חיים אחרים. כדור פלא, ולא מפינג פונג...

[מנגנת]

8.5

 

[פסיכודינמי]

אוקי... אז אני יכולה לאמר לך מידיעה!
שהגיל שציינת הוא בדיוק בשלב הביניים. - ( דווקא אצל חשודי ADD. מהזן החכם והכישרוני. שלא לוקה בקשיי למידה. ובציבור שלנו הדגש הוא גם בד"כ על בנות (בגלל לימודי הקודש שאצל בנים, נלמדים מוקדם ובאינטנסיביות)
שזה אומר, שאם אכן קיימת הפרעה. זה מתחיל כבר להציק בדיוק כמו בתיאור שרשמת למעלה...
זה אמביוולנטי. ולא ניתן לסמן בוודאות על פגיעה באחד משלושת הפרמטרים שעל פיהם שוקלים התערבות טיפולית. (לימודים. חברה. פגיעה בתדמית)

במידה ואכן זו הפרעת קשב וריכוז אמתית. צר לי לנבא לך באחוזים גבוהים למדיי שההפרעה תתבטא בחומרתה בעוד שנה שנתיים!!!

במקרה כזה יש לך 2 אופציות: 1. להתחיל פרוצדורה של אבחון, נוירולוג, וקבלת החלטות.
2. המתנה... ומעקב עם יד על הדופק, שלך ושל המורה, האם חלה ירידה בשלושת הפרמטרים. ולאחר הזיהוי להתחיל את מס 1....

מצד אחד. הייתי אומרת חבל שילדה תסבול סתם כך. (ואין ספק שאם היא אכן עם הפרעה היא סובלת גם אם זה נראה שלא!. סבל יכול להתבטא גם בתחושה של האשמה עצמית. כשהיא מרגישה שהיא מאכזבת. או "לא בסדר"... או לא "מצליח לה"...)

ומנגד, אני לא מזלזלת בחשיבותה של ההמתנה. משום שהיא תבטיח את הרגשתכם במקרה ותחילטו אחר כך לתת טיפול.
כאשר תראו שאכן בוודאות חלה פגיעה בתחומים הנ"ל. תהיו הרבה יותר שלמים עם ההחלטה. ותעבירו זאת גם לילדה ממקום שלם. ויש סבירות גבוהה שגם היא עצמה כבר תשמח לקבל את העזרה.
כך שלטווח הארוך תמיד תהיו בטוחים שעשיתם את הצעד הנכון. ולא הייתם פזיזים. (גם היא בעתיד לא תטען זאת נגדיכם...

אך להחלטה הזו יש מחיר והוא הזמן שעובר והפגיעה האטית...
וכאשר תהיו כבר בטוחים.. .עד שתעשו את האבחונים. ועד שמצאו רופא מותאם. ועד שיגיע התור.. ועד שתקבלו החלטה. ואחר כך התאמת מינונים גם כן לוקחת זמן...
יכול להיות שלמפרע תתחרטו על הזמן היקר שעבר...

במקרה כזה רק אתם תחליטו לאיזו אופציה לגשת. ואיזה מחיר עדיף לשלם...

בכל מקרה, הרבה הצלחה וסיעתא דשמיא!!
כמובן שחומר העשרה בנושא יעניק לכם כלים להתמודדות והבנה בלי קשר להחלטתכם!!
ולסיום,
דווקא בנתונים שתארת! יש כר נרחב להודיה!!
תנסו להתמקד בכשרונות הברוכים!!

 

[מנגנת]

תודה על התשובה.
אבל אם יורשה לי, שתיכן הכרעתן שלילדה יש הפרעת קשב וריכוז. גם Y&M טרחה להסביר שמתנהגים לא' כמו לב' וכו'... יש לכן טעות קטנה.
אפשרות א' ואפשרות ב' זה בדיוק אותו ילד. אפשר להניח שיש לו הפרעה ולפרש את ההתנהגויות בהתאם לזה, ואפשר להניח שאין לו הפרעה על סמך הסברים טובים לא פחות להתנהגות שלו.
ואני מנסה להבין מה יותר נכון באפשרות א' שאתם מאמצים דוקא אותה. הוכחות!! אפילו דבר אחד!! שמוסבר רק ע"י הפרעת קשב.

 

[סבתא של נעה]

מנגנת יקרה
קראתי פעמיים את מה שכתבת, ובכנות
לא הצלחתי להבין איזו תשובה את מחפשת
לרוב העולם הרפואי מזהה חשד למחלות על פי
1. סימפטומים
2. הפרעה בתפקוד/ פגיעה באיכות חיים וכו'
ואז עושים את הבדיקות הנדרשות (חיצוניות או פנימיות) שעל פיהן מגיעים לאבחנה רפואית

הפרעת קשב וריכוז לא ניתנת לזיהוי על פי בדיקות אלא אך ורק על ידי סימפטומים התנהגותיים
של כאן ועכשיו ולא של חיזוי או צפי לעתיד
כלומר, יש מחלות שאבחון מוקדם מביא להתערבות מוקדמת ולטיפול מוצלח ולכן מומלץ לעשות מגיל מסויים בדיקות תקופתיות.
אבל כל זה אינו חל על בעיית קשב וריכוז

במילים אחרות: האינדיקציה לבדוק אם הילדה צריכה התערבות תרופתית או לא היא רק התפקוד שלה והפגיעה הקיימת או לא באיכות החיים.
ולכן, אם הילדה מתפקדת, ומצליחה, ויש לה את האסטרטגיות שלה להתמודד עם אתגרים- למה להתערב? מה זה חשוב אם יש לה הפרעה או מה שם ההפרעה? מה שחשוב הוא מבחן התוצאה. היא מצליחה? טוב לה? ברוך הוא וברוך שמו!

ולגבי העתיד:
א. כמו שכבר כתבתי, אי אפשר 'להתכונן' או 'למנוע' או 'להקטין' את ההפרעה אם תתפרץ
ב. מהרבה ניסיון, אצל רוב הילדים שאני הכרתי הבעיה קטנה משמעותית ככל שעלה הגיל (סביבות 12-14) ולא להיפך
ג. אף פעם לא מאוחר להתחיל טיפול תרופתי. מה גם שלעיתים הוא לא יעיל בכלל (כמובן שלעיתים כן ואז הוא מביא ברכה גדולה ותועלת מרובה)
הרבה נחת

 

[GRN]

תודה על התשובה.
אבל אם יורשה לי, שתיכן הכרעתן שלילדה יש הפרעת קשב וריכוז. גם Y&M טרחה להסביר שמתנהגים לא' כמו לב' וכו'... יש לכן טעות קטנה.
אפשרות א' ואפשרות ב' זה בדיוק אותו ילד. אפשר להניח שיש לו הפרעה ולפרש את ההתנהגויות בהתאם לזה, ואפשר להניח שאין לו הפרעה על סמך הסברים טובים לא פחות להתנהגות שלו.
ואני מנסה להבין מה יותר נכון באפשרות א' שאתם מאמצים דוקא אותה. הוכחות!! אפילו דבר אחד!! שמוסבר רק ע"י הפרעת קשב.

לעניות דעתי התשובה היא פשוטה:
באבחון הפרעת קשב בודקים אם מתקיימת כאן מערכת שאופיינית להפרעת קשב, יתכן שהמערכת מורכבת מקשיים שונים שניתן להסביר כל אחד בנפרד, אבל עצם העובדה שמתקיימת כאן מערכת שלימה מעוררת חשד גדול לקיומה של ההפרעה (הנפלאה). חשוב לעשות הבחנה מבדלת, ואם לא נמצאו גורמים אחרים למערכת הזו הרי שיש סבירות גבוהה מאוד לקיומה של ההפרעה.
בהצלחה!

 

[GRN]

אגב, רציתי להוסיף עוד דבר: הורים נוטים לטפל תרופתית בהפרעת קשב במקרה שמדובר בקשיים לימודיים. חשוב לדעת, שהתחום הזה אמנם חשוב, אבל חשיבותו קטנה לעומת התחום החברתי והתחום ההתנהגותי שלהם משמעות רבה יותר להצלחתו של הילד בעתיד.

 

[פסיכודינמי]

מצטרפת (לתחילת) דבריה של "סבתא של נעה"!!

ומוסיפה שאם תקראי שוב. אני לא הכרעתי בכלל שיש לה הפרעת קשב!!
בדבריי התייחסתי רק למקרה של חשד לADD. (חשד במקרה זה יכול להיות 50% לכל כיוון).
ובשתי האופציות שהצעתי התכוונתי שתבואי בראש פתוח לכל כיוון. ובשימת לב.

אני מבינה את הנקודה שאת מתכוונת אליה. הביצה והתרנגולת....
אבל אני בוודאות יכולה לאמר לך שאת אומרת זאת רק בגלל שאין לך נסיון בשטח עם ההפרעה ועם דרכי ההתמודדות.

ושוב, דווקא בגלל שהגיל, וחוסר ההיפראקטיביות והכישרונות הם פרמטרים בדוקים להטעיה בהפרעה זו.
חשוב מאוד. להיות עם יד על הדופק ולוודא שאכן אין פגיעה!
כי להאשים ילד על זה "שהוא מתאמץ רק מתי שבא לו" גם אם לא בצורה מפורשת ובוטה!
זה מסר שגוי ועוול גדול גדול לילד - כאשר הוא כן עם הפרעה ולא אשם בכך בכלל!!!!

לכן יש כאן שאלה לא פשוטה בכלל , עד כמה את בתור אמא שאמורה לדאוג ולהגן על הילד מפני פגיעות. מוכנה לקחת על עצמך את הפגיעה והעוול הזה עבור הילד. רק כי "אפשר" גם להתייחס לכל הסימפטומים שמתחילים להבהב כאל גחמות ילדות....

 

[מנגנת]

לעניות דעתי התשובה היא פשוטה:
באבחון הפרעת קשב בודקים אם מתקיימת כאן מערכת שאופיינית להפרעת קשב, יתכן שהמערכת מורכבת מקשיים שונים שניתן להסביר כל אחד בנפרד, אבל עצם העובדה שמתקיימת כאן מערכת שלימה מעוררת חשד גדול לקיומה של ההפרעה (הנפלאה). חשוב לעשות הבחנה מבדלת, ואם לא נמצאו גורמים אחרים למערכת הזו הרי שיש סבירות גבוהה מאוד לקיומה של ההפרעה.
בהצלחה!

את כנראה צודקת, שכך מאבחנים את המקרים הקשים.
במקרים הפחות קשים, שבהם מופיעות רק חלק מהתופעות, והסיכוי שהאבחנה שגויה גדול יותר, ובתוך המאובחנים שמטופלים התוצאות כל כך שונות מאחד לשני (ומוסברות באופן מאולץ), האי ודאות גדולה הרבה יותר מהסבירות שדיברת עליה.
ועל סמך זה להתערב בתהליכים בגוף שהשליטה שלנו עליהם מוגבלת- זה נראה לי חוסר אחריות.
אני מבינה שקהיליית אנשי החינוך נכנסה להיסטריה מהתגלית ששמה הפרעת קשב וריכוז, ומהסבל האדיר שנגרם בשל אי אבחון, ובמיוחד מהקלות היחסית שבה ניתן למנוע סבל זה.
זהו דבר חשוב מאין כמוהו.
אבל מכאן ועד חגיגת האבחונים המוטה במפורש- ראיתם בעיניכם- זה דבר שצריך קצת יותר אחריות.
או שעדין לא שמו לב לסחרור שזה מכניס את המאובחנים בטעות. ולא, לא בגלל שידוכים (הצחקתם...). בגלל שטעות היא טעות היא טעות. זה הכל.

שלא יובן לא נכון, אני משתוקקת להגיע לאבחנה הנכונה, תהיה אשר תהיה. רק מנסה לנטרל כל דבר שהוא לא אמיתי בדרך לשם.

 

[מנגנת]

פסיכודינמי, עכשיו ראיתי מה שכתבת.
תודה.

 

[מנגנת]

מנגנת יקרה
קראתי פעמיים את מה שכתבת, ובכנות
לא הצלחתי להבין איזו תשובה את מחפשת
לרוב העולם הרפואי מזהה חשד למחלות על פי
1. סימפטומים
2. הפרעה בתפקוד/ פגיעה באיכות חיים וכו'
ואז עושים את הבדיקות הנדרשות (חיצוניות או פנימיות) שעל פיהן מגיעים לאבחנה רפואית

הפרעת קשב וריכוז לא ניתנת לזיהוי על פי בדיקות אלא אך ורק על ידי סימפטומים התנהגותיים
של כאן ועכשיו ולא של חיזוי או צפי לעתיד
כלומר, יש מחלות שאבחון מוקדם מביא להתערבות מוקדמת ולטיפול מוצלח ולכן מומלץ לעשות מגיל מסויים בדיקות תקופתיות.
אבל כל זה אינו חל על בעיית קשב וריכוז

במילים אחרות: האינדיקציה לבדוק אם הילדה צריכה התערבות תרופתית או לא היא רק התפקוד שלה והפגיעה הקיימת או לא באיכות החיים.
ולכן, אם הילדה מתפקדת, ומצליחה, ויש לה את האסטרטגיות שלה להתמודד עם אתגרים- למה להתערב? מה זה חשוב אם יש לה הפרעה או מה שם ההפרעה? מה שחשוב הוא מבחן התוצאה. היא מצליחה? טוב לה? ברוך הוא וברוך שמו!

ולגבי העתיד:
א. כמו שכבר כתבתי, אי אפשר 'להתכונן' או 'למנוע' או 'להקטין' את ההפרעה אם תתפרץ
ב. מהרבה ניסיון, אצל רוב הילדים שאני הכרתי הבעיה קטנה משמעותית ככל שעלה הגיל (סביבות 12-14) ולא להיפך
ג. אף פעם לא מאוחר להתחיל טיפול תרופתי. מה גם שלעיתים הוא לא יעיל בכלל (כמובן שלעיתים כן ואז הוא מביא ברכה גדולה ותועלת מרובה)
הרבה נחת

תודה קודם כל.
זאת שאלה מעניינת למי זה בכלל מפריע. את מבינה שלא סתם כך שולחים ילדה לאבחון. ישנם קשיי התארגנות מובהקים, איחורים, אי עמידה במחויבויות ביה"ס. על פניו זה לא מפריע לילדה באופן מהותי. סתם מהווה מטרד לחייה הנעימים.
לי זה התמודדות, אך מאז שהמורה טוענת להפרעה הלחץ ירד.
המורה טוענת שזה קשה לילדה, ואולי היא צודקת. זה שככה היא מכירה את החיים זה לא אומר שכך טוב לחיות.
כמובן שכדי להסתדר בחיים היא תצטרך להתאים את עצמה. וכאן השאלה: האם מדובר בדבר שהוא מחוץ לשליטתה לגמרי, או שיש על מה לעבוד.
לאבחון משמעות רבה מאוד מהבחינה הזאת.

 

[שנית]

רוצה להוסיף משהו חשוב.
ADD מומלץ לטפל תרופתית בגיל צעיר,
ולא להזכר בגיל מאוחר שכבר לא אפשרי לטיפול תרופתי
בשל לידות ושות'
כן, יש אנשים שחוסר הריכוז לא עובר להם גם אחרי גיל 18.

 

[GRN]

בעבר חשבו שההפרעה עוברת אחרי גיל 18. היום יודעים שזה לא נכון! אלא שהחיים משתנים וההפרעה לובשת פנים אחרות.
למנגנת, לגבי ההודעה הראשונה שלך - אני מסכימה לגמרי. יש אבחון יתר וצריך לנהוג באחריות.
לגבי ההודעה השניה שלך - קשיי ההתארגנות משמעותיים לילדה שלך הרבה יותר מקשיים לימודיים. זה אולי נשמע לא הגיוני, אבל אלו ילוו אותה (ככל הנראה) לכל אורך חייה, ללא טיפול מתאים, ועלולים להיות מטרד אמיתי, חסם משמעותי וקושי מעיק ביותר.

 

[y&m]

רוצה להוסיף משהו חשוב.
ADD מומלץ לטפל תרופתית בגיל צעיר,
ולא להזכר בגיל מאוחר שכבר לא אפשרי לטיפול תרופתי
בשל לידות ושות'
כן, יש אנשים שחוסר הריכוז לא עובר להם גם אחרי גיל 18.

עוד משהו בשם נוירולוג בכיר.

ADD שמקבלים טיפול תרופתי מגיל צעיר.
הרבה פעמים מסגלים לעצמם מיומנויות שנשארות גם בהמשך ואינם תלויים בהכרח בריטלין.

 

[פסיכודינמי]

המורה טוענת שזה קשה לילדה, ואולי היא צודקת. זה שככה היא מכירה את החיים זה לא אומר שכך טוב לחיות.
כמובן שכדי להסתדר בחיים היא תצטרך להתאים את עצמה. וכאן השאלה: האם מדובר בדבר שהוא מחוץ לשליטתה לגמרי, או שיש על מה לעבוד.

ברשותך, אני רוצה להגיב לך על דברייך אלו.
זה שכתבת בהודעה קודמת על פגיעה בסדרי בית הספר. והמשפטים הראשונים של מה שצטטתי כאן. מדליקים יותר נורות אדומות ממה שפרטת בתחילה. ואני שוב מזכירה לך שבגיל הזה החיים גם בביית הספר הם עדיין משחק ילדים..... אז את צריכה רק להפעיל קצת את הדמיון ולדמיין אותה בעוד שנתיים עם תוספת לחץ ודרישות רבות מצד בית הספר ואולי גם ממך... (בכל זאת, יש ציפיות מינימליות מילדה בגיל מסויים... )

ובאשר להמשך דברייך - ..."כמובן שהיא תצטרך להתאים עצמה. והאם מדובר בדבר שהוא מחוץ לשליטתה לגמריי, או שיש על מה לעבוד".

אז אני רוצה לחדש לך - שהמדד הוא לא האם זה לא בשליטה לגמריי!!
כי את בעצמך אומרת שבמה שמעניין אותה או חשוב לה היא מתאמצת. או פתאום מצליחה!

וזה אגב אחת ה"צרות" שיש לבעלי ההפרעה. שתמיד טוענים נגדם ומנופפים להם בהצלחות ובמקרים בהם הם כן התאמצו ויכלו.

כי המדד הוא כמה מאמץ הם מפעילים בשביל להצליח! בשביל להתרכז! בשביל להיות מוערכים! בשביל להיות בסדר! בשביל להצליח להתארגן ולהסתדר ועד ועוד...

וכל אחד יכול לתת דוגמאות מעצמו איך ברגעי לחץ (החמות הולכת לנחות... לע"נ... ) יש לו הספקים או הצלחות שלא כבשגרה.
ובדימוי חריף יותר - מצב מלחמה. שמוציא מאנשים יכולות הישרדותיות מדהימות!!!

ואז באה השאלה... ואיתה גם מידת האחריות שלנו כהורים.
למה ילד צריך להתאמץ כל כך הרבה?!?!
למה הוא צריך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בפעולות שגרתיות, או בכל רגע נתון שהקשב בורח לו?!? ועוד להיות "מואשם" בעצלנות, ובבחירת ה"חיים הנוחים"....

בשעה שאצלו, עם כל המאמצים עדיין זה מצליח לו רק פה ושם, או רק כאשר זה מעניין ומרתק או עם מטרה ממריצה. (כי כשלומדים על מערכת עיבוד המידע, הקשב והזיכרון. מבינים שהסלקטיביות הזו היא לא מקרית לחלוטין!!)
ושוב הוא מואשם בזה שאם רק היה רוצה היה מצליח כמו בפעמים האלו והאלו...

מה שנקרא: "אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו"...

 

[פסיכודינמי]

ורציתי להוסיף עוד משהו: שלא תחשבי שברגע שנותנים תרופה. ההפרעה על שלל "בעיותיה" נעלמת!!
התרופה רק מאפשרת.
היא גורמת ליכולת הקשב להיות ארוכת טווח. ולכן ישנה הקלה (בס"ד, אחרי התאמה מדויקת!! של סוג ומינון!!) ולגמרי מאפשרת להוציא מהכןח אל הפועל את הכישרונות החבויים אי שם בתוך מסך ההפרעה...

אבל -
ככל שהגיל עולה. כך מתעצבים הרגלי ההתנהגות. ולכן יש צורך באימון (ועדיף מקצועי) ולמידה מחדש של עיצוב התנהגות ומיומנויות בסיסיות של התארגנות. אפילו בחשיבה!

וזה בנוסף למה שכתבו קודמיי!!

 

[nechamizak]

הי מנגנת,

כפי שציינו מעלי האטיולוגיה של הפרעת קשב וריכוז לא מספיק ברורה, והאבחון נקבע על סמך הופעה של סימפטומים שונים. קיימות השערות מהם הגורמים להפרעה. בעבר חשבו שחסר של חומרים במוח אחראים על כך, והיום מניחים שהבעיה היא בהולכה של המסרים העצביים, והמחקר בתחום עדיין בעיצומו.

הסימפטומים המביאים לאבחנה של ADHD עלולים לבטא גם קשיים אחרים שונים ומגוונים, וכדאי קודם לשלול אותם (היו פה הרבה הודעות בנושא). מתן ריטלין לקושי שאינו ADHD לא יועיל ואפילו עלול להחמיר את הבעיה האמיתית (חרדה, למשל). התרופות השונות לטיפול ב ADHD ניתנות תוך כדי ניסוי ותעייה, מאחר ועד היום אין גם הסבר מדעי מדויק כיצד הן משפיעות על ההפרעה, למיטב ידיעתי.

מצטרפת להמלצה להקנייה של אסטרטגיות של התארגנות וטיפול התנהגותי לפי הצורך. טיפולים אלו הם ה"קו הראשון" לפני התערבות תרופתית, ובמדינות מפותחות יותר כמו בארה"ב יש יותר מודעות לעניין כשם שלא נותנים ריספרדל לפני טיפול התנהגותי מותאם. אם יש צורך במתן תרופתי מומלץ לערב גם טיפול התנהגותי במקביל. בהצלחה!

 

[יוסף מינצברג]

יו! איזה דיון������������������!
קצת מפחיד������������������!
וגם מצחיק������������������!
מרגיש לי שעומדים כאן אנשים עם מקל , מוכנים לקרב!
אז בהצלחה והרבה בריאות!������

 

[חורש]

מצטרפת להמלצה להקנייה של אסטרטגיות של התארגנות וטיפול התנהגותי לפי הצורך. טיפולים אלו הם ה"קו הראשון" לפני התערבות תרופתית, ובמדינות מפותחות יותר כמו בארה"ב יש יותר מודעות לעניין כשם שלא נותנים ריספרדל לפני טיפול התנהגותי מותאם. אם יש צורך במתן תרופתי מומלץ לערב גם טיפול התנהגותי במקביל. בהצלחה!

[/QUOTE]

היכן עושים זאת? במשפחתי הקרובה ילדה בת 8 לפני התחלת טיפול בריטלין עם הרבה ערפל מסביב... מכירות בבני ברק מישהי טובה לטיפול התנהגותי?

 

[מנגנת]

קשיי ההתארגנות משמעותיים לילדה שלך הרבה יותר מקשיים לימודיים. זה אולי נשמע לא הגיוני, אבל אלו ילוו אותה (ככל הנראה) לכל אורך חייה, ללא טיפול מתאים, ועלולים להיות מטרד אמיתי, חסם משמעותי וקושי מעיק ביותר.

נכון לגמרי.
ואני משקיעה את כל כולי ברצון לתת לה כלים ואת כל העזרה הנדרשת כדי לחיות נכון ובריא.
אם יש לה הפרעה שדורשת טיפול תרופתי, זו תהיה הדרך לעזור לה.
ואם אין לה הפרעה, יועצות יקרות, זאת לא תהיה הדרך.
ואני חותרת לדעת באופן ברור מה באמת הסיפור של הילדה שלי. רק כדי לתת את העזרה הנכונה.

המדד הוא כמה מאמץ הם מפעילים בשביל להצליח!

האם יש דרך למדוד את המאמץ שלהם?

כפי שציינו מעלי האטיולוגיה של הפרעת קשב וריכוז לא מספיק ברורה, והאבחון נקבע על סמך הופעה של סימפטומים שונים. קיימות השערות מהם הגורמים להפרעה. בעבר חשבו שחסר של חומרים במוח אחראים על כך, והיום מניחים שהבעיה היא בהולכה של המסרים העצביים, והמחקר בתחום עדיין בעיצומו.

הסימפטומים המביאים לאבחנה של ADHD עלולים לבטא גם קשיים אחרים שונים ומגוונים, וכדאי קודם לשלול אותם (היו פה הרבה הודעות בנושא). מתן ריטלין לקושי שאינו ADHD לא יועיל ואפילו עלול להחמיר את הבעיה האמיתית (חרדה, למשל). התרופות השונות לטיפול ב ADHD ניתנות תוך כדי ניסוי ותעייה, מאחר ועד היום אין גם הסבר מדעי מדויק כיצד הן משפיעות על ההפרעה, למיטב ידיעתי.

הבנתי.
אם כן התשובה לשאלה שלי היא: זה נכון. אין מאפיין חד משמעי להפרעת קשב וריכוז.
ההכרעה על כך תמיד תהיה כרוכה במרכיב משמעותי של שיקול דעת. ותמיד ישאר סיכוי שזה לא זה.
תודה, נחמי.

 

[פסיכודינמי]

האם יש דרך למדוד את המאמץ שלהם?



הבנתי.
אם כן התשובה לשאלה שלי היא: זה נכון. אין מאפיין חד משמעי להפרעת קשב וריכוז.
ההכרעה על כך תמיד תהיה כרוכה במרכיב משמעותי של שיקול דעת. ותמיד ישאר סיכוי שזה לא זה.
תודה, נחמי.

הכל בסדר... אף אחד לא אמר שאם לבת שלך אין הפרעה היא צריכה להיות מטופלת תרופתית. (ואף אחד גם לא יקבע לך לתת לה באם אכן כן יש לה הפרעה)

ולשאלתך, האם יש דרך למדוד את המאמץ?
אז כן. לא אמפירית. אבל באינדיקציה של גיל מול מטלות. משימות, ועוד הרבה פרמטרים שאולי לא חשבת עליהם בכלל שהם קשורים!!
בשאלות טובות של מאבחנים מקצועיים או נוירולוגים טובים.

והסיומת של דבריך לא מדויקים לגמרי.
יש מאפיינים חד משמעיים בדיוק כמו לכל דבר בעולם הרפואה. כמו למחלות. וכו... שיש רצף שעליו הן יושבות. (קל, בינוי גבוה, חמור וכד'...) ומתבטאות באופן אינדוודואלי אצל כל אחד...

רק למרבה ה"צער", ההפרעה יושבת על מאפיינים "בנאליים" ולא מלווה בסמפטומים "צעקניים" (מלבד הפראקטיביות)... לצערינו...
זה מזכיר את הרעיון של "גז הבישול" שבשביל שיזהו דליפה מסוכנת פשוט מוסיפים לו ריח...

אבל אוסף מדוייק של פרמטרים. מוביל לכיוון אחד. גם אםאפשר לתרץ כל אחד ואחד בק"ן תרוצים.... שוב, אני לא קובעת כלום מראש. אני רק מדבררת את הרעיון של אבחון.

ובהסתייגות קלה אחת. שאכן התרופה הניתנת לטיפול פועלת אומנם על ההולכה הבין עצבית. ע"י השהיה במרווח הסינפתי של דופמין. (יש כמה דרכים לגרימת השהיה).
אך אין עדיין מדע מדוייק (וזו לא התרופה היחידה בעולם התרופות) על אופן פעולתה במדוייק. משום שיש אינדוודיאליות גדולה בתגובות אליה אצל המקבלים. (בעיקר בתופעות לוואי. ובהשפעת מינונים שונים). ולכן היא ניתנת כמו שכתבו ע"י ניסוי ותעיה.


ולדברייך אלה - "ההכרעה על כך תמיד תהיה כרוכה במרכיב משמעותי של שיקול דעת. ותמיד ישאר סיכוי שזה לא זה."

לא מדוייק. ואפילו אם כן. אני חושבת שבכל תחום רפואי האבחנה היא תמיד לשיקול דעתו של הרופא. ותמיד תראי עמיתים שחלוקים בדעותיהם בעולם הרופאה... כך שאני לא חושבת שיש פה משהו חריג...
ואם תמיד ישאר סיכוי שזה לא זה....
את יודעת מה, עם המילה "תמיד" אני לא מסכימה. אבל סיכוי יכול להיות... גם בעוד ענפים בעולם הרפואה יש סכוי לאבחנה לא נכונה.
לכן, מוטל עלינו כהורים לעשות את ההשתדלות (עם תפילות) ולהגיע לאנשי מקצוע אחראיים. ולקבל תוצאות של אבחונים טובים. כדי שנוכל להיות בטוחים בתוצאות בכמה שיותר אחוזים!!!