הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"איזה מין תפקיד נטלת לעצמך? למה אתה תמיד כזה... כזה... לא יודע מה".
אני מנדנד את הברך באופן בלתי נשלט בזמן שלחשושים מהסוג זה מוסיפים לטוס מצד לצד בתוך ראשי הדואב. ’ויכוחים פנימיים’ קרא לזה ד"ר פיין.
אני מרכיב רגל אחת על השניה, הברך משתתקת והרטט עובר אל כף הרגל.
גזר הדין נקבע לתשע בבוקר. תמיד בבוקר, לתת לנידון ליל עינויים מושלם. באחת עשרה יש לי רופא שיניים, ואחר כך שבוע בלונדון ’להתארגן מחדש’ כדברי המפקד.
מה אעשה בעשרים הדקות המעצבנות האלה? אני צריך לדבר עם מישהו, להסיח דעת.
אולי עם צפורה? היא בודאי כבר הגיעה לבית המרקחת.
הרמתי את השפופרת הקרירה ומיד הנחתיה, לא. זה לא יהיה לעניין.
אולי לקרוא משהו? לסדר מגרה? לא הייתי צריך להפסיק לעשן.
’הרפיה’ היה אומר ד"ר פיין ’שב בנוח, עפעפיים, נשימות, חוף, רוח, גלים, שמש, שחפים...
אני טובע, והוא עומד על סלע ולא מסתכל, זקנו - זקן מתחסד גידל לו בכלא - מתנפנף ברוח, אני צועק בפה מלא מים, הוא מחפש דרך להתפטר משק הגופות הכבד, הנוטף. השחפים צורחים כשראשי שוקע ומול עיני בועות מלוחות מסתחררות באור אטום, לעזאזל אתך דוקטור, אני ממהר לפקוח עיניים.
בקבוק הקולה נגמר, המזגן חזק מדי, הברווזים המטומטמים בתמונה שממול יוצאים מתוך אגם כחול מדי ונעלמים מאחורי טחנת רוח נמוכה מדי. אם היתה כאן איזו מרפסת... חבל שהפסקתי לעשן.
עוד תשע דקות. קום, תכניס את החולצה למכנסיים, טישו, עוד טישו, האברים הפנימיים פועמים בקצב, מכיר את זה, זה יפסק מחרתיים, לקחתי את הכדור מוקדם מדי, דוקא היום. צלצול טלפון, בסדר בסדר אני בא, לא נורא שיחיה עוד דקה. נכנס רגע לשירותים, יש עוד ארבע דקות, שתי מטבעות מצלצלות בכיס כפעמון הגורל, להפריד כל אחת לכיס אחר, שוב טלפון, טישו והחוצה מהר, המהירות עוזרת אמר פיין, המעלית כבר ממתינה בנימין מחזיק לי את הדלת, מהר, המטבע מצטלצלת עם המפתח, עוברת לכיס שלישי, קומה מינוס ארבע, עוד דקה וחצי, המפקד מחכה עם הקיפצוץ הזה בעין, הזמזום הפנימי מתגבר, הצוואר כבר לא נע בחופשיות, נכנסים? נכנסים!
הריח הזה פורץ דרך הנחיריים מכה בתקרת הראש וחוזר, הדלת ממול נוסעת הצדה, הנה הוא, חיוך חמוץ מבכי, כמו כולם, כמו כולם.
’כבה מוח הפעל ידיים’ אמר ד"ר פיין, עוד שלש דקות אהיה בחניון באוטו, מה אעשה עד הרופא שיניים? הידיים פועלות מעצמן, מחברות אלקטרודות, צמוד מידי, לשחרר, עוד פעם בזהירות, ריר נוזל על זקנו המתועב, ראשי שקית בטון מיובש, אצבעותי חורקות, המפקד אומר משהו, מילותיו שטות מעוותות, מתפלסות בין חוטי החשמל, ’הוא רוצח שפל רוצח שפל’ לוחש לי ד"ר פיין בעיניו המיימיות, זהו, עכשיו הידית השחורה, חזק עד הסוף בעיניים עצומות, לקחתי היום את הכדור מוקדם מדי, מישהו צועק בחוץ, קול אחר עונה לו, פלאפון מנגן, אין פה חלונות, למה כולם מביטים בי, איזה מין תפקיד הוא זה? כלומר הידית, אני צריך לשבת, למה אני לא אומר להם שאני צריך לשבת?
הם שותקים או צורחים? זה אני או הוא?
לסובב לסובב לסובב,
מה דחוף כל כך? אפשר לשבת רגע? לשכב? למה הוא לא פה? זאת אומרת הוא, כלומר הידית, כבר היה? כבר היה?
לסובב לסובב לסובב,
הרצפה קרה כל כך, אני, כלומר הידית, אני חייב לנשום, תדליקו, תפתחו, תרימו, זאת אומרת...
אני...
ריח מתכתי חמצמץ
צפצוף דקיק נקרע מאופק לאופק
מסך לבן.
אני מנדנד את הברך באופן בלתי נשלט בזמן שלחשושים מהסוג זה מוסיפים לטוס מצד לצד בתוך ראשי הדואב. ’ויכוחים פנימיים’ קרא לזה ד"ר פיין.
אני מרכיב רגל אחת על השניה, הברך משתתקת והרטט עובר אל כף הרגל.
גזר הדין נקבע לתשע בבוקר. תמיד בבוקר, לתת לנידון ליל עינויים מושלם. באחת עשרה יש לי רופא שיניים, ואחר כך שבוע בלונדון ’להתארגן מחדש’ כדברי המפקד.
מה אעשה בעשרים הדקות המעצבנות האלה? אני צריך לדבר עם מישהו, להסיח דעת.
אולי עם צפורה? היא בודאי כבר הגיעה לבית המרקחת.
הרמתי את השפופרת הקרירה ומיד הנחתיה, לא. זה לא יהיה לעניין.
אולי לקרוא משהו? לסדר מגרה? לא הייתי צריך להפסיק לעשן.
’הרפיה’ היה אומר ד"ר פיין ’שב בנוח, עפעפיים, נשימות, חוף, רוח, גלים, שמש, שחפים...
אני טובע, והוא עומד על סלע ולא מסתכל, זקנו - זקן מתחסד גידל לו בכלא - מתנפנף ברוח, אני צועק בפה מלא מים, הוא מחפש דרך להתפטר משק הגופות הכבד, הנוטף. השחפים צורחים כשראשי שוקע ומול עיני בועות מלוחות מסתחררות באור אטום, לעזאזל אתך דוקטור, אני ממהר לפקוח עיניים.
בקבוק הקולה נגמר, המזגן חזק מדי, הברווזים המטומטמים בתמונה שממול יוצאים מתוך אגם כחול מדי ונעלמים מאחורי טחנת רוח נמוכה מדי. אם היתה כאן איזו מרפסת... חבל שהפסקתי לעשן.
עוד תשע דקות. קום, תכניס את החולצה למכנסיים, טישו, עוד טישו, האברים הפנימיים פועמים בקצב, מכיר את זה, זה יפסק מחרתיים, לקחתי את הכדור מוקדם מדי, דוקא היום. צלצול טלפון, בסדר בסדר אני בא, לא נורא שיחיה עוד דקה. נכנס רגע לשירותים, יש עוד ארבע דקות, שתי מטבעות מצלצלות בכיס כפעמון הגורל, להפריד כל אחת לכיס אחר, שוב טלפון, טישו והחוצה מהר, המהירות עוזרת אמר פיין, המעלית כבר ממתינה בנימין מחזיק לי את הדלת, מהר, המטבע מצטלצלת עם המפתח, עוברת לכיס שלישי, קומה מינוס ארבע, עוד דקה וחצי, המפקד מחכה עם הקיפצוץ הזה בעין, הזמזום הפנימי מתגבר, הצוואר כבר לא נע בחופשיות, נכנסים? נכנסים!
הריח הזה פורץ דרך הנחיריים מכה בתקרת הראש וחוזר, הדלת ממול נוסעת הצדה, הנה הוא, חיוך חמוץ מבכי, כמו כולם, כמו כולם.
’כבה מוח הפעל ידיים’ אמר ד"ר פיין, עוד שלש דקות אהיה בחניון באוטו, מה אעשה עד הרופא שיניים? הידיים פועלות מעצמן, מחברות אלקטרודות, צמוד מידי, לשחרר, עוד פעם בזהירות, ריר נוזל על זקנו המתועב, ראשי שקית בטון מיובש, אצבעותי חורקות, המפקד אומר משהו, מילותיו שטות מעוותות, מתפלסות בין חוטי החשמל, ’הוא רוצח שפל רוצח שפל’ לוחש לי ד"ר פיין בעיניו המיימיות, זהו, עכשיו הידית השחורה, חזק עד הסוף בעיניים עצומות, לקחתי היום את הכדור מוקדם מדי, מישהו צועק בחוץ, קול אחר עונה לו, פלאפון מנגן, אין פה חלונות, למה כולם מביטים בי, איזה מין תפקיד הוא זה? כלומר הידית, אני צריך לשבת, למה אני לא אומר להם שאני צריך לשבת?
הם שותקים או צורחים? זה אני או הוא?
לסובב לסובב לסובב,
מה דחוף כל כך? אפשר לשבת רגע? לשכב? למה הוא לא פה? זאת אומרת הוא, כלומר הידית, כבר היה? כבר היה?
לסובב לסובב לסובב,
הרצפה קרה כל כך, אני, כלומר הידית, אני חייב לנשום, תדליקו, תפתחו, תרימו, זאת אומרת...
אני...
ריח מתכתי חמצמץ
צפצוף דקיק נקרע מאופק לאופק
מסך לבן.
ִ
