו הפחות מובנים לי כבר כתבתי לעיל.
אישית, פחות היה נעים לי לכתוב את זה ודווקא לא מבושה.
משתדלת לא לכתוב דברים שאני לא יודעת באיזה סף רגישות יקבלו אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אחרי ייאוש מוחלט,
נתתי למוח הדיגיטלי לחשוב במקומי ולפצח את החידה...

ובכן, זה הניתוח של מר GPT:

הקטע עוסק באדם שמתאר מצבי לחץ וחרדה קיצוניים לפני פעולה משמעותית או החלטה גורלית, ככל הנראה הוצאה להורג שהוא מבצע במסגרת תפקידו (ייתכן בתור תליין).

הדמות נלחמת במחשבות פנימיות, בספקות, ובתסכולים, המובילים אותה להתבוננות פנימית עמוקה ואפלה על המציאות שלה. השפה המתוחה, הדימויים העמוסים, והמעברים המהירים בין המחשבות ממחישים את המצוקה הנפשית וההתפרקות הרגשית מול האחריות והאכזריות שבתפקיד.

נקודת מפתח: הקטע משקף את הדיסוננס בין התפקיד המכניסטי ("לסובב את הידית") לבין הכאב האנושי והמשברים הפסיכולוגיים שמתלווים אליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אגב, המוות מעסיק אתכם הרבה..
יש עוד קטע שכתבת על מלאך המוות שמגיע,
זה גם היה בגוף ראשון, נכון?
נחרט לי.
נכון. לנושא יש מקום של כבוד בשרעפיי. יתכן שהכתיבה עליו זה סוג של מנגנון התמודדות.
שמעתי על רבי חיים מבריסק זי"ע, שהיה לו פחד מהמוות, ולכן הוא כתב הרבה חידושי תורה בענין טומאת מת (יש לו הרבה שטיקלאך על זה בספר), זו הייתה דרך להפוך את כל הנושא למשהו פחות מעורפל ומאיים אי שם, אלא ענין טכני עם כללים ופרוצדורות טכניות, שהופכות אותו לממשי וניתן לעיכול.
בפסיכולוגיה זה תהליך המכונה רציונליזציה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
גם אני לא הבנתי:(
לאחרונה הקטעים מעורפלים,
בקריאה עצמה נהנית מהכתיבה והכל
ומרגישה דפוק בסוף, כששוב לא הבנתי.
כמו ילדה שקיבלה במבחן ציון לא עובר
כמו מישהי שנכשלה בפתרון חידה פשוטה
כמו אחת שלא הבינה מה כתבו כאן כשכולם סביבה דווקא כן.
אני מצטער, אני באמת אשם כי אני כותב הרבה פעמים תכנים ברורים וכשמופיע קטע כזה הקורא מצפה לקבל את מה שהוא רגיל. עלי לציין בתחילת הקטע את סגנונו.
והאמת שגם לי עצמי אין הסבר ממש לכל פרט, אני כותב מתוך תחושה ותחושות הן אינדבידואליות, וברור שיהיו כאלה שהמילים הספציפיות שבחרתי לא יעוררו אצלם כלום, או יבטאו דבר אחר לגמרי.

אני אישית אוהב את הסגנון הזה יותר מכל דבר אחר, אבל מאז ומתמיד רוב האנשים לא התחברו, ובפרט עכשיו שאני מתחיל לנסות לעשות מזה פרנסה, הכתיבה שלי התחילה להיות יותר ליניארית.
אגב זה עוד מהקטעים הנסבלים, יש לי מעורפלים הרבה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני מצטער, אני באמת אשם כי אני כותב הרבה פעמים תכנים ברורים וכשמופיע קטע כזה הקורא מצפה לקבל את מה שהוא רגיל. עלי לציין בתחילת הקטע את סגנונו.
והאמת שגם לי עצמי אין הסבר ממש לכל פרט, אני כותב מתוך תחושה ותחושות הן אינדבידואליות, וברור שיהיו כאלה שהמילים הספציפיות שבחרתי לא יעוררו אצלם כלום, או יבטאו דבר אחר לגמרי.

אני אישית אוהב את הסגנון הזה יותר מכל דבר אחר, אבל מאז ומתמיד רוב האנשים לא התחברו, ובפרט עכשיו שאני מתחיל לנסות לעשות מזה פרנסה, הכתיבה שלי התחילה להיות יותר ליניארית.
אגב זה עוד מהקטעים הנסבלים, יש לי מעורפלים הרבה יותר.
לציין בהתחלה זה מעולה.
לפחות אקרא בשביל להנות מהמילים בלי לרדת לעומק:)

בגדול אני מאד אוהבת קטעים מעורפלים
האלה שהפוכים מלהאכיל בכפית.
זה מאתגר את המחשבה וגורם לתחושת סיפוק כזו
של: עליתי על מה הכותב חשב שהוא כתב את זה!
אבל כאן ובעוד כמה אחרונים, לא היה לי אפילו קצה חוט.
בקטע הזה יותר היה נשמע לי מישהו שחושש מרופא שיניים עד מוות ושאר התיאורים אלו פרצי מחשבות שעוברות לו בראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אחרי ייאוש מוחלט,
נתתי למוח הדיגיטלי לחשוב במקומי ולפצח את החידה...

ובכן, זה הניתוח של מר GPT:

הקטע עוסק באדם שמתאר מצבי לחץ וחרדה קיצוניים לפני פעולה משמעותית או החלטה גורלית, ככל הנראה הוצאה להורג שהוא מבצע במסגרת תפקידו (ייתכן בתור תליין).

הדמות נלחמת במחשבות פנימיות, בספקות, ובתסכולים, המובילים אותה להתבוננות פנימית עמוקה ואפלה על המציאות שלה. השפה המתוחה, הדימויים העמוסים, והמעברים המהירים בין המחשבות ממחישים את המצוקה הנפשית וההתפרקות הרגשית מול האחריות והאכזריות שבתפקיד.

נקודת מפתח: הקטע משקף את הדיסוננס בין התפקיד המכניסטי ("לסובב את הידית") לבין הכאב האנושי והמשברים הפסיכולוגיים שמתלווים אליו.
אהבתי את הניתוח!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בהתחלה גם אני לא הבנתי, אבל אחרי שהסבירו פה קראתי שוב והצטמררתי...

אבל לפחות פה צחקתי:
לא הייתי צריך להפסיק לעשן.
’הרפיה’ היה אומר ד"ר פיין ’שב בנוח, עפעפיים, נשימות, חוף, רוח, גלים, שמש, שחפים...

אני טובע, והוא עומד על סלע ולא מסתכל, זקנו - זקן מתחסד גידל לו בכלא - מתנפנף ברוח, אני צועק בפה מלא מים, הוא מחפש דרך להתפטר משק הגופות הכבד, הנוטף. השחפים צורחים כשראשי שוקע ומול עיני בועות מלוחות מסתחררות באור אטום, לעזאזל אתך דוקטור, אני ממהר לפקוח עיניים.
@הווה פשוט אתה בטוח שאתה מטפל רגשי? ;)


נ.ב: שמתי לב שבכמה קטעים שלך אתה יוצא נגד הפסקת עישון, מה הקטע בזה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אבל לפחות פה צחקתי:

@הווה פשוט אתה בטוח שאתה מטפל רגשי? ;)
כשאנחנו עושים הרפייה ודמיון מודרך ומיינדפולנס או כל שם אחר שתקרא לשקיעה למצב תודעה עמוק יותר.
אז חשוב מאד התוכן שאתה מתמקד בו, אם תקח את הבעיה שלך ותעשה עליה מדיטציה - היא תתגבר.
מה שמתרגלים - מתעצם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
נ.ב: שמתי לב שבכמה קטעים שלך אתה יוצא נגד הפסקת עישון, מה הקטע בזה?
מעניין לא שמתי לב לעובדה הזאת
הייתי מעשן כבד, והפסקתי הרבה פעמים עד שבסוף בס"ד הפסקתי לצמיתות (זה היה אתמול... סתם סתם).
אז כנראה שנשארו בי משקעים מכל המלחמות ההם.
פחד איך שהבפנוכו של הבנאדם צץ החוצה דרך הכתיבה שלו מבלי שהוא שם לב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מעניין לא שמתי לב לעובדה הזאת
הייתי מעשן כבד, והפסקתי הרבה פעמים עד שבסוף בס"ד הפסקתי לצמיתות (זה היה אתמול... סתם סתם).
אז כנראה שנשארו בי משקעים מכל המלחמות ההם.
פחד איך שהבפנוכו של הבנאדם צץ החוצה דרך הכתיבה שלו מבלי שהוא שם לב.
כנראה שלעולם תישאר בך התשוקה לסיגריה טובה, והגעגוע להרגשה המרגיעה שהיא נוסכת.
אני מאמינה שהפסקת כי אתה מבין את ההשלכות ההרסניות של העישון, ולא כי נגעלת מזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת עניין של הסברה
(פורסם בגיליון 'האיש הזוכה' מטעם 'איגוד הלומדים', ארגון בני הישיבות בנווה יעקב)


"הבעיה היא בהסברה", כך הייתי מכריז תמיד בוויכוחים בחדר אוכל בישיבה.

אם רק היו ממנים אותי לדובר המגזר החרדי, תוך כמה דקות כל החילונים היו מצביעים למפלגות החרדיות, הממשלה הייתה נותנת מאה אחוז מהתקציב לעולם הישיבות, וכמובן גם היו נותנים תקציבים מכובדים לטיולים של ישיבת בין הזמנים.

עד שיום אחד הבנתי שהבעיה בכלל לא בהסברה שלנו, הבעיה היא שאנחנו צריכים להסביר את עצמנו לאנשים שפשוט לא מבינים עניין. ממש כמו היסוד הידוע 'חיסרון בהסברה זה חיסרון בהבנה'.

קלטתי את זה כשאיזה אדם בלתי חרדי שלקח אותי טרמפ שאל אותי פתאום את השאלה הכי מקורית שעדיין לא נשאלה בשום פורום, לא נידונה באף במה, ואיש לפניו לא חשב עליה כלל ועיקר: "למה אתם לא הולכים לצבא? אה?"

שאלה מקורית.



מה עושים עכשיו?

להתחיל להסביר לו שתורה מגנא ומצלא? הוא לא מבין את המילים האלה. מבחינתו מגנא חרטא.

מאיפה הוא ידע מה הערך של כל דקה של תיירה, השייגץ הזה שלא נכנס אף פעם לשום שיחת מוסר של המשגיח? וגם אם הוא היה נכנס, הוא הרי לא היה יושב ומקשיב. איך שאני מכיר אותו, הוא כבר היה חומק החוצה אחרי כמה דקות, ונוסע בטרמפים לאיזה מקום קצת יותר מעניין, ואז הוא היה נאלץ לענות על השאלות החופרות של הנהגים של הטרמפים. למשל למה הוא לא הולך לצבא.

אבל עכשיו אני זה שיושב שם ברכב שלו, והוא נועץ בי את עיניו ומחכה לתשובה על השאלה "נו, למה אתם לא הולכים לצבא??"

בבית מדרש אני תמיד יודע מה לעשות כשמישהו מנסה לסבך אותי עם שאלות קשות.

אז קודם כל השתמשתי בפתרון הקלאסי. אמרתי לו "שומע".

כבר מזמן שמתי לב לזה. אם אמרת 'שומע', אתה כבר לא צריך לענות. 'שומע' כעונה.

משום מה זה לא עבד עליו. "מה שומע?!" הוא התרגז. "אני שואל אותך למה אתם לא הולכים לצבא".

"כן, מדברים על זה", ניסיתי עוד פתרון שכמעט תמיד עובד בהשתקת שאלות.

"טוב מאוד שמדברים. ומה הם אומרים?" הנהג התעקש. נודניק.

"לפי האשכנזים זה בעיה", אמרתי לו את התשובה שאני עונה על כל שאלה בהלכה.

"בעיה קשה". הוא הסכים איתי. "ומה הפתרון?"

"יש על זה את הקצייס המפורסם", ניסיתי עוד שיטה.

"מאיפה הוא מפורסם?" תמה הנהג.

הוא אשר אמרתי. הבעיה היא לא בהסברה, אלא בהבנה.

לו יצוייר שהחילונים היו באים ללמוד בישיבות, המוח שלהם היה מתחדד מהלימוד ואז הם היו יכולים להבין למה החרדים לא הולכים לצבא. אבל בינתיים הם לא לומדים אז איך הם יבינו את זה עם מוח לא מחודד? גיטו וידו לא באים כאחד.

הנהג עדיין מחכה לתשובה שלי. לא נותרה לי כל ברירה, והשתמשתי בשיטה שאני שומר לשעת חירום, 'שיטת הרב נויגרשל' כמו שאני קורא לה.

אמרתי לנהג: "צריך להבין דבר אחד. דבר פשוט מאד. יש קונפליקט בין הפלורליזם האינטרקונטיננטלי ובין הקונצנזוס הדיאלקטי של המטריאליזם הליברטריאני דטרמיניסטי, בפרט אם נתבונן בדברים מאספקט של כרומודינמיקה אקזיסטנציאליסטית ולא במישור האנטי אינטרקציונאלי".

"מה?? אה... אתה צודק. זה ממש נכון", ענה הנהג ההמום. "איך לא חשבתי על זה קודם".

"בהחלט. ואגב זה גם עונה על כל שאר השאלות שתכננת לשאול: למה אנחנו הולכים בשחור לבן. למה אנחנו גונבים מהמדינה. מה הפשט במיגו כח הטענה.

אחרת איך תסביר את הפובליציסטיקה האלמנטרית של הגישה התיאוצנטרית הבלתי לגאלית, אה?" המשכתי לסובב את הסכין בהנאה גלויה.

בכוחותיו האחרונים הנהג הצליח לענות בקול חלוש: "שומע. מדברים על זה".
שיתוף - לביקורת זה לא חופש!
אחחחחח! לקחתי נשימה ארוכה...
הנפש עייפה! והנפש, צריכה קצת מנוחה! ובשביל מה יש חופש, אם לא בשבילה?!
אז היה לנו את כל הזמן שבעולם לתכנן... למצוא מיקום, להתמקח, לבטל, ושוב לסגור ולהתארגן...
ביום המיוחל בדיוק כפי התוכנית, ירדנו מהבית עם מזוודות עמוסות ותיקים מלאים, ושקיות מפוצצות שלא עומדות בנטל הכבד...
וגם אני... שסוחב וסוחב וממלא את הבגאז' ואחר כך את הגג, ואיזה נס שאין נגרר, כי אם היה אז כמובן שגם אותו היה צריך למלא עד הקצה... הרי זה חופש! אז שלא יהיה חסר...
ו'לא חסר! אני אומר, אבל זה לא ממש עוזר - להיפטר משישיות של מים ושל סודה ושל קולה ושל כל מה שעושה אותי צמא יותר...

אחרי הכל, הכל נכנס ברוך ה', גם החטיפים וגם הילדים כי מגיע גם להם...
רק לחופש לא היה מקום... לא בבאגז' ולא בגג גם לא בתוך השקיות...
ורק בגלל שהוא חשוב, אמרנו לו לעקוב ולנסוע אחרינו כדי שלא יטעה בדרך וילך חלילה לאיבוד...

עכשיו חופש!
ובחופש נוסעים, וזה לא נקרא לנסוע אם לא נוסעים למקום הכי רחוק ובימים הכי חמים, והכי חשוב שיהיו שמה 'פקקים', כי אם כבר לנסוע אז ליהנות מהדרך ויש אחלה נוף ואחלה שמש ואחלה חומוס במידנית אם לא נספיק להגיע ונהיה כבר רעבים...
והגענו, והיינו רעבים, ולא אכלנו חומוס כי הכל נשפך שם במידנית, וזה כמובן בגללי ולכן אני צריך גם לנקות ואחר כך ללכת לקנות, כי בלי חומוס אין 'על האש' ובלי 'על האש' אין טיול ואין נופש ואין חופש...

ובאמת 'אין חופש' כי צריך לשמור על הילדים, השער של הבריכה נעול אבל הילדים יודעים... יודעים איך לפתוח ויודעים, שבמים הקרירים יהיה להם הרבה יותר נעים...
שעתיים בריכה ושל 'שמירה כהלכה', ונס שבתנאי העבודה כתוב במפורש שגם לשומר מותר להיכנס לבריכה

בין כיף אחד לכיף שני יש דרך לא קצרה וגם פקקים - של בקבוקים שנופלים ונעלמים, ולך תחזיק עכשיו בקבוק קפוא והגה רותח ובין לבין תכוון מזגן ותעדכן את הווייז שלא רושמים 'שאר ישוב' עם עי"ן ולא 'מפל סער' עם ה"א.
וסער יבש כבר חודשיים, הוא חיכה לנו בניסן, וגם כל החורף למים...
וזה מה יש, אז ממשיכים לבניאס שבוודאי לא יאכזב, ומבטיחים להתפלל ששנה הבאה מפלס המים יעלה והנחלים יזרמו יפה יפה גם בניסן וגם באב, לפחות עד לגובה החזה.

וכך עבר לו יום, וכך עובר לו חופש, הילדים נהנים ובוכים, נהנים ובוכים, שוב ושוב לסירוגין, ובין לבין הם גם אוכלים מכל הבא ליד ובדגש על חטיפים.
וכבר בדרך נרדמים הקטנטנים גם הגדולים כבר עייפים אבל הם נלחמים, בעייפות ובזבובים וגם אחד מול השני...

והנה הגענו, ומתברר שגם הגדולים קרסו מעייפות, ואיזה יופי, כי סוף סוף יהיה פה שקט, ונוכל לצאת, לשבת בחוץ, לשחק קצת סנוקר ופינג פונג או סתם להתנדנד וליהנות מהאוויר... אבל הריח אוי הריח שהגיע מהכיוון של הלולים התערבב עם משב הרוח מהרפת והחווה של הסוסים, עד שכמעט ולא הרחנו את הריח המדהים מהדיר של העיזים שהיה חריף ואפילו קצת טעים... מה שעשה לנו חשק לפתוח נרגילה כדי להוסיף טוויסט של תפוחים.

היינו עייפים וסחוטים מהנאות וכיף, אבל שילמנו על המקום ועד תום אותו עוד ננצל, אז קפצנו לבריכה כדי לשחות ולהתרענן וכדי לעזור לרובוט המנקה לסנן את כל הזבובים והפרפרים שבחרו להתאבד...

רק עבר לו היום וכבר בא ההוא שאחריו, עוד יום עמוס המלא על גדותיו, יש חווה של חיות וקטיף של פירות וג'יפ טרקטורון שעלה לנו הון, אבל בחוץ עומס חום ולכן אין חיות, גם קטיף - לא היום! כי היה כבר שלשום, ופרי לא נשאר - התנצל האיכר בקולו המריר וחזר למשרד הקריר...

אז חיפשנו מקום להרטיב את הרגל ומצאנו גם בוץ וקוצים על הדרך, אך היה כל כך כיף שעברו השעות עד ששכחנו שיש לנו עוד תחנות...
ובדרך עצרנו לראות מטעים, והכרנו שבילים חדשים, גם למדנו מתי רכבים מתחפרים ולמדנו לאן מעכשיו רק רגלית נכנסים.

וחזרנו סחוטים לאותו המקום והיינו עייפים בדיוק כמו אתמול, ונכנסנו למים ויצאנו מהר והלכנו לישון אבל הקטנצ'יק החליט שהלילה הוא ער...

איזה חופש יפה מנוצל שכזה, אין דקה מנוחה רק כיף ועוד כיף...
יש המשך שתבינו, ואותו עוד אספר...
עד אז צאו לטייל ותבינו, על מה אני מדבר...
שזה ממש לא חופש, אבל זה כיף!
הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

תסגור.את.הדלת.
מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
ואמרתם שוב ושוב.
לא פעם.
לא פעמיים
ולא גלידה אחת או שתיים.
אולי סניף שלם יספיק.
אולי אפילו לא.
וכמה כבר אפשר להגיד?
בזמן האחרון היה לי מקרה
שקניתי לעצמי משהו טעים
ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
לא צריך להגזים ולהחביא
פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
באותה פוזה אפילו.
משום מה הוא הוריד במשקל
לא יכול להיות.
הקופסא ריקה.
מישהו אכל את הטעים שלי.
ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
לא יודעת מה חשב ה"גנב"
העצבים זרמו לי בכל הורידים
וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

"את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
- לא איכפת לי זה לא תירוץ!

"זה לא בכוונה"
- החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

"אולי הוא התבייש או פחד ממך"
- לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

"אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
-לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

"אפשר להחזיר!"
- אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

"ואם הוא היה חטוף?"
-

כאן עלתה בי מחשבה
אם הוא היה חטוף?
היית דנה לכף זכות.
למה? כי הוא סובל.
גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
לא.
כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
אז מה עוד נשאר?

כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
"למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
איזה אסון.
כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
תסגור את הדלת.
אל תטפטף.
תנקה אחריך.
שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
מה הבעיה להתחשב??
כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

ואז.
בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
-אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
למה? למה אנחנו לא סוגרים??
יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
גם אם זה פתח קטן!
"לפתח חטאת רובץ"
לפחות תסגרו את הרשת!
תאמינו לי.
מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
ועדיין.
אנחנו לא סוגרים את הדלת.
והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
אבל לא.
יש יותר מזה.
לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
מאז.
כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
בניי.
אהוביי.
בבקשה.
תסגרו את הדלת.
וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!
הוא יודע שהוא שקוף. לא תמיד הוא היה כזה. ליבו נזכר בערגה, רק לפני כמה שנים. נו בן כמה הייתי אז?, 18 17 בערך. מוקף חברים, ידידים, קרובים, או במילים אחרות "אדם חי"... התבגרתי לאיטי. עדיין מחכה. ומאז נהייתי שקוף. בשמחות, בשבתות, בחגים, ובסתם זמנים. לא רואים אותי כנראה... טוב אדון אותם לכף זכות, עסוקים עם החיים שלהם... זה יותר מעניין ממני....

הוא ממשיך וחושב, איך שפעם אהבתי לדבר עם חברים. אבל מאז כל פעם שנפגשים הם רק מדברים על ילדים. טוב אין להם עדיין בחורים בשידוכים. עוד מזל, אם כן גם את זה הייתי צריך כאילו לא לשמוע...

גם לשמחות של משפחה אני כבר לא הולך. בשביל מה, שהחתן יענה לי עם מבט מרחם "אצלכם בשמחות". אני יכול כמעט להיות אבא שלו. ובכלל הדודים שבטוחים שהם "המחזקים הלאומיים". נו, מה איתך? "בקרוב ממש נבוא לרקוד איתך" אתה תראה... נו בטח, כי לא אמרו לי את זה כבר לפני שבע ושמונה שנים.

גם בבית כנסת אני לא דורך. בשבת אני מתפלל בשטיבלאך שנמצאים רחוב ליד. בשביל מה להתפלל שם?. בשביל לראות את המבטים של החברים שלי, מנסים לא להיתקל בי. כדי שהגבאי יעבור לידי וישאל "עוד כמה זמן לשמור לך פתיחה?". או " אנחנו כבר מחכים לשבת עלייה לתורה שלך!!!!!". והשכן לספסל, נו זה שבאמת אכפת לו, יגיד "תשמע אתה צריך להתחיל להתפשר".... "אז לא תקבל דירה שלימה"......

ומאז אני מנסה להיות שקוף...

למה אין אפילו אחד שיכול פשוט להבין אותי וזהו?...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה