הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אין דבר שאנו אוהבים יותר בעולם מאשר ילדינו החביבים. ילדים הם שמחה, ילדים זה ברכה, ילדים הם שפע של טוב, של אהבה ועצבים. למה, לעזאזל, הם רוצים כל הזמן להיות על הידיים? איזה כח קסום יש בידיי, ידיים יגיעות של אב טרי, שאין במגרש המשחקים הפרוש בכל פינה בבית? מה יש בה, באדמת ארץ ישראל הקדושה, שמרחיק כל כך את היצורים הללו? אין זאת, כי אם יצר הנקמנות הוא זה שמפעם בליבם. אין כל ספק בעניין הזה.
הדבר המעניין בסיפור הזה הוא שהמקרה היחיד עליו יוכל בני לתלות את תאוות הנקם הזאת, היה ממש אונס גמור מצידי. זה היה בוקר עייף במיוחד, והחלטנו בכל זאת לשלוח אותו אחר גווינו אל המעון בתקווה שהמעונאית לא תשים לב שבלילה הקודם הוא הקיא... וחום... לא שמנו לב לזה, באמת... אולי הוא נדבק כאן... מאחד הילדים.. עליכם להגביר את העירנות! הצענו לגננת הקטנה, 'ישנם כאן הורים שלא אכפת להם'... אבל אז אספנו אותו בחום אל ליבנו ושרנו לו כל הדרך שירים בריאים. אני לא סבור שאפשר כאן לכעוס.
מכל מקום, בבוקר אחד בו חשתי במיוחד את הקסם הרב של כח המשיכה המצוי ללא ספק בין זרועותיי, ארזתי מעט ממטלטליי וחמקתי חרש אל חנות אביזרי התינוקות הגדולה, שם נמכרים מידי יום עשרות לולים גבוהי גדר נגד ילדים, ועריסות משוכללות המסתירות בחוכמה את תוכנן. מיד בהתקרבי לאיזור, קלטה עיני את פינת שטיחי הקטינים. בחרתי לי בזריזות שטיח רצפה ענקי עם ציורי כבישים לוכדי מבט, וארזתי אותו יחד עם פיצויים קלים נוסח דובי אדמוני ותמונות רבנים.
אל הבית חדרתי בצללי הערב, ופרשתי ללא שהיות את השטיח הגדול בחדר המרכזי. רק למקרה חרום שפכתי עליו את התכולה של כל מה שהיה בהישג יד. אחר רגעים מספר שנידמו כזמן קצר מאד, החליט הנער כי די לו בנימנום הקל שתפס, והגיע הזמן לעוד יום חוויתי.
התהליך מעכשיו, הוא כה פשוט.
מוצץ. שתי דקות שקט. בכי. בקבוק. חמש דקות. בכי אומלל. מוצץ. דקה וחצי יקרות. בכי קורע לב. על הידיים. בוקר.
אני לא מחזיק מעמד. כבר ארבע דקות הוא על הידיים שלי, מה עושים עכשיו? בזמן ששהה אצל יולדתו זה היה נראה די קל, היא הכינה ארוחת צהריים, הטעינה שני מכלי כביסה ועשתה ספונג'ה ובינתיים הילד התגורר ביד השנייה. לעומת זאת אני, האב החוקי, מנסה לשתות מים וזה בלתי אפשרי. נשמע לי הגיוני השימוש בשתי ידיים בשביל לפתוח את הפקק.
הצורך לעבור לתוכנית ב' הגיע מוקדם מן הרגיל ואני החלטתי להעביר את מוקד ההתעניינות לשטיח.
יו! מה זה?? קראתי בגיל, מה זה האוטו הזה?? התשובה הייתה פשוטה, כמובן. זהו טרקטור רגיל. אך הילד הטיפש גילה בו התעניינות יוצאת מגדר הרגיל. עיניו ברקו וחיוכו נמתח לאין שיעור, עד שיכולתי לחשוב שיחליף את הצעצוע הזול ההוא בדמות האב שהייתי לו. הוא החל ללטף את הצעצוע מכל צדדיו ולהתבונן מקרוב בגלגליו המבריקים ולבכות כי הלכתי לרגע.
לא היה מנוס. הפתרון היה, כמו תמיד, בהפנמת צעדיו של האויב והקדמתו בכל מהלך בצעד אחד.
חישבתי את מסלולו האפשרי של הרודף הקטן והצבתי את המכשולים. ברגע שיגמור להתעניין בבובה שתומת העין, יחל את דרכו אליי בנקודת ציון 01, ואז יפתיע אותו הדובי. מיד אחרי הדובי, בקו ישר אליי, תעבור הרכבת ותחסום את דרכו למשך, נגיד, 40 שניות, עד שיעלה המחסום, ואז המכונית הזולה מהדודה תגיח פתאום ותנעים את זמנו במנגינות עליזות. נותר לי רק לקוות כי אחד מהמכשולים יהיה אפקטיבי מספיק על מנת לטשטש את היעד.
לא אכביר במילים, אך לא לקחתי בחשבון שחוסר המעש של הבובה עם העין יגרום לה לעוף בקשת שמאלה יד ביד עם הדובי, והרכבת חצתה ביעף את המהירות המותרת וגמרה בקבר אחים עם יושבי המכונית המלהגת. רק דמויות ההוד של הרבנים הספיקו להפתיע במעט את הפעוט הדוהר, והסיטו אותו לרגע ממסלולו, אך נעליי הגדולות הסגירוני והילד ננעל בשנית על המטרה. מפוקס יותר. ממוקד יותר, וקרוב יותר מאי פעם אל היעד.
נשכבתי על הרצפה הקרה והרמתי את העולל.
עינינו נפגשו. ראיתי בעיניו את ניצוץ ההבנה. עכשיו הוא קלט.
אין באמת מה לעשות כאן. הכל היה טעות. ידיי ריקות מתוכן, אין בהם מאום. ראיתיו פוזל אל השטיח. הכיבוש המתוכנן העלה חרס והאויב נסוג. הוא שלח יד קטנה לעבר הקובייה הצבעונית ואני מצידי הנחתי לו לגלוש לעברה. נפרדנו כמו שני מצביאים שתפסו באחת את עוצמת השלום. ההבנה הזאת, שאפשר לחיות יחדיו גם בלי להיכנס זה לחלקו של זה. אני באדמתי והוא באדמתו.
לחצתי לו יד וקמתי ממקומי. הוא התבונן בי בהערצה גלויה שעה שיצאתי מן החדר, ורק אז, החל לבכות.
כח המשיכה
אין דבר שאנו אוהבים יותר בעולם מאשר ילדינו החביבים. ילדים הם שמחה, ילדים זה ברכה, ילדים הם שפע של טוב, של אהבה ועצבים. למה, לעזאזל, הם רוצים כל הזמן להיות על הידיים? איזה כח קסום יש בידיי, ידיים יגיעות של אב טרי, שאין במגרש המשחקים הפרוש בכל פינה בבית? מה יש בה, באדמת ארץ ישראל הקדושה, שמרחיק כל כך את היצורים הללו? אין זאת, כי אם יצר הנקמנות הוא זה שמפעם בליבם. אין כל ספק בעניין הזה.
הדבר המעניין בסיפור הזה הוא שהמקרה היחיד עליו יוכל בני לתלות את תאוות הנקם הזאת, היה ממש אונס גמור מצידי. זה היה בוקר עייף במיוחד, והחלטנו בכל זאת לשלוח אותו אחר גווינו אל המעון בתקווה שהמעונאית לא תשים לב שבלילה הקודם הוא הקיא... וחום... לא שמנו לב לזה, באמת... אולי הוא נדבק כאן... מאחד הילדים.. עליכם להגביר את העירנות! הצענו לגננת הקטנה, 'ישנם כאן הורים שלא אכפת להם'... אבל אז אספנו אותו בחום אל ליבנו ושרנו לו כל הדרך שירים בריאים. אני לא סבור שאפשר כאן לכעוס.
מכל מקום, בבוקר אחד בו חשתי במיוחד את הקסם הרב של כח המשיכה המצוי ללא ספק בין זרועותיי, ארזתי מעט ממטלטליי וחמקתי חרש אל חנות אביזרי התינוקות הגדולה, שם נמכרים מידי יום עשרות לולים גבוהי גדר נגד ילדים, ועריסות משוכללות המסתירות בחוכמה את תוכנן. מיד בהתקרבי לאיזור, קלטה עיני את פינת שטיחי הקטינים. בחרתי לי בזריזות שטיח רצפה ענקי עם ציורי כבישים לוכדי מבט, וארזתי אותו יחד עם פיצויים קלים נוסח דובי אדמוני ותמונות רבנים.
אל הבית חדרתי בצללי הערב, ופרשתי ללא שהיות את השטיח הגדול בחדר המרכזי. רק למקרה חרום שפכתי עליו את התכולה של כל מה שהיה בהישג יד. אחר רגעים מספר שנידמו כזמן קצר מאד, החליט הנער כי די לו בנימנום הקל שתפס, והגיע הזמן לעוד יום חוויתי.
התהליך מעכשיו, הוא כה פשוט.
מוצץ. שתי דקות שקט. בכי. בקבוק. חמש דקות. בכי אומלל. מוצץ. דקה וחצי יקרות. בכי קורע לב. על הידיים. בוקר.
* * *
אני לא מחזיק מעמד. כבר ארבע דקות הוא על הידיים שלי, מה עושים עכשיו? בזמן ששהה אצל יולדתו זה היה נראה די קל, היא הכינה ארוחת צהריים, הטעינה שני מכלי כביסה ועשתה ספונג'ה ובינתיים הילד התגורר ביד השנייה. לעומת זאת אני, האב החוקי, מנסה לשתות מים וזה בלתי אפשרי. נשמע לי הגיוני השימוש בשתי ידיים בשביל לפתוח את הפקק.
הצורך לעבור לתוכנית ב' הגיע מוקדם מן הרגיל ואני החלטתי להעביר את מוקד ההתעניינות לשטיח.
יו! מה זה?? קראתי בגיל, מה זה האוטו הזה?? התשובה הייתה פשוטה, כמובן. זהו טרקטור רגיל. אך הילד הטיפש גילה בו התעניינות יוצאת מגדר הרגיל. עיניו ברקו וחיוכו נמתח לאין שיעור, עד שיכולתי לחשוב שיחליף את הצעצוע הזול ההוא בדמות האב שהייתי לו. הוא החל ללטף את הצעצוע מכל צדדיו ולהתבונן מקרוב בגלגליו המבריקים ולבכות כי הלכתי לרגע.
לא היה מנוס. הפתרון היה, כמו תמיד, בהפנמת צעדיו של האויב והקדמתו בכל מהלך בצעד אחד.
חישבתי את מסלולו האפשרי של הרודף הקטן והצבתי את המכשולים. ברגע שיגמור להתעניין בבובה שתומת העין, יחל את דרכו אליי בנקודת ציון 01, ואז יפתיע אותו הדובי. מיד אחרי הדובי, בקו ישר אליי, תעבור הרכבת ותחסום את דרכו למשך, נגיד, 40 שניות, עד שיעלה המחסום, ואז המכונית הזולה מהדודה תגיח פתאום ותנעים את זמנו במנגינות עליזות. נותר לי רק לקוות כי אחד מהמכשולים יהיה אפקטיבי מספיק על מנת לטשטש את היעד.
לא אכביר במילים, אך לא לקחתי בחשבון שחוסר המעש של הבובה עם העין יגרום לה לעוף בקשת שמאלה יד ביד עם הדובי, והרכבת חצתה ביעף את המהירות המותרת וגמרה בקבר אחים עם יושבי המכונית המלהגת. רק דמויות ההוד של הרבנים הספיקו להפתיע במעט את הפעוט הדוהר, והסיטו אותו לרגע ממסלולו, אך נעליי הגדולות הסגירוני והילד ננעל בשנית על המטרה. מפוקס יותר. ממוקד יותר, וקרוב יותר מאי פעם אל היעד.
נשכבתי על הרצפה הקרה והרמתי את העולל.
עינינו נפגשו. ראיתי בעיניו את ניצוץ ההבנה. עכשיו הוא קלט.
אין באמת מה לעשות כאן. הכל היה טעות. ידיי ריקות מתוכן, אין בהם מאום. ראיתיו פוזל אל השטיח. הכיבוש המתוכנן העלה חרס והאויב נסוג. הוא שלח יד קטנה לעבר הקובייה הצבעונית ואני מצידי הנחתי לו לגלוש לעברה. נפרדנו כמו שני מצביאים שתפסו באחת את עוצמת השלום. ההבנה הזאת, שאפשר לחיות יחדיו גם בלי להיכנס זה לחלקו של זה. אני באדמתי והוא באדמתו.
לחצתי לו יד וקמתי ממקומי. הוא התבונן בי בהערצה גלויה שעה שיצאתי מן החדר, ורק אז, החל לבכות.
