חיזוק למעוכבת שידוך

[לייקי2]

ראיתי פה לאחרונה שחברות פרוג יודעות איך 'לחזק'
מחפשת מאמר\מילים טובות למישהי שאחותה הצעירה ממנה מתחתנת בקרוב...
אנא עזרתכן!

 

[לארג'ית]

כתבו פה פעם בקשר לשידוך,
אבל זה בעצם על כל דבר בחיים, וממש אהבתי.

* על כל בקשה ורצון שלנו, יש להקב"ה שלוש תשובות לענות
א- כן בבקשה (רצית קיבלת)
ב- כן חמודה, אבל עוד לא עכשיו אלא בזמן שיותר מתאים בשבילך
ג- לא כי יש לי משהו הרבה הרבה הרבה יותר טוב

 

[אהבת עולם]

יש המון שיעורים מהרבנית ימימה שמדברים על זה, ועל ההמתנה
אני מנויה רק לדפי זהב , וגם שם יש המון.

 

[טעמו וראו]

מתוך הספר החדש "פני מנחם":

כאשר נכנסו אצלו בחורים שנתעכב זיווגם, היה מענהו אליהם שזור עידוד וגדוש בדברי אמונה באבינו שבשמים המובילם בדרכי מבטחים. די היה במלים ספורות שיצאו מפי קדשו, כדי להזכירם – כי האמת היא שלא נשכחו כמת מלב, אלא השי"ת יושב ומזווג גם להם את זיווגם ההגון הראוי להם, וכל עכבה לטובה. כך היה מחזק את רוחם לבטחון שלם בהשי"ת.

בפעמים רבות, כאשר התעכבו ענינים למאד אצל בחור מבוגר, ונשאל רבינו אם ראוי לשמוע שידוכים עבור אחיו הצעיר ממנו, היתה דעתו נוטה כי הדבר רצוי – וכי יש בכך סגולה לישועה עבור האח הגדול.

וכאשר היה הנעקף נכנס אליו, והכיר בו רבינו כי לבו שבור בתוכו, אחר שאחיו הצעיר מצא את זיווגו לפניו, והרי מעתה עלולים לשכוח ממנו לגמרי – פתח להטעים באזניו מתק-שיח כדי לפייס את רוחו במלים משובבי-נפש. והיה רגיל לחזור על משל שאמר הרב מטשעבין זצ"ל, למה הדבר דומה, לבית שננעלו אנשיו בתוכו, ששולחים את הקטן מן החלון החוצה, כדי שיפתח את הדלת מבחוץ...

ויש שהרחיב עוד במשל לשני אנשים, הגדול בעל בשר וגבוה והצעיר צנום ונמוך קומה, שנכלאו שניהם בבית האסורים. בתקרה היה קבוע פתח קטן שדרכו ניתן היה להימלט לחופשי - אלא שלא היה ביכולת בעל הבשר לעבור בפתח הצר, והנמוך לא יכול היה לטפס עד שם. מה יעשו, כלום יבחרו להישאר שניהם באפילה. הרים אפוא הגבוה את הנמוך, כדי שיצא לחפשי – ובהיותו בחוץ עזרו משם להרחיב את הפתח ואז יצא גם הוא.

כאשר נכנסו בני משפחה להתברך לעת שמחה כזו, פנה הרבי ברגישות אל האח הגדול שאחותו הצעירה ממנו מצאה את זיווגה לפניו, ואמר לו "אתה פה עמוד עמדי, רצוני לשוחח עמך". משנסגרה הדלת ויצאו כולם, חיזק את רוחו בדברים: "בל תחשוב שנשכחת, הרי גם עליך יצאה בת קול המכרזת 'בת פלוני לפלוני' ואין שכחה לפני כסא הכבוד". אין לתאר ולשער את רגש השמחה וההנאה שפשט בלב הבחור.

בחור תינה לפניו את כאבו ואמר כי אחיו הצעיר ממנו כבר מצא את זיווגו, ואילו הוא נתון כבר שנים בצפייה מורטת עצבים, ומרגיש ביותר את פחיתות ערכו. פתח והגיד לו: "צא נא יקירי לרחוב גאולה הסמוך. מכוניות רבות נוסעות שם בזו אחר זו. לפעמים מזדחלת משאית לאיטה והנה לפתע מגיח אופנוע ועוקפה במהירות. אשאלך: האם מהירות הנסיעה של האופנוע מעידה על שוויו, הרי אדרבה, ערך המשאית יקר לאין ערוך...".

 

[ישר ולנדל"ן]

כשאני חיכיתי לזיווג שלי (אמנם לא עקפו אותי אבל חיכיתי כמה שנים) מאוד עודד אותי ווארט ששמעתי
כתוב שמשה רבינו התפלל 515 תפילות ואם היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נכנס, רואים שיש בשמים 'מחירון' לכל בקשה, יש בקשות 'זולות' ויש 'יקרות' וכנראה שהשידוך שלך הוא 'יקר מאוד'

 

[חשבונות]

בחוברת המצורפת יש הרבה חיזוק בעניני שידוכים.

 

[חושבת לעומק]

הפוסט הזה מרגש אותי!
אין לי אימרה או מאמר. רק להגיד לבחורה שהיא גיבורה!
התחתנתי בגיל מאוחר לכל הדעות והשיטות... וכמה מאחי עקפו אותי.
הדבר שאני חושבת שחשוב להבין הוא שהרגשות בתקופה זו של ההכנות לחתונת האח/אחות הן כמו רכבת הרים... את מאושרת בשבילו/לה ואת רוצה גם.
לא את שלו/שלה אלא את הסיטואציה, לעמוד מתחת לחופה שלך... ואת הכי מפרגנת בעולם ובאמת באמת שמחה ואז מגיע לילה אחרי יום קניות ויש צניחת מתח והקושי צף... עבודת המידות היא עצומה!!!

לדעתי חשוב לבחורה לדעת שמותר שיהיה לה קשה. זה לא הופך אותה לרעה או לא מפרגנת...לפעמים מצפים מהאחות שדילגו עליה להיות "סופרוומנית" ושוכחים שהם לעולם לא יבינו את הקושי הזה... (והלואי שאף אחד לא יבין בעז"ה)
ומצד שני, לא לרחם! לעיתים הרחמים קשים יותר מלהתמודד עם הרווקות...
אפשר לתמוך, להיות אוזן קשבת במידה ויש רצון מהצד השני.
כל רווקה מבוגרת מתמודדת אחרת עם הסיטואציה אבל כולן מפרגנות באמת!!!
תנו בבקשה את האפשרות לרווקות לנתב את הדרך בה הן רוצות תמיכה.
ובבקשה אם אתן פוגשות אותן בחתונה (של אח או אחות או חברה או קולגה) אל נא תלחצנה את ידן בנענועים של הושענא רבא...
ואל נא תברכנה אותן בקול הנשמע מקצה האולם ועד סופו...
ואל נא תעקובנה אחריהן כשתצעדנה על המסלול ...יש לנו עיניים בגב... (זה בא עם הגיל...)
זה ברור לי שהכל מגיע מכוונות טובות, אולם לעיתים יש חוסר מידתיות בעוצמה...
תתנהגו אליה רגיל. בלי יחס מיוחד למעט הכבוד בתור האחות של הכלה ואולי טיפטיפה יותר... (קמצוץ ממש...)
חשוב לי להבהיר שאני כותבת מחוויותי האישיות ויכול להיות שאולי לא יתאים במקרה הזה. רק הסבתי את תשומת הלב לקושי הנוסף מעבר לעצם ה"עקיפה"
ולא התכוותי במילותי חלילה לבוא בביקורת אלא רק להדגיש צד נוסף שלעיתים מחוסר מודעות מגביר את הקושי.

 

[בודקת תוכנה]

בתור רווקה מבוגרת, מה שעוזר לי זה לדבר על התחושות עם האנשים שאפשר לדבר איתם פתוח, ולשמוע קצת מעבר ל"ה' יעזור" וכו'. חוץ מזה, אין הרבה במה לנחם רווקה מבוגרת כי היא מכירה את כל מה שיגידו לה ועל כל משפט שמנסה לנחם תהיה לה תשובה ולא הכל היא גם תגיד.

 

[אסתי-בראון]

בחוברת המצורפת יש הרבה חיזוק בעניני שידוכים.

תוך כדי קריאת האשכול תכננתי לכתוב שכדאי לעיין בחוברות של הרב בידרמן שליט"א.
לחצתי על הקובץ המצורף ומה מאד הופתעתי לגלות שמדובר ב"באר הפרשה"...
בכלל, כל חוברת שכזו מכל שבוע שהוא היא מנה מזוקקת של חיזוק בענייני אמונה וביטחון.

זה בשבילה. את ההדרכה והתעצומות היא צריכה לשאוב בעצמה, לדעתי.
ובשביל הקהל הקרוב שמסביבה, חשוב מאד להיות קשובים אליה, פנויים לתת לה את המקום שלה ולשמוע אותה בלי ביקורת ושיפוט ורצון לתת עצות והדרכה. פשוט להיות שם בשבילה ולאהוב אותה כמו שהיא.

ובשביל הקהל הרחוק יותר, מה שכתבה @חושבת לעומק.
ואל תחשבו עליה מחשבות מסוג, וכשאתם הולכים הביתה אל תדברו עליה:
"כן, כלפי חוץ היא נראתה שמחה ורקדה, והשתתפה עם כל הכוח, אבל בפנים, הרי בינינו כולנו יודעים כמה עצוב לה בפנים..."
היא שמחה באמת, ורקדה באמת, וכנראה גם היה לה עצוב ובודד, זה לא סותר.
הלב האנושי מסוגל להכיל בו זמנית רגשות מנוגדים.

 

[פרספכתיבה]

בתור אחת שעברה דרך מאוד ארוכה עד לשידוך+לחץ גדול של המשפחה והסביבה הקרובה (כבת בכורה ונכדה בכורה להורים טיפוס דאגן מאוד), אני חושבת שלסביבה אין באמת איך לעודד ולגרום לך להיות חזקה ושמחה מבפנים, כי כמו שכבר כתבו פה - כל איחולי ה"בקרוב אצלך" ו"כשזה מגיע זה רץ" לא ממש מנחמים כשאת לא רואה באופק שום קצה של אור, אני תמיד עניתי למאחלים האלה: כשאני אתחתן בעז"ה אסתכל אחורה ואומר שזה באמת הגיע וזה רץ... אבל במצבי הנוכחי זה לא עוזר לי שזה ירוץ כי אינני יודעת מתי יגיע הזמן הזה...וחשבתי שאפילו אם היה מגיע אליהו הנביא ומבטיח לי שאתחתן רק עוד 10 שנים הייתי רגועה יותר מלהימצא במצב הזה של חוסר ודאות וזמן שעובר וכולן מתחתנות ואת תקועה.
הספקות האלו שאולי ח"ו זה לא יקרה, אולי אני מפסידה\הפסדתי משהו, אולי אאלץ להתפשר על משהו לא מתאים רק בגלל הלחץ...וכו'... הם הכי קשים מהכל. העידוד שהכי מסייע הוא העידוד הפנימי שבא מתוכך והוא זה שיחזק לאורך זמן ויחשל אותך להמשיך ולהתמודד ולא להישבר וליפול.

מה שהכי עודד אותי בתקופה ההיא זה פשוט להתפלל, להתפלל, להתפלל, לבכות ולהישען על ד', לדעת ולהרגיש שכאבא אוהב ודאי שנתן לי נסיון שאני יכולה לעמוד בו והוא בכוחותי. ולכן נשאר לי רק למצוא את הכוחות שהוא שלח לי עם הנסיון ובעזרתם להתרומם ולהמשיך לחייך ולהרגיש שהעול הזה של "מה יהיה" הוא לא העול שלי ולא באחריותי. הקב"ה מנהל את חיי בצורה הטובה ביותר שאפשר לבקש ורק בגלל שאני קטנה וגשמית עם מבט מצומצם אני מרגישה עצוב וכואב. אבל אני רואה רק חלקיק קטנטן מתוך פאזל מדהים בן מליון חלקים ולכן אין לי מה לדאוג, אני בידיים טובות ובטוחות.
ובאמת כשהגיע מצב שהרגשתי שכבר נגמרו לי לגמרי לגמרי כל מאגרי הכוחות בדיוק אז הגיע הישועה.
"מאין - יבוא עזרי". כשאדם יודע שהוא אין ואפס והכל בידי ד' הקב"ה שולח את עזרתו.

עוד משהו שאבא שלי תמיד אמר לי "ובידו הגדולה - הוציא את הסגולה" - סגולות זה טוב והכל, אבל לא להשים רק בזה את מבטחינו, כי הסגולה הכי הכי טובה היא התפילה והאמונה הפשוטה.
ובודאי שכל סגולה עוזרת ופועלת אבל לא להישבר אם ביום ה40 של סגולה מסויימת לא נערך הוורט, כי הקב"ה מזווג זיווגים ורק ברגע שהוא גזר מלמעלה זה יקרה ולא דקה אחת לפני.
זה עזר לי מאוד כי באמת עשיתי את כל הסגולות האפשריות ואפילו כמה פעמים (80 יום בכותל, 40 יום שה"ש, 40 יום שה"ש בזריחה, פרק שירה, פרקי תהילים מסוימים, עמוקה ועוד ועוד...),
והתארסתי הרבה אחרי... כלומר: בעיתוי שלא היה קשור לאף סגולה... וב"ה אחרי הכל קיבלתי בדיוק את מה ששאפתי בלי שום פשרות.

(בהזמנה שלי כתבתי לחברותי הקרובות:
הסתובבתי לי בעיר ובין בתי המלונות
ניסיתי את כל הסגולות השונות
ובכל העולם כולו לא מצאתי
כי אם משפט אחד מרגיע
"רץ" או לא... אבל מגיע!!!

זה היה בגלל שהמשפט שהכי שנאתי בימים ההם זה "כשזה מגיע זה רץ", עשה לי אלרגיה לשמוע את זה 100 פעמים בכל שמחה שהשתתפתי בה...לא הבנתי איך מישהו חושב שזה יכול לעודד בכלל.. והיום אני צוחקת על עצמי...)

 

[חושבת לעומק]

זה כ"כ נכון!
החיזוק מגיע מהאמונה הברורה שאני רק שחקנית בהצגה הזו... יש מישהו שכתב את כל התסריט והוא מתזמן הכל והוא יודע למה יש להצגה הזו כ"כ הרבה מערכות...
זה לא סותר שיש "צניחות מתח" אבל קמים מהן דוקא מעצם הידיעה שיש מי שמושך בחוטים.
התפקיד שלי הוא לעמוד בנסיון הזה מול עצמי... לדעת להסתכל בפרספקטיבה אחרת על הסיטואציה. זה היה קשה... אבל זה בונה!

אך-
זו באמת העבודה שלי, לא של החברה... אין טעם לנסות "לרקוד על המצפון"...
תאמינו לי, הייתי מודעת לגילי... "את יודעת בת כמה את" (האמת שלא...)
מודעת לכך שההיצע מצטמצם... "את יודעת שבגיל הזה אין כבר בחורים טובים ואיכותיים" (מה שדרך אגב לא נכון...)
מודעת לזה שהרווקות שלי גורמת אי נוחות ... "קשה לי לראות אותך עדיין לא נשואה" (ולי קל מאד...)
אבל המשפטים האלו לא מחזקים... הם כפי הנראה מגיעים ממקום שרוצה "לנער" את הרווק לטובתו.
אולם חישבו היטב האם המשפטים האלו הנאמרים ללא "הגהה" יכולים באמת לתרום חוזק ועוצמה או לתרום ללחץ דם גבוה...

אולי כדאי לספור עד 10 לפני שנותנים מוסר לרווק מבוגר. לנשום עמוק, לעדן את המסר ולעיתים... פשוט לבלוע את המילים ודי...

 

[מרחבית]

יש הרבה סוגי יסורים בעולם.
יש סוגים - שהסובל בהם מקבל הרבה תמיכה ואהדה והערכה.
ויש סוגים - שהסובל בהם מקבל חוסר הבנה. האשמות. תוכחות. כעס. אבחנות פסיכולוגיות בגרוש.

כל אחד שמתייסר - באיזשהו מקום בודד. כי אף אחד בסופו של דבר - לא יכול להבין אותו באמת.
המתייסרים בסוג השני - בודדים שבעתיים.

רווקות ממושכת שייכת לסוג השני.
לא שאין תומכים. לא שאין מבינים.
אבל יש גם הרבה יותר מידי מהדברים האחרים.

לא בטוחה שמישהי שאחותה הצעירה מתחתנת - זקוקה דווקא למילות עידוד.
אולי היא צריכה יותר מכל - שיתייחסו אליה באהדה ובטבעיות.
שיראו אותה בעצמה, ולא את הרווקות.
ש'כרטיס הביקור' שלה לא יהיה - 'רווקה מתבגרת', אלא מה שהיא, והיא כל-כך הרבה יותר מאשר רווקה.

אי אפשר לקחת ממנה את ההתמודדות.
אפשר להתנהג אליה באהדה אנושית פשוטה וטבעית - בלי שה'רווקות' תהיה שם באמצע כל הזמן.
לברך אותה בחום - כמו שמברכים כל אחות של כלה. לא יותר ולא פחות.
לא לעקוב אחרי רגשותיה או התנהגותה. זה לא אמור לעניין אף אחד 'איך היא לוקחת את זה'. זה משהו לגמרי אישי ופרטי שלה, על כל מורכבותו.

תנו לה להיות 'אחות של כלה' ולא 'רווקה בחתונת אחותה הצעירה'.

 

[נעמי פ]

עברתי את זה בעצמי, ולמרות זאת, אין שום מילים שאני יכולה לומר ב"שלוף".
אולי כי באמת זה היה לי קשה.
מה שכן-
יש משהו בודד למדי בסיטואציה הזאת. שכולם שמחים מסביב ולפעמים זה בדיוק ברגעים הכי כואבים והכי קשים.
זוהי התמודדות שאדם חווה לעצמו, כשהסובבים, אפילו אם הם שותפים לכאב - אחרי הכל הם לא נתונים בו כמוך. ויש להם גם את השמחה עם האחות הכלה. ולפעמים זו הרגשה של "אבל בין חתנים". וזה לא קל. ממש לא.
גם הדימוי העצמי סופג משהו, כי אחרי הכל לא נעים להיות זו שנשארה מאחור.

מה שיש לי להגיד: תהיי את. כמו שאת ואיך שאת מרגישה.
מותר לך לשמוח בטבעיות כמו גם לכאוב אם זה מה שאת מרגישה.
את לא חייבת בכל רגע נתון להיראות זורמת ושמחה.
אמנם זוהי עת שמחה, ולא נכון ולא מתאים להלך בראש חפוי.
אבל לא צריך להתאמץ לשדר את ההיפך הגמור. אינך חייבת שום דבר לאנשים, ואינך צריכה לעבור את המבחן אצלם ב"ציונים טובים".
מותר לך לחוות קושי, ולא צריך בכל מצב להסתיר אותו בכוח.
תמצאי לך את מי לשתף, ואיפה "לשפוך" מה שעובר עלייך. תני לעצמך את מלוא התמיכה.

ומשהו חשוב: זו סיטואציה שהיא אוצר בשבילך, לא פחות.
היא כאן במתנה גמורה.
בניגוד לבני האדם שנאלצים לעקוף כי המצב מחייב ואין ברירה, משמים זה נשלח אלייך בכוונה תחילה ומתוך ברירה גמורה.
תנצלי את זה. אל תתני לזה לחמוק.
תתפללי לעמוד בזה כרצון ד'. זהו קושי אמתי אבל חולף. תחזיקי בהזדמנות שלא תפסידי אותה.
לקבל באמונה, להוריד את הראש בהכנעה, ולדעת שד' איתך ולא יעזוב לשניה.

זוהי זכות עצומה שיכולה לעמוד לך לישועה ולזכות לדורות שאחרייך.
אינך המסכנה בסיטואציה, זה רק למראית עין.
שוב- תתפללי לעמוד בזה נכון, וד' יהיה איתך.
הרווח הוא שלך.

 

[רק ברכה]

לשלוח את הקישור הזה לחברה מבוגרת זה יפה?
מדובר בחברה טובה שמדברת איתי הרבה גם על הקשיים

 

[מרחבית]

לשלוח את הקישור הזה לחברה מבוגרת זה יפה?
מדובר בחברה טובה שמדברת איתי הרבה גם על הקשיים

את יכולה לספר לה שיש דבר כזה. אם זה יעניין אותה, היא כבר תבקש ממך.

 

[ELISEVEN]

לשלוח את הקישור הזה לחברה מבוגרת זה יפה?
מדובר בחברה טובה שמדברת איתי הרבה גם על הקשיים

ותזכרי למחוק את זה

 

[toichen]

אני חושב שמילה טובה וחיזוק זה דוקא מה שהכי מזיק למבוגרים ומבוגרות. התקוה היא האויב של הנישואין!

בחור או בחורה שאין להם שום תקוה והם רוצים להתחתן, אז ברגע שמגיע מישהו שהם יכולים ליצור איתו חיים טובים ומאושרים, הם יקפצו על האפשרות ויתחתנו לאורך ימים ושנים טובים. יש מספיק מבוגרים ומבוגרות שהם גם בריאים נפשית וגם אנשים טובים, ורובם אפשר לחתן אחד עם השני באושר ובשמחה.

רק מה, כל אחד מצויד עם אוקיינוסים של תקוה. זה מאמין שהוא יפגוש את הבאשערט שלו, וזה מאמין שמגיע לו מישהי יפה יותר, וזה מחפש שתי דירות, וכן הלאה וכן הלאה. כל אחד מהם מאמין שלקבל את המושלמת שלו, לא רק שזה אפשרי, אלא עם הרבה תפילות וסגולות, זה כמעט בודאי יקרה. התקוה למשהו טוב יותר, היא זו שמונעת מהמבוגרים להתחתן.

אם רוצים לעזור למבוגר להתחתן, צריך להפסיק עם עידוד ומילות טובות, אלא להבהיר להם בצורה קרה וחד משמעית, אם הם אכן רוצים להתחתן, אז ברגע שמגיעה הצעה מתאימה, הם חייבים לממש אותה, אחרת הם ישארו רווקים לנצח! יש היום אלפי! רווקים ורווקות, ללא שום גוזמא, שלעולם לא יתחתנו, אך ורק בגלל התקוה!

צריך לעקור התקוה מתוכנו ובמקומו לטעת מנה גדושה של ריאליות, רק כך, אולי, נעזור למבוגרים להתחתן!

 

[toichen]

אני אכן מאלה שמאשימים את הקרבן!

סיפור קצר. הכרתי בחורה שמרוב תפילות להתחתן התנפחו עיניה לשלשה ימים, ולא היתה מסוגלת לפתוח אותן! (ללא הגזמה) אבל כשהגיע גרוש חמוד עם ילדים, היא לא הסכימה לצאת איתו, כי היא לא הרגישה מוכנה להיות אמא. אם היה ברור לה, שהוא הסיכוי היחיד שלה, היא היתה מתחתנת, אבל מה... היא האמינה שיש אפשרות יותר טובה שמחכה לה. זה מה שהתכוונתי כשאמרתי שהתקוה היא האויב של המבוגרים!

דרך אגב, היום, עשר שנים אחר כך, היא עדיין רווקה...

 

[דסי1]

אני אכן מאלה שמאשימים את הקרבן!

סיפור קצר. הכרתי בחורה שמרוב תפילות להתחתן התנפחו עיניה לשלשה ימים, ולא היתה מסוגלת לפתוח אותן! (ללא הגזמה) אבל כשהגיע גרוש חמוד עם ילדים, היא לא הסכימה לצאת איתו, כי היא לא הרגישה מוכנה להיות אמא. אם היה ברור לה, שהוא הסיכוי היחיד שלה, היא היתה מתחתנת, אבל מה... היא האמינה שיש אפשרות יותר טובה שמחכה לה. זה מה שהתכוונתי כשאמרתי שהתקוה היא האויב של המבוגרים!

דרך אגב, היום, עשר שנים אחר כך, היא עדיין רווקה...

ולמרות זאת, לא הייתי תולה בהם/ן,

 

[שרית ו]

אני אכן מאלה שמאשימים את הקרבן!

סיפור קצר. הכרתי בחורה שמרוב תפילות להתחתן התנפחו עיניה לשלשה ימים, ולא היתה מסוגלת לפתוח אותן! (ללא הגזמה) אבל כשהגיע גרוש חמוד עם ילדים, היא לא הסכימה לצאת איתו, כי היא לא הרגישה מוכנה להיות אמא. אם היה ברור לה, שהוא הסיכוי היחיד שלה, היא היתה מתחתנת, אבל מה... היא האמינה שיש אפשרות יותר טובה שמחכה לה. זה מה שהתכוונתי כשאמרתי שהתקוה היא האויב של המבוגרים!

דרך אגב, היום, עשר שנים אחר כך, היא עדיין רווקה...

אני ממש ממש לא בעד בררנות!
אבל ממש הגזמת - אם בחורה אומרת שהיא לא מוכנה עדיין להיות אמא,
ודאי לא של ילדים שאינם שלה,
אז היא תתחתן בכח? ומה? תכריח את האבא להתנתק מהילדים שלו?

צריך לדעת לכבד רצונות / אי רצונות של אחרים
לא העיקר להתחתן עם מי שבא... זה נישואים! זה החיים שלה!