שיתוף - לביקורת זכרון השואה

[איש חדש]

זכרון השואה אינו דבר השייך ליחידים, או למגזרים מסוימים בישראל ואף לא ליהודים בלבד, אלא לאנושות כולה. ללמד, על זוועות היכולות להתרחש. לדעת, לאן יכול להגיע אדם במעשיו. להבין, מה יכולה לגרום, הסתה, גזענות ואנטישמיות גם במדינות כביכול נאורות.

בזיכרון ישנו חלק נוסף של זכירת האנשים, זהותם, אמונתם, מורשתם, וזכירת הדברים אשר עברו עליהם במחנות ההשמדה, מעשיהם, וגבורתם.

לא מזמן ביקרתי במוזיאון יד ושם בירושלים, לא הגעתי כנשיא מדינה זרה או כתייר, באתי כתלמיד ישיבה נכד לניצולי שואה, להבין מה הם עברו, לדעת איך להמשיך את מורשתם.

הסתובבתי במוזיאון הגדול והקר, חיפשתי, חיפשתי את זיכרון הישיבות וחצרות החסידים, השטיטעל והשטיבל, בתי הכנסת והמדרש, שהיו באירופה שלפני המלחמה.

חיפשתי את השמות המוכרים ראדין ,ואלזין, גור, בעלז, מיר, שבשבילי אינם עוד שמות של ערים, אלא מקומות בהם התגבשה נלמדה והורתה שיטת חיים בה אני חי כיום,

חיפשתי, ראיתי קיר שבו הביאו את זיכרון האנשים הגדולים והדגולים שנרצחו, חיפשתי את שמות הרבנים שנרצחו, ר’ אלחנן וסרמן ר’ מנחם זמבא, אדמורים ועוד רבנים רבים.
אך לא, היו שם פרופסורים, סופרים ומשוררים, ואפילו בנקאים, אנשים דגולים. אבל לא מצאתי אנשים עם זקן ופאות.

תהיתי, אולי באמת שומרי המצוות היו קבוצה קטנה ושולית ביהדות אירופה, והרוב היו אמנים, אולי פילוסופים, אבל כשהתבוננתי בתמונות המלחמה, המוצגות על הקירות, רובם היו של יהודים עטורי זקן ופאות,

המשכתי להסתובב, ראיתי מוצג המדמה את שריפת הספרים היהודים על ידי הנאצים. חשבתי לעצמי הרי עמנו עם הספר, ספר הספרים שיך לנו, בנכסי התרבות שלנו כמות אדירה של ספרים שנכתבו לפני אלפי ומאות שנים, בבבל, בישראל, במצרים ובכל מקום, וכן גם באירופה.
התבוננתי אילו ספרים מוצגים שם, ראיתי ספרי רפואה ופילוסופיה, כלכלה וסיפורת, כולם של כותבים יהודים. אבל לא מצאתי אפילו ספר אחד, מהספרים המלווים את העם היהודי בכל הדורות.

כך גם, ראיתי אגף שלם, המוקדש לאומנות בשואה. אבל את החדר המוקדש לאותם שלמדו תורה במרתפים ובבונקרים, אלה שהחזיקו בסם החיים האמתי, אלה שדבקו בשגרת הקיום היהודי, אלה שהוכיחו שגם כשלוקחים ממך את הגוף לא ניתן לקחת את הנפש, את החדר הזה אני עדיין מחפש.

ביקשתי לדעת מהי אותה "גבורה" שתמיד נרדפת להזכרת השואה, לתומי חשבתי שכשאומרים גבורה ו"אלה שלא נכנעו", הכוונה היא לאותם אלה, שבתוך התופת בגטאות ובמחנות, לא איבדו את אמונתם, לאותם שגם שם למדו תורה, הקימו חברות חסד. אותם אלה, שגם בזמן שצלחת מרק, הייתה ההבדל בין חיים למוות, הקפידו על כשרות. לאותם שעמדו בפתח תאי הגזים בדרך למותם, שרו אני מאמין, פשטו את צווארם כרבי עקיבא בשעתו, וזעקו שמע ישראל.

אך לא, ה"גבורה" שייכת לאחרים.

יצאתי משם כעוס ומהורהר, חיפשתי מקום להתפלל מנחה, הגעתי להיכל ישיבה כלשהי, המתנתי בהיכל בית המדרש, מתבשם מהאווירה נהנה מהקולות.

ואז הבנתי... זכרון זה למשהו שאיננו, לדבר שנכחד, דבר קיים אינו זקוק לזיכרון.

ראיתי את שפתיו של ר’ אלחנן דובבות, ראיתי את אותם הממיתים עצמם באהלה של תורה. ראיתי את הספרים העתיקים שלא רק שלא נכחדו אלא נוספים עליהם עוד.

הבנתי, אנו צריכים לזכור, הם זקוקים לזיכרון.