הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אתה תשמח איתי בלב שלם, אני יודע. אני יכול לראות איך עיניך השחורות בוהקות למולי קרוב קרוב, יכול להרגיש את המצח שלך לוחץ על המצח שלי. "זכית, אח!" אתה תגיד לי ותתפוס בכתפי, ותחייך ואור יעלה באישוניך. ואני רק חיוך נבוך יעלה על שפתי ועיני יהיו ריקות. ואתה תרגיש שהשמחה לא נוגעת בי, תראה שאין שום אור בעיני, שום ניצוץ. ואז תתרחק קצת ותסתכל עלי ושוב תתקרב קרוב קרוב ותשאל – "מה קרה, אוריאל? מה קרה לך, אח?"
ואז תבין הכל.
כי זכיתי להיבחר, מבין מאות נערים כמותי. זכיתי. ובכל זאת לא אהיה מארבעת הנערים הנבחרים ולא אטפס על סולמות מוזהבים ולא אשא על גבי מאה עשרים לוג שמן ושק פתילות, ולא אזכה להאיר את העזרה ואת כל ירושלים. כי איך אטפס לגובה חמישים אמות, איך.
"אבל אוריאל", אתה תלחש, "אבא – הוא כל כך יצטער".
ואני רק אהנהן בעצב. "אני יודע".
"מקבלים תעצומות, אח" אתה תנסה לשכנע.
לא תצליח.
אבא יהיה מאושר, בגדי הלבן שלו ידגישו את זוהר פניו ושתי ידיו יעטפו אותך בחיבוק אמיץ. "אשרי שזכיתי, אשרי שזכיתי!" הוא ימלמל ויישק לראשך, ועל שפתיה של אמא יפציע חיוך אוהב. אבל פניך שלך לא יזהרו ולא יחייכו. כי זכית להיבחר, אח, זכית, אבל אתה עתיד לאכזב את מי שבחר בך, לאכזב ולצער אמך ואת אביך – אחיה הכהן.
סומק כהה יעלה בלחייך ואתה תחפש אחר המילים שיצערו הכי פחות, הכי פחות. אבל האור בעיניהם של אבא ואמא יהיה בהיר ונוצץ, ואיך תמצא את הכוח לכבות אותו איך. אז על שפתיך רק יעלה אותו חיוך נבוך, ועיניך יושפלו.
וכשירד החושך אני אלחש לך- "ברגע האמת, תמיד נוכל להתחלף, אוריאל", וקולי כמעט ולא ישמע, ואתה תרים אלי מבט הלום.
"יהוידע".
"אף אחד לא יזהה", אני אביט בתווי פניך, השתקפות מדויקת של פני שלי, רק כאב דק מתוח עליהן, והעיניים חוששות.
"יהיה בך הכוח, אחי. יהיו בך התעצומות." אני אתפוס בכתפיך, "ואם חלילה לא, אני אהיה שם, אני אעלה במקומך. לא תתבזה, ואבא לא יצטער."
"אבא יזהה". אתה תגיב מיד, קולך צרוד.
"מרחוק לא." אני אענה בקול בוטח. "ובעזרת הקל אתה תעלה, אוריאל. תעלה ותאיר".
אתה תהנהן.
אני אעמוד, אעמוד זקוף ומתוח ואסתכל על ידיך החזקות שיחזיקו ברצועה ארגמנית רכה, ארוכה. ואתה תסתכל בי ואני אהנהן הנהון זעיר ואתה תחייך, ובתנועה קלה תניף את הרצועה מעל ראשי ותיתן לה ליפול מצדי צווארי ותיקח אותה מתחת לכתפי אל מאחורי גבי, אל הכד שאחזיק שם בידיים רועדות. ותסובב אותה סביבו, סיבוב ועוד סיבוב, ליפוף ועוד ליפוף. סבב והדק. סבב והדק. סבב והדק.
ועיניך כל הזמן יהיו עמוק בעיני, שואלות אם יש בי העוז, הכוח. ואני אעפעף, ולא אדע אם להן או לאו, לא אדע. וכשיתהדקו הפתילים סביב מתני בידיך האמונות, תזכיר לי בשקט: "יש בך הכוח, אח". ואולי אהנהן, אאזור אומץ, אניח לך לקשור קשרים אחרונים, אמיצים. ואלחש לך - "חיזקתני, אח" ואתה תחייך אלי, רק תחייך.
ואולי לא. אולי כשיתהדקו הפתילים סביב מותניך תנענע בראשך ודמעה תגלוש מעיניך. "עלה במקומי, יהוידע" אתה תגיד, שפתיך חשוקות: "תפתח את הקישורים, אני אקשור את הכד אליך. מהר". "אוריאל, אתה תעלה", אני אנסה שוב. "אני לא," אתה תתעקש, "יהוידע, הבטחת!"
ומה אעשה אז, מה אעשה. איך אמעל ואגנוב דעתם של אנשי ישראל והכוהנים. ואיך אתכחש למילותיי, אבגוד באמונך.
"תפתח!" אתה תתפתל, תנסה לפרום קישורים איתנים.
"אני פותח", אני אלחש בלית ברירה, "אני פותח", אני אחזור שוב, אנשוך שפה. אתחיל לפרום, לאט, קשר אחרי קשר. "בטוח?" אני אשאל, "יהיה בך הכוח, יהיה!", "תעלה ותאיר, אוריאל, בבקשה", עם כל קשר אני אלחש. ואולי תחזקנה זרועותיך ויאמץ ליבך, אולי תתחרט לפני שיפרמו הקשרים לגמרי, לפני שתיפול הרצועה ותישאר בידיי שלי. ואולי לא. ומה אעשה אז, מה אעשה, כשתעמוד מולי סמוק ורועד והרצועה ביד שלי, בוהקת.
והנה אני עומד מולך, סמוק ורועד. זרועותיי לא חזקו וליבי בל עימי. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפי נשאר. ואין איש שמביט לעברנו, ומה תעשה כעת, מה תעשה?
והנה אתה עומד מולי. סמוק ורועד. זרועותיך לא חזקו וליבך בל עימך. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפך נשאר. ואין איש שמביט לעברנו. ומה אעשה כעת, מה אעשה.
"בניי", אני שומע קול פתאום, מסתובב. אבא עומד שם, זורח כולו. "יהוידע, באת לסייע לאוריאל?" אני מביט ברצועה שבידי ואש חמה בוערת בלחיי, אבא לא מפרש אותה נכונה: "אשרי ואשריך שאתה שמח עם אחיך! אוריאל," הוא פונה אליך, "רציתי לברך אותך."
אתה שולח אלי מעבר לריסיך מבט כהה, ואבא קרב אליך ומניח את ידיו על ראשך, ועיניו נעצמות וגם עיניך. ובשקט, בניגון דק שהולך ומתחזק אני שומע את ברכתו אליך.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
אמן, שנינו עונים כאחד. אמן, אמן.
אבל ידיו של אבא עודן מונחות על ראשי, והוא לא מסיר אותן ואני איני מעז לפתוח את עיני, איני נע. ואז אני שומע את קולו שוב, רך ומאיר.
אוריאל בני, אוריאל בני. הוא לוחש. עלה למעלה, עלה והאר.
לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, הוא אומר לי, מנגן בנעימה חרישית.
פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת. קולו מהדהד בין רצפות השיש והתקרות הגבוהות.
עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, הוא ממשיך ברכות אינסופית. עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה. הוא מתנועע אחורה וקדימה, אחורה וקדימה. אני מרגיש. ופְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין. אני רועד. הוא משתהה לרגע, וקולו כמעט וגווע.
ואז שוב נשמע קולו, כקול כלי שיר עדינים: וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
הוא מלטף את ראשי, את פאותיי. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
אתה מתנועע עם אבא לקצב הברכה, עיניך עצומות. והסומק בלחייך מחוויר עד שנעלם כליל ורק אור בהיר נוגה על פניך. רגעים ארוכים ארוכים העולם עוצר ובסיומם אבא פוקח את עיניו, וגם אתה. ואבא מסייע לי לכרוך את הרצועות סביב כתפיך, וסביב הכד, וסביב מותניך. כורך ומהדק, שוזר אותן זו בזו באומנות. ואתה עומד דומם, ועיניך לא פוגשות את עיני.
לך והצלח, בני. אומר אבא כשאנחנו מסיימים. ואתה מרים אלי מבט לרגע, ועינינו שותקות הכל. ואבא, מאושר, מביט בנו.
ואבא מביט בנו ובעיניו אין שום צער רק אור גדול. וזה מה שרצית זה מה שרציתי זה מה שרצינו. ואין לי דרך חזרה ואיני יודע מה יש בליבי איני יודע. והנה אליה ואיתמר ויהונתן מוכנים גם הם ומתקרבים. והנה אני פונה והולך איתם.
והנה אתה פונה יחד עם אליה ואיתמר ויהונתן, פונה והולך אל העזרה ומבטי עוקב אחריך, אחרי רגליך שהולכות צעד צעד ומתייצבות בתחתית הסולם הזהוב. ומעגל של ילדים ופעוטות טהורי עיניים סביבך, ובמעגל רחב יותר נערים כמותנו ובמעגל רחב יותר אבא ודודינו וקרובינו הכוהנים ובמרכז העזרה כל ישראל וכל תלמידי החכמים וכולם כולם נושאים את עיניהם כשאתה עולה שלב ועוד שלב ועוד שלב ועוד שלב מבלי להתיירא, מעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד הרקיע הכהה הזרוע כוכבים זוהרים.
ושם אתה נעמד על יד המנורה המוזהבת ופניך חיוורות וגבותיך מכווצות, ובתנועות עדינות, מדויקות, אתה יוצק את השמן לספלים, ומיטיב את הפתילות, ומדליק את האש ואור גדול מאיר במנורה ואור גדול מאיר בעזרה ואור גדול מאיר את כל ירושלים ואור גדול מזהיר ברקיע.
ואתה מנופף לאמא בעזרת הנשים לשלום, ואז מנופף לאבא.
ואז אלי.
ופניך - כזוהר הרקיע.
* הסיפור על פרטיו לא מעוגן במקורות
ואז תבין הכל.
כי זכיתי להיבחר, מבין מאות נערים כמותי. זכיתי. ובכל זאת לא אהיה מארבעת הנערים הנבחרים ולא אטפס על סולמות מוזהבים ולא אשא על גבי מאה עשרים לוג שמן ושק פתילות, ולא אזכה להאיר את העזרה ואת כל ירושלים. כי איך אטפס לגובה חמישים אמות, איך.
"אבל אוריאל", אתה תלחש, "אבא – הוא כל כך יצטער".
ואני רק אהנהן בעצב. "אני יודע".
"מקבלים תעצומות, אח" אתה תנסה לשכנע.
לא תצליח.
אבא יהיה מאושר, בגדי הלבן שלו ידגישו את זוהר פניו ושתי ידיו יעטפו אותך בחיבוק אמיץ. "אשרי שזכיתי, אשרי שזכיתי!" הוא ימלמל ויישק לראשך, ועל שפתיה של אמא יפציע חיוך אוהב. אבל פניך שלך לא יזהרו ולא יחייכו. כי זכית להיבחר, אח, זכית, אבל אתה עתיד לאכזב את מי שבחר בך, לאכזב ולצער אמך ואת אביך – אחיה הכהן.
סומק כהה יעלה בלחייך ואתה תחפש אחר המילים שיצערו הכי פחות, הכי פחות. אבל האור בעיניהם של אבא ואמא יהיה בהיר ונוצץ, ואיך תמצא את הכוח לכבות אותו איך. אז על שפתיך רק יעלה אותו חיוך נבוך, ועיניך יושפלו.
וכשירד החושך אני אלחש לך- "ברגע האמת, תמיד נוכל להתחלף, אוריאל", וקולי כמעט ולא ישמע, ואתה תרים אלי מבט הלום.
"יהוידע".
"אף אחד לא יזהה", אני אביט בתווי פניך, השתקפות מדויקת של פני שלי, רק כאב דק מתוח עליהן, והעיניים חוששות.
"יהיה בך הכוח, אחי. יהיו בך התעצומות." אני אתפוס בכתפיך, "ואם חלילה לא, אני אהיה שם, אני אעלה במקומך. לא תתבזה, ואבא לא יצטער."
"אבא יזהה". אתה תגיב מיד, קולך צרוד.
"מרחוק לא." אני אענה בקול בוטח. "ובעזרת הקל אתה תעלה, אוריאל. תעלה ותאיר".
אתה תהנהן.
אני אעמוד, אעמוד זקוף ומתוח ואסתכל על ידיך החזקות שיחזיקו ברצועה ארגמנית רכה, ארוכה. ואתה תסתכל בי ואני אהנהן הנהון זעיר ואתה תחייך, ובתנועה קלה תניף את הרצועה מעל ראשי ותיתן לה ליפול מצדי צווארי ותיקח אותה מתחת לכתפי אל מאחורי גבי, אל הכד שאחזיק שם בידיים רועדות. ותסובב אותה סביבו, סיבוב ועוד סיבוב, ליפוף ועוד ליפוף. סבב והדק. סבב והדק. סבב והדק.
ועיניך כל הזמן יהיו עמוק בעיני, שואלות אם יש בי העוז, הכוח. ואני אעפעף, ולא אדע אם להן או לאו, לא אדע. וכשיתהדקו הפתילים סביב מתני בידיך האמונות, תזכיר לי בשקט: "יש בך הכוח, אח". ואולי אהנהן, אאזור אומץ, אניח לך לקשור קשרים אחרונים, אמיצים. ואלחש לך - "חיזקתני, אח" ואתה תחייך אלי, רק תחייך.
ואולי לא. אולי כשיתהדקו הפתילים סביב מותניך תנענע בראשך ודמעה תגלוש מעיניך. "עלה במקומי, יהוידע" אתה תגיד, שפתיך חשוקות: "תפתח את הקישורים, אני אקשור את הכד אליך. מהר". "אוריאל, אתה תעלה", אני אנסה שוב. "אני לא," אתה תתעקש, "יהוידע, הבטחת!"
ומה אעשה אז, מה אעשה. איך אמעל ואגנוב דעתם של אנשי ישראל והכוהנים. ואיך אתכחש למילותיי, אבגוד באמונך.
"תפתח!" אתה תתפתל, תנסה לפרום קישורים איתנים.
"אני פותח", אני אלחש בלית ברירה, "אני פותח", אני אחזור שוב, אנשוך שפה. אתחיל לפרום, לאט, קשר אחרי קשר. "בטוח?" אני אשאל, "יהיה בך הכוח, יהיה!", "תעלה ותאיר, אוריאל, בבקשה", עם כל קשר אני אלחש. ואולי תחזקנה זרועותיך ויאמץ ליבך, אולי תתחרט לפני שיפרמו הקשרים לגמרי, לפני שתיפול הרצועה ותישאר בידיי שלי. ואולי לא. ומה אעשה אז, מה אעשה, כשתעמוד מולי סמוק ורועד והרצועה ביד שלי, בוהקת.
והנה אני עומד מולך, סמוק ורועד. זרועותיי לא חזקו וליבי בל עימי. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפי נשאר. ואין איש שמביט לעברנו, ומה תעשה כעת, מה תעשה?
והנה אתה עומד מולי. סמוק ורועד. זרועותיך לא חזקו וליבך בל עימך. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפך נשאר. ואין איש שמביט לעברנו. ומה אעשה כעת, מה אעשה.
"בניי", אני שומע קול פתאום, מסתובב. אבא עומד שם, זורח כולו. "יהוידע, באת לסייע לאוריאל?" אני מביט ברצועה שבידי ואש חמה בוערת בלחיי, אבא לא מפרש אותה נכונה: "אשרי ואשריך שאתה שמח עם אחיך! אוריאל," הוא פונה אליך, "רציתי לברך אותך."
אתה שולח אלי מעבר לריסיך מבט כהה, ואבא קרב אליך ומניח את ידיו על ראשך, ועיניו נעצמות וגם עיניך. ובשקט, בניגון דק שהולך ומתחזק אני שומע את ברכתו אליך.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
אמן, שנינו עונים כאחד. אמן, אמן.
אבל ידיו של אבא עודן מונחות על ראשי, והוא לא מסיר אותן ואני איני מעז לפתוח את עיני, איני נע. ואז אני שומע את קולו שוב, רך ומאיר.
אוריאל בני, אוריאל בני. הוא לוחש. עלה למעלה, עלה והאר.
לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, הוא אומר לי, מנגן בנעימה חרישית.
פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת. קולו מהדהד בין רצפות השיש והתקרות הגבוהות.
עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, הוא ממשיך ברכות אינסופית. עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה. הוא מתנועע אחורה וקדימה, אחורה וקדימה. אני מרגיש. ופְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין. אני רועד. הוא משתהה לרגע, וקולו כמעט וגווע.
ואז שוב נשמע קולו, כקול כלי שיר עדינים: וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
הוא מלטף את ראשי, את פאותיי. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
אתה מתנועע עם אבא לקצב הברכה, עיניך עצומות. והסומק בלחייך מחוויר עד שנעלם כליל ורק אור בהיר נוגה על פניך. רגעים ארוכים ארוכים העולם עוצר ובסיומם אבא פוקח את עיניו, וגם אתה. ואבא מסייע לי לכרוך את הרצועות סביב כתפיך, וסביב הכד, וסביב מותניך. כורך ומהדק, שוזר אותן זו בזו באומנות. ואתה עומד דומם, ועיניך לא פוגשות את עיני.
לך והצלח, בני. אומר אבא כשאנחנו מסיימים. ואתה מרים אלי מבט לרגע, ועינינו שותקות הכל. ואבא, מאושר, מביט בנו.
ואבא מביט בנו ובעיניו אין שום צער רק אור גדול. וזה מה שרצית זה מה שרציתי זה מה שרצינו. ואין לי דרך חזרה ואיני יודע מה יש בליבי איני יודע. והנה אליה ואיתמר ויהונתן מוכנים גם הם ומתקרבים. והנה אני פונה והולך איתם.
והנה אתה פונה יחד עם אליה ואיתמר ויהונתן, פונה והולך אל העזרה ומבטי עוקב אחריך, אחרי רגליך שהולכות צעד צעד ומתייצבות בתחתית הסולם הזהוב. ומעגל של ילדים ופעוטות טהורי עיניים סביבך, ובמעגל רחב יותר נערים כמותנו ובמעגל רחב יותר אבא ודודינו וקרובינו הכוהנים ובמרכז העזרה כל ישראל וכל תלמידי החכמים וכולם כולם נושאים את עיניהם כשאתה עולה שלב ועוד שלב ועוד שלב ועוד שלב מבלי להתיירא, מעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד הרקיע הכהה הזרוע כוכבים זוהרים.
ושם אתה נעמד על יד המנורה המוזהבת ופניך חיוורות וגבותיך מכווצות, ובתנועות עדינות, מדויקות, אתה יוצק את השמן לספלים, ומיטיב את הפתילות, ומדליק את האש ואור גדול מאיר במנורה ואור גדול מאיר בעזרה ואור גדול מאיר את כל ירושלים ואור גדול מזהיר ברקיע.
ואתה מנופף לאמא בעזרת הנשים לשלום, ואז מנופף לאבא.
ואז אלי.
ופניך - כזוהר הרקיע.
* הסיפור על פרטיו לא מעוגן במקורות
נערך לאחרונה ב:
Reactions: שמואלזון1 //