הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"אני אומר לך שיש למשפחת אביגדורי מיקרופון בגרון", אומר ראובן, משתדל לאחוז את המיטה המתקפלת בקו ישר, ולגלגל אותה ביציבות.
"אתה תמיד אוהב להגזים" עונה לו אודי אחיו, מסתבך עם ערימת השמיכות.
הם אחרי סעודת ליל החג. בנות המשפחה פינו את כלי האוכל, אבא קיפל את השולחן והניחו מחוץ לסוכה, והם, הבנים הגדולים, הלכו להביא את המיטות.
"טוב, משפחת אביגדורי שרים מאוד בקול, וזו לא הגזמה", אומר ראובן ביובש, חושב על השכנים החדשים והשקטים שמתברר שהם יודעים למלא את השכונה בזמירותיהם.
"עכשיו תדבר יותר בשקט, הם עלולים לשמוע אותנו מדברים עליהם", מדבר אודי בקול מהוסה, "וגם משפחת כהן שרו בקול, זוכר? היינו שרים איתם".
"משפחת כהן היו שרים את השירים שלנו. אביגדורי שרים פיוטים שאני לא מבין מאיפה הביאו אותם. מעולם לא יצא לי לשמוע את הנעימות שלהם".
"הם עלו לארץ לפני עשר שנים מגבאטניסטן, ואלו הזמירות שלהם. אתה לא מצפה שהם ישירו פריד או שוואקי בשעה שיש להם מסורת אחרת".
"גם לנו יש מסורת, ואנחנו שרים את כל הסגנונות", הוא מדבר כנראה בקול רם, כי ראשו של אברם אביגדורי ניבט אליהם לפתע דרך חלון הסוכה, בחיוכו מנצנצת שן זהובה.
"אני שר שירים של אבא שלי היה שר", הוא מסביר במבטאו העילג מעט, "אתם לאהוב שירים כאלו שומעים בסוכה שלכם?"
אודי דוחף את ראובן קלות במרפקו, "כן כן, הרב אביגדורי. מאוד יפה אתם שרים".
השכן מחייך ושב לסוכה. ראובן לוחש לאודי, "הוא שומע כל מילה. גם אם לא רואים אותו".
למחרת בבוקר קמו אביגדורי לתפילה בנץ, הם החלו את הסעודה מוקדם, והזמירות שהם שרו התנגנו בחלל השכונה שעות ארוכות.
"גם כשהם לא שרים אני שומע את אותם מצלצלים לי באוזניים", מצא את עצמו ראובן מתלונן שוב.
"בשבת ננסה אנחנו לעקוף אותם, נשיר יותר חזק מהם", אודי מעודד את ראובן, חש שהשכנים באמת מגזימים.
למרבה הפלא, בשבת לא נשמע ציוץ מכיוון הסוכה של אביגדורי. הם נסעו כניראה, במוצאי שבת הם שבו וערכו 'חפלה' משפחתית, קולות הזמר היו כבדים ונישאו למרחוק.
"אבא, אולי תגיד להם שיפסיקו? זה כבר מוגזם לכל הדעות", אומר אודי בקול, כבר לא איכפת לו שאביגדורי ישמעו את דבריו.
"לכל דבר יש משמעות", אבא והמשפטים המחנכים שלו.
"נעשה איתם תחרות", מציע ראובן ביעילות, נכנס לבית ויוצא עם רמקול גדול ומיקרופון.
"אחת, אחת שתיים", הוא מנסה את המיקרופון ומגביה עוד ועוד, "שלום לכם תושבי השכונה, אנחנו כאן בשמחת בית השואבה של משפחת אדיר", הוא אומר בחגיגיות לתוך המיקרופון, קורץ לבני משפחתו.
קולותיו של המיקרופון גוברים על קולות הזמר של משפחת אביגדורי . וכך מתברר להם – שמיקרופון אמיתי כוחו גדול יותר ממקרופון גרוני, יהיה גבוה ככל שיהיה.
אמא של ראובן מבקשת שיפסיק, אבא מודיע לו שזה לא מתאים, ושהשעה מאוחרת.
ראובן עושה את עצמו כלא שומע.
הוא מרגיש שהוא צריך 'להראות' לשכנים החדשים מי כאן בעל הבית, ולא מפסיק עד שמשפחת אביגדורי פורשת מהתחרות, ומפסיקה לזמר.
למחרת – מתברר לראובן ולאודי שהם לא ידעו מה מצפה להם. אם זה מתוך חוש הומור או שמא הרעיון של הרמקולים מצא חן בעיני משפחת אביגדורי – אין לדעת. כך או כך, השיגו השכנים החדשים רמקול עם מיקרופון עוצמתי ובתוספת קולם הגבוה– עלתה המהומה בשכונה עד לב שמים.
למשפחת אדיר לא נותר אלא להחליט אם הם רוצים לצחוק או לבכות.
הם החליטו לברוח.
ילדי משפחת אדיר מצאו את עצמם זוכים לטיולים שונים מבוקר ועד ערב, העיקר לא להיות תחת מתקפת שירים-לא-מוכרים, המלווים בחריקות המיקרופון, דפיקות על השולחן ונקישות דרבוקה.
*
עשר שנים מאוחר יותר
ראובן גר עם משפחתו הצעירה באחת מערי הפריפריה. הוא לומד בכולל, ומחפש הכנסה נוספת לכלכל את משפחתו.
ראש הכולל יודע את חיבתו למוזיקה ומציע לו להתקשר למודעה בה נתקל לאחרונה.
מחפשים פייטן לשבתות בבית כנסת בשכונה, השייך לעדת הגבאטניסטנים.
השם של העדה מצלצל לראובן, רק שהוא לא מזהה מהיכן.
הוא מחליט לנסות, ראש הכולל אומר לו שהתשלום שהם מציעים גבוה אומנם, רק שהם מחפשים פייטן מיוחד, כנראה, שאין בנמצא.
ראובן מלא התפעלות מההשקעה הרבה בבית הכנסת. הוא מתקבל בענין על ידי הגבאי שאומר לו שהם מחפשים פייטן מיוחד הבקיא בשירי העדה.
ראובן מוצא את עצמו עומד על בימת בית הכנסת ומנסה לשיר את הנעימות של משפחת אביגדורי.
בהתחלה הוא חש נבוך, לא מאמין שהוא מצליח לשיר את הנעימות איתן התעמת לפני מספר שנים.
מבטו המחויך של הגבאי מעודד אותו להמשיך.
הוא ממשיך ושר את כל השירים שהוא זוכר. בסיומם, ניגש אליו הגבאי ולוחץ את ידו.
"נעים מאוד, ראובן אדיר. התקבלת להיות פייטן אצלינו בבית הכנסת.. שמי זבולון אביגדורי. בנם הצעיר של השכנים שלכם... זוכר?"
"אתה תמיד אוהב להגזים" עונה לו אודי אחיו, מסתבך עם ערימת השמיכות.
הם אחרי סעודת ליל החג. בנות המשפחה פינו את כלי האוכל, אבא קיפל את השולחן והניחו מחוץ לסוכה, והם, הבנים הגדולים, הלכו להביא את המיטות.
"טוב, משפחת אביגדורי שרים מאוד בקול, וזו לא הגזמה", אומר ראובן ביובש, חושב על השכנים החדשים והשקטים שמתברר שהם יודעים למלא את השכונה בזמירותיהם.
"עכשיו תדבר יותר בשקט, הם עלולים לשמוע אותנו מדברים עליהם", מדבר אודי בקול מהוסה, "וגם משפחת כהן שרו בקול, זוכר? היינו שרים איתם".
"משפחת כהן היו שרים את השירים שלנו. אביגדורי שרים פיוטים שאני לא מבין מאיפה הביאו אותם. מעולם לא יצא לי לשמוע את הנעימות שלהם".
"הם עלו לארץ לפני עשר שנים מגבאטניסטן, ואלו הזמירות שלהם. אתה לא מצפה שהם ישירו פריד או שוואקי בשעה שיש להם מסורת אחרת".
"גם לנו יש מסורת, ואנחנו שרים את כל הסגנונות", הוא מדבר כנראה בקול רם, כי ראשו של אברם אביגדורי ניבט אליהם לפתע דרך חלון הסוכה, בחיוכו מנצנצת שן זהובה.
"אני שר שירים של אבא שלי היה שר", הוא מסביר במבטאו העילג מעט, "אתם לאהוב שירים כאלו שומעים בסוכה שלכם?"
אודי דוחף את ראובן קלות במרפקו, "כן כן, הרב אביגדורי. מאוד יפה אתם שרים".
השכן מחייך ושב לסוכה. ראובן לוחש לאודי, "הוא שומע כל מילה. גם אם לא רואים אותו".
למחרת בבוקר קמו אביגדורי לתפילה בנץ, הם החלו את הסעודה מוקדם, והזמירות שהם שרו התנגנו בחלל השכונה שעות ארוכות.
"גם כשהם לא שרים אני שומע את אותם מצלצלים לי באוזניים", מצא את עצמו ראובן מתלונן שוב.
"בשבת ננסה אנחנו לעקוף אותם, נשיר יותר חזק מהם", אודי מעודד את ראובן, חש שהשכנים באמת מגזימים.
למרבה הפלא, בשבת לא נשמע ציוץ מכיוון הסוכה של אביגדורי. הם נסעו כניראה, במוצאי שבת הם שבו וערכו 'חפלה' משפחתית, קולות הזמר היו כבדים ונישאו למרחוק.
"אבא, אולי תגיד להם שיפסיקו? זה כבר מוגזם לכל הדעות", אומר אודי בקול, כבר לא איכפת לו שאביגדורי ישמעו את דבריו.
"לכל דבר יש משמעות", אבא והמשפטים המחנכים שלו.
"נעשה איתם תחרות", מציע ראובן ביעילות, נכנס לבית ויוצא עם רמקול גדול ומיקרופון.
"אחת, אחת שתיים", הוא מנסה את המיקרופון ומגביה עוד ועוד, "שלום לכם תושבי השכונה, אנחנו כאן בשמחת בית השואבה של משפחת אדיר", הוא אומר בחגיגיות לתוך המיקרופון, קורץ לבני משפחתו.
קולותיו של המיקרופון גוברים על קולות הזמר של משפחת אביגדורי . וכך מתברר להם – שמיקרופון אמיתי כוחו גדול יותר ממקרופון גרוני, יהיה גבוה ככל שיהיה.
אמא של ראובן מבקשת שיפסיק, אבא מודיע לו שזה לא מתאים, ושהשעה מאוחרת.
ראובן עושה את עצמו כלא שומע.
הוא מרגיש שהוא צריך 'להראות' לשכנים החדשים מי כאן בעל הבית, ולא מפסיק עד שמשפחת אביגדורי פורשת מהתחרות, ומפסיקה לזמר.
למחרת – מתברר לראובן ולאודי שהם לא ידעו מה מצפה להם. אם זה מתוך חוש הומור או שמא הרעיון של הרמקולים מצא חן בעיני משפחת אביגדורי – אין לדעת. כך או כך, השיגו השכנים החדשים רמקול עם מיקרופון עוצמתי ובתוספת קולם הגבוה– עלתה המהומה בשכונה עד לב שמים.
למשפחת אדיר לא נותר אלא להחליט אם הם רוצים לצחוק או לבכות.
הם החליטו לברוח.
ילדי משפחת אדיר מצאו את עצמם זוכים לטיולים שונים מבוקר ועד ערב, העיקר לא להיות תחת מתקפת שירים-לא-מוכרים, המלווים בחריקות המיקרופון, דפיקות על השולחן ונקישות דרבוקה.
*
עשר שנים מאוחר יותר
ראובן גר עם משפחתו הצעירה באחת מערי הפריפריה. הוא לומד בכולל, ומחפש הכנסה נוספת לכלכל את משפחתו.
ראש הכולל יודע את חיבתו למוזיקה ומציע לו להתקשר למודעה בה נתקל לאחרונה.
מחפשים פייטן לשבתות בבית כנסת בשכונה, השייך לעדת הגבאטניסטנים.
השם של העדה מצלצל לראובן, רק שהוא לא מזהה מהיכן.
הוא מחליט לנסות, ראש הכולל אומר לו שהתשלום שהם מציעים גבוה אומנם, רק שהם מחפשים פייטן מיוחד, כנראה, שאין בנמצא.
ראובן מלא התפעלות מההשקעה הרבה בבית הכנסת. הוא מתקבל בענין על ידי הגבאי שאומר לו שהם מחפשים פייטן מיוחד הבקיא בשירי העדה.
ראובן מוצא את עצמו עומד על בימת בית הכנסת ומנסה לשיר את הנעימות של משפחת אביגדורי.
בהתחלה הוא חש נבוך, לא מאמין שהוא מצליח לשיר את הנעימות איתן התעמת לפני מספר שנים.
מבטו המחויך של הגבאי מעודד אותו להמשיך.
הוא ממשיך ושר את כל השירים שהוא זוכר. בסיומם, ניגש אליו הגבאי ולוחץ את ידו.
"נעים מאוד, ראובן אדיר. התקבלת להיות פייטן אצלינו בבית הכנסת.. שמי זבולון אביגדורי. בנם הצעיר של השכנים שלכם... זוכר?"
