שיתוף - לביקורת חורבן ווקאלי

[האגריד -בוצי פוליקמן]

בסוף הוא קיבל אומץ ונכנס פנימה. זה היה קשה אבל הוא הרגיש שזה כבר ממש מציק והוא לא מסוגל להמשיך כך אפילו לא לרגע. נכון. הוא גם יודע שבית המקדש נחרב. הוא אפילו השתדל יותר מתמיד ושמר על שמורות עיניו פקוחות בין מנחה לערבית רק כדי לשמוע קצת על כל מה שהפסדנו בחורבן הגדול הזה.

אבל מצד שני לא ניתנה תורה למלאכים ובאמת שהוא רוצה להתאבל על ירושלים, ודאי שהוא רוצה לזכות ולראות בשמחתה. אבל עם כל זאת אין מצב, אין מצב שההלכה אומרת להיכנס לדיכאון. ולו זה קשה. אולי בירושלים או בבני ברק ישנם אנשים שמסוגלים גם לנהוג את מנהג האבלות הזה וגם להמשיך וללמוד תורה בשמחה.

הוא לא מסוגל. והוא ניסה. הוא השתדל. אבל אחרי חצי יום ככה הוא מצא את עצמו מתעצבן על האשה, מתרגז על השכן, צופר לכל נהג מונית שהעז לעקוף אותו ברמזור, וכמה שהוא מתבייש בזה אבל היום בערב הוא אפילו זרק הערה לגבאי בית הכנסת שמקפיד לסגור את המזגנים עוד לפני 'עלינו לשבח'.

וכעת הוא בחדר ההמתנה אצל הרב הזקן. בשונה מהרב הצעיר, בנו של הרב הזקן, שידוע בבקיאותו חסרת הפשרות בכל קוצי ההלכה, אצל הרב הזקן אפשר לקבל גם לטיפה מיד חמימה ואוהבת. אולי אפילו כוס תה נענע רותח. ללא תמצית ללא סוכר, רק מים מבעבעים עם חופן עלי נענע שהרבנית חולטת באהבה ועם כוונות גבוהות ועילאיות. וזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. את ההרגש הדק שיתווה לו את דרך האבלות ללא תוספת הדיכאון.

חיוכו של הרב הזקן פרץ גם מבעד למסכת התכלת החד פעמית. האהבה שקרנה ממנו ליטפה גם ממרחק שני המטרים, ואותה ההרגשה החמימה כאילו אין לו בעולמו של הרב כלום, מעבר אליך, עטפה אותו ברוך. אותה ההרגשה שבדיוק בגללה הוא נמצא כאן כעת.

"כבוד הרב" הוא פתח בפנים סמוקות מעט ובנימה של כובד ראש. "אמנם בכל שנה אני משתדל לנהוג את מנהגי האבלות כמו שצריך. אבל השנה... אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל העבודה שירדה לי לחצי, אני מרגיש שאינני מסוגל יותר".

הרב נותר מחריש דומם. מצפה לאיש העמל שימשיך בדבריו.

"מילא לא לשמוע מוזיקה, אני מקבל על עצמי. אבל כל העניין הזה שצריך לשמוע מוזיקה ווקאלית. זה אני לא מסוגל. איך אנשים מסוגלים לשמוע את הדבר הזה ולהישאר שפויים?! אני כבר לא יכול יותר, האם הרב יוכל להתיר לי השנה בתשעת הימים לא לשמוע מוזיקה בכלל וזהו?"

דמעה נוצצת זלגה מקצה עינו של הרב בעוד פיו ממלמל: "ואם כל מה שאתה צריך זו רק דמעה אחת, בבקשה קח את שלו".

נ.ב. השבוע ישבתי בשיעור על מנהג האבלות בתשעת הימים.
הרב פירט את מנהגי האבלות ואז אני שומע בחור צעיר שמוסיף: "ויש את העניין הזה של לשמוע מוזיקה ווקאלית"...

 

[stars]

יפה מאוד!

אהבתי את הצורה בה הכנסת את הקורא לרגש הדק והמביך הזה שהרבה מנסים להדחיק.
אבל הסוף - הקטע שלפני המשפט האחרון - די הרס לי... מחילה... (והמשפט האחרון נראה לי קצת לא בפרופורציה לקטע שלפניו. טעמי האישי).

וכמה שהוא מתבייש בזה אבל היום בערב הוא אפילו זרק הערה לגבאי בית הכנסת שמקפיד לסגור את המזגנים עוד לפני 'עלינו לשבח'.

חיכיתי לפעולה קצת יותר עזה.

בשונה מהרב הצעיר, בנו של הרב הזקן, שידוע בבקיאותו חסרת הפשרות בכל קוצי ההלכה, אצל הרב הזקן אפשר לקבל גם לטיפה מיד חמימה ואוהבת.

העובדה שהוא ידוע בבקיאותו "חסרת הפשרות" (מונח לא לגמרי ברור, כשהוא בא בהקשר של בקיאות, אבל ניחא - אפשר להבין את הכוונה) היא סתירה ללטיפה חמה ואוהבת? מהמשפט משתמע שכן.

עם חופן עלי נענע שהרבנית חולטת באהבה ועם כוונות גבוהות ועילאיות

עדיף שהרב יכוון את הכוונות. נראה לי גם יותר אמין.