הנושאים החמים
א-ירושלמית
מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פמ"ג DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
•
יוצרי ai
- הוסף לסימניות
- #1
למרות שהספר לא לידי, אשתדל להיות נאמנה לו.
מי שמחפשת עלילה עם זירות סוערות, מרתקות ובלתי מוכרות, לא תמצא אותן בספר הזה. מי שמחפשת ציר עלילה מהותי עם נקודות ציון בולטות, לא הגיעה לספר המתאים. אפשר לומר, שעל פני השטח הסיפור אותו מספר הספר הזה כמעט מדשדש במקום. כמעט אמרנו, ולא בכדי. רוזי שיין ומימי זילברמן שוזרות את חייהן זו בזו. כשאחת מהן נכנסת למסלול פרידה מתואר האלמנות ומתחילה לחשב מסלול מחדש, רעותה נכנסת לתהומות הכאב, החסר והאבדן.
קל מאד לתייק אנשים ולהחליט שאנחנו מבינים מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם זה תהליך האבל שכולל התכחשות, הלם, כעס, דכאון, והשלמה, או כל תהליך אחר. אפשר לתאר הכל במילים מלומדות, מלוטשות וסנוביות, בלי להבין מה זה אומר על חיי היומיום. אפשר ליצור פורומים ולדון, אבל עד שלא נוגעים בכאב עצמו ומתנסים בו - אי אפשר להבין את אפס קצהו באמת.
הספר הזה, שכמעט אין בו עלילה, מורכב מאד. העלילה האמיתית מתרחשת עמוק מתחת לפני השטח, במישור הרגשי בלבד. רוזי שיין מתאלמנת בפתאומיות, ומימי חשה דחף פתאומי לתמוך בה. למרות שרוזי דוחה את הצעתה בהתחלה, מגיע שלב בו היא מבינה שזה אילוץ ואין לה ברירה, אלא להעזר ולהתמך, והאופציה היחידה באותה נקודת זמן היתה מימי. רוזי לומדת על מעמדה החדש, היא מבינה עד כמה המצב החדש משפיע בבת אחת על ילדיה, משנה אותם ומבגרת אותם, ומאידך - מבינה את מקום הקשר הזוגי בחייה ועד כמה הוא היה משמעותי ומהותי. בעזרת מימי, הגיבורה המשנית המדהימה שכבר עברה את תהומות האלמנות ותומכת ברוזי, לומדת רוזי להכיר את הפינות השורטות והכואבות שמצפות לה למרות שמימי לא ממש מגלה לה אותם מראש. שיטתה היא שלכל אחת דרכה שלה, ורוזי צריכה לעבור אותה בעצמה.
הגיבורים בספר:
רוזי שיין ומימי זילברמן.
שתי נשים מלוטשות ברמת הכתיבה. מאופיינות עד דק. כשקראתי, כמעט יכולתי להרגיש אותן עומדות מאחורי. כמעט הצלחתי ללטף את גבה של זו וללחוץ בחשאי את ידה של האחרת. התיאורים עדינים מחד, אבל מפורטים. ובמקום שיש תיאורים עניים - יהיה מקום אחר, משלים, עם עושר שמשלים את המבט. למרות הבדל השנים ביניהן, הן מוצאות שפה משותפת ומבינות זו את זו בשפת הלב היחודית למצב המשותף, שבו החלל משיק זה לזה.
המשפחה הנרחבת של רוזי:
ההורים הכאובים של רוזי, שאבדו חתן ורואים את בתם בצערה הנורא. ההורים השכולים של אליהו, שאבדו בן אהוב וכל מזכרת ממנו פוצעת את לבם ומטלטלת אותם היטב. ההורים של רוזי מתוארים היטב. החל מאמה, שתהליך העיכול של מבולבל וסוער, ולקראת סוף הספר היא קונה לעצמה ספר פסיכולוגיה שמסביר במעט מה עובר על אנשים שחוו אבדן, עבור דרך אביה המדהים, שלטעמי מתואר עם נגיעות נשיות במקצת. הדינמיקה ביניהם ראויה ללימוד, ולמרות שהם לא הגיבורים בעצם - יש להם מקום של כבוד.
חמותה של רוזי, אמו של אליהו ז"ל: התיאורים שלה הרבה יותר שטחיים. למרות שאליהו לא נוכח בשטח מרגישה רוזי חובה עצומה וקדושה להדק קשרים עם חמותה. למרות שהיא לא נוכחת מאד בספר, מרחפת דמותה בעדינות על גבי דמותו של אליהו.
אחותה של רוזי (וסורי ששכחתי את שמה):
הדמות האנטי המעצבנת והקרציה, שתמיד צריכה להיות בשטח ולעורר סערות רגשיות דווקא אצל הקוראים. העולם היה יכול להיות הרבה יותר נחמד בלעדיהם, אבל היא, לדעתי, מדרבנת את הזירות הרגשיות הבאות במקומות שהן לא מתרחשות מעצמן או מתקדמות בקצב טוב מספיק. אולי אני שיפוטית מדי, אבל האחות הזאת ממלאה את מקומה של הדמות האנטגוניסטית. למרות שיש לה לב טוב, היא שטחית מדי ומעבירה את החיים בניגוב. ובמקום שרוזי עדיין מתבוססת בכאב היא מדרבנת להמשיך הלאה. מתחשק לי לטלטל אותה ולהזכיר לה לא בעדינות יתר, שמרכז הבמה הוא של רוזי ולא שלה.
אליהו ובעלה של מימי:
דמות של מלאך... איך לא. הוא כבר לא בעולם הזה, ואין צורך ליצור לו חסרונות. הדמות שלו מגלמת את הכלל כי החיים חזקים יותר מהכל, נוטים לטשטש את כל הזכרונות הרעים, ושמים פוקוס חד כמעט רק על הזכרונות הטובים.
החברות מקבוצת התמיכה:
מדהים איך קבוצה הטרוגנית כל כך, שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא הסטטוס המשפחתי, ובכל זאת כל אחת מאופיינת היטב בצורה שאי אפשר להתבלבל ביניהן. תקראו, תבינו.
ילדיה של מימי:
גיבורים מדהימים, מתוקים ונוגעים ללב בזכות עצמם. יש להם דינמיקה פנימית, סדר חיים שזורם. היתמות מתייגת אותם והם לומדים להסתדר עמה ולחיות למרות התיוג.
ילדיה של רוזי:
למרות גילם הצעיר מדי, תפקידם הוא לקדם את זירות העלילה בעיקר.
הרקעים:
הבית של רוזי. הרחוב. הבית של מימי. מרפסת הבית. הסלון. הסלון של השויגער. ספסל ברחוב. אולם אירועים. חדר המדרגות. חדר האוכל של בית הארחה. הטנדר שמחזיר את כולן. חדר השינה.
יופי של גיוון משעמם וחוזר על עצמו.
אבל מה, הפוקוס הוא בכלל לא על המיקום החיצוני. יכולה אשה לשבת בחדר שינה בבית הארחה בשבת, ולעבור תהליך משמעותי ומקדם מאד.
הכתיבה:
נעמי מפזרת המון רמזים. בלון אדום שמתפוצץ, ילד עצבני. מדהים ללכת בעקבות הרמזים הקלילים, לאסוף אותם ולהבין מה הם אומרים במארג הכללי. כשקראתי, שמתי לב שיש יותר מדי מטאפורות ודימויים, וזה גרם לי להבין שכדאי לי לאסוף אותם - הם מרמזים בעדינות על הצעדים הבאים. הרגשתי אותם כמו מטבעות במשחק מריו - אוספים בשלב ראשון כדי להשתמש בהם בשלב שני.
הדימויים: עשירים ומפתיעים, מקוריים ולא קלישאתיים. לא עקבתי אחד אחד אמנם, אבל כמעט לא זכור לי שהתאכזבתי מדימוי שקראתי.
לסיכום:
אם אתם מחפשים ספר מסעיר, אל תקראו את הספר הזה. אי אפשר לקרוא אותו במרוצה. כדי להבין אותו, צריך לקרוא בנחת, בהבנה, צריך לפתוח את הלב. אפשר רק להיות ליד, לגעת, לדעת ולהבין שיש דברים שגם מי שעובר אותם לא יכול להבין.
הערות אגב:
העירו לי: עוד נקודה קטנה, הדמויות של נעמי נוטות לעשות מעשים מאוד משונים בגלל תחושות לב או דחפים, ואני לא אוהבת את זה בכלל. לא מצליחה להאמין שבאמת יש דמויות שפועלות ככה.
תשובתי: יש מצב. בספר "חכמת נשים" זה כמעט מתבקש מאליו בגלל קיצוניות הרגש שהיא מובילה אותנו לשם. למעשה, בינינו, אנחנו לא עושות דברים מוזרים לפעמים בגלל מצבים רגשיים?
אבל אם זו מגמה שחוזרת על עצמה, זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בספרים אחרים שלה. קראתי, כנראה, עוד אחד כזה. משהו על שכנות. ואני פשוט לא זוכרת אותו כדי לצטט או לנתח.
העירו לי: מה שאני אוהבת בכתיבה שלה זה:
1. מערכות היחסים שהיא בונה ודקויות האבחנה בין רגשות.
2. הדיאלוגים שלה- אפשר לשמוע אותם באמיתי.
3. הדימויים שלה- לא שבלוניים ושוברי שגרה.
בספר הזה הפריע לי:
1. אין מספיק עלילה. גורם מתח שיחזיק אותי עם הספר.
2. אפשר לקצר אותו ב100 עמודים לפחות.
3. אחת ממערכות היחסים (בין מימי לבת שלה) היתה נראית לי לא מספיק אותנטית.
תשובתי:
אוהבת: 1. נכון! 2. איך פספסתי... זוכרת חויה כללית, פחות פרטים ופרטי פרטים. הכל מתגבש לי לכדי יחידה אחת ואני פשוט לא מספיק שמה לב למרכיבים. 3. כתבתי על זה, לא?
הפריע: 1. העלילה אינה במישור העלילתי אלא ברובד הרגשי. ציינתי את זה. דווקא לי היה קשה לא לסיים אותו, למרות שלא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בבת אחת. הוא כבדדד, ולכן - אני לא מסכימה עם 2. זה היה פוגע בלכידות וביופי. 3. על איזו בת את מדברת? חני או דינהלה?
העירו לי: בעייני הבכור בוגר מידי לגילו. כמה שהמצב וההתמודדות יכולים לבגר, זה לא בעוצמה המתוארת בספר.
תשובתי: מממ... איך ילד. התיאור קיצוני מאד לדעתי, ואפילו נוגד מעט את דמותו של רפאל בפרק הראשון, כשהוא מנדנד לרוזי שתתקשר לספר לאבא על הסנדלים החדשות והבלון האדום. מצד שני, זה יכול לקרות. משאירה את זה בצ"ע לחיים האמיתיים.
מי שמחפשת עלילה עם זירות סוערות, מרתקות ובלתי מוכרות, לא תמצא אותן בספר הזה. מי שמחפשת ציר עלילה מהותי עם נקודות ציון בולטות, לא הגיעה לספר המתאים. אפשר לומר, שעל פני השטח הסיפור אותו מספר הספר הזה כמעט מדשדש במקום. כמעט אמרנו, ולא בכדי. רוזי שיין ומימי זילברמן שוזרות את חייהן זו בזו. כשאחת מהן נכנסת למסלול פרידה מתואר האלמנות ומתחילה לחשב מסלול מחדש, רעותה נכנסת לתהומות הכאב, החסר והאבדן.
קל מאד לתייק אנשים ולהחליט שאנחנו מבינים מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם זה תהליך האבל שכולל התכחשות, הלם, כעס, דכאון, והשלמה, או כל תהליך אחר. אפשר לתאר הכל במילים מלומדות, מלוטשות וסנוביות, בלי להבין מה זה אומר על חיי היומיום. אפשר ליצור פורומים ולדון, אבל עד שלא נוגעים בכאב עצמו ומתנסים בו - אי אפשר להבין את אפס קצהו באמת.
הספר הזה, שכמעט אין בו עלילה, מורכב מאד. העלילה האמיתית מתרחשת עמוק מתחת לפני השטח, במישור הרגשי בלבד. רוזי שיין מתאלמנת בפתאומיות, ומימי חשה דחף פתאומי לתמוך בה. למרות שרוזי דוחה את הצעתה בהתחלה, מגיע שלב בו היא מבינה שזה אילוץ ואין לה ברירה, אלא להעזר ולהתמך, והאופציה היחידה באותה נקודת זמן היתה מימי. רוזי לומדת על מעמדה החדש, היא מבינה עד כמה המצב החדש משפיע בבת אחת על ילדיה, משנה אותם ומבגרת אותם, ומאידך - מבינה את מקום הקשר הזוגי בחייה ועד כמה הוא היה משמעותי ומהותי. בעזרת מימי, הגיבורה המשנית המדהימה שכבר עברה את תהומות האלמנות ותומכת ברוזי, לומדת רוזי להכיר את הפינות השורטות והכואבות שמצפות לה למרות שמימי לא ממש מגלה לה אותם מראש. שיטתה היא שלכל אחת דרכה שלה, ורוזי צריכה לעבור אותה בעצמה.
הגיבורים בספר:
רוזי שיין ומימי זילברמן.
שתי נשים מלוטשות ברמת הכתיבה. מאופיינות עד דק. כשקראתי, כמעט יכולתי להרגיש אותן עומדות מאחורי. כמעט הצלחתי ללטף את גבה של זו וללחוץ בחשאי את ידה של האחרת. התיאורים עדינים מחד, אבל מפורטים. ובמקום שיש תיאורים עניים - יהיה מקום אחר, משלים, עם עושר שמשלים את המבט. למרות הבדל השנים ביניהן, הן מוצאות שפה משותפת ומבינות זו את זו בשפת הלב היחודית למצב המשותף, שבו החלל משיק זה לזה.
המשפחה הנרחבת של רוזי:
ההורים הכאובים של רוזי, שאבדו חתן ורואים את בתם בצערה הנורא. ההורים השכולים של אליהו, שאבדו בן אהוב וכל מזכרת ממנו פוצעת את לבם ומטלטלת אותם היטב. ההורים של רוזי מתוארים היטב. החל מאמה, שתהליך העיכול של מבולבל וסוער, ולקראת סוף הספר היא קונה לעצמה ספר פסיכולוגיה שמסביר במעט מה עובר על אנשים שחוו אבדן, עבור דרך אביה המדהים, שלטעמי מתואר עם נגיעות נשיות במקצת. הדינמיקה ביניהם ראויה ללימוד, ולמרות שהם לא הגיבורים בעצם - יש להם מקום של כבוד.
חמותה של רוזי, אמו של אליהו ז"ל: התיאורים שלה הרבה יותר שטחיים. למרות שאליהו לא נוכח בשטח מרגישה רוזי חובה עצומה וקדושה להדק קשרים עם חמותה. למרות שהיא לא נוכחת מאד בספר, מרחפת דמותה בעדינות על גבי דמותו של אליהו.
אחותה של רוזי (וסורי ששכחתי את שמה):
הדמות האנטי המעצבנת והקרציה, שתמיד צריכה להיות בשטח ולעורר סערות רגשיות דווקא אצל הקוראים. העולם היה יכול להיות הרבה יותר נחמד בלעדיהם, אבל היא, לדעתי, מדרבנת את הזירות הרגשיות הבאות במקומות שהן לא מתרחשות מעצמן או מתקדמות בקצב טוב מספיק. אולי אני שיפוטית מדי, אבל האחות הזאת ממלאה את מקומה של הדמות האנטגוניסטית. למרות שיש לה לב טוב, היא שטחית מדי ומעבירה את החיים בניגוב. ובמקום שרוזי עדיין מתבוססת בכאב היא מדרבנת להמשיך הלאה. מתחשק לי לטלטל אותה ולהזכיר לה לא בעדינות יתר, שמרכז הבמה הוא של רוזי ולא שלה.
אליהו ובעלה של מימי:
דמות של מלאך... איך לא. הוא כבר לא בעולם הזה, ואין צורך ליצור לו חסרונות. הדמות שלו מגלמת את הכלל כי החיים חזקים יותר מהכל, נוטים לטשטש את כל הזכרונות הרעים, ושמים פוקוס חד כמעט רק על הזכרונות הטובים.
החברות מקבוצת התמיכה:
מדהים איך קבוצה הטרוגנית כל כך, שהדבר המשותף היחיד ביניהן הוא הסטטוס המשפחתי, ובכל זאת כל אחת מאופיינת היטב בצורה שאי אפשר להתבלבל ביניהן. תקראו, תבינו.
ילדיה של מימי:
גיבורים מדהימים, מתוקים ונוגעים ללב בזכות עצמם. יש להם דינמיקה פנימית, סדר חיים שזורם. היתמות מתייגת אותם והם לומדים להסתדר עמה ולחיות למרות התיוג.
ילדיה של רוזי:
למרות גילם הצעיר מדי, תפקידם הוא לקדם את זירות העלילה בעיקר.
הרקעים:
הבית של רוזי. הרחוב. הבית של מימי. מרפסת הבית. הסלון. הסלון של השויגער. ספסל ברחוב. אולם אירועים. חדר המדרגות. חדר האוכל של בית הארחה. הטנדר שמחזיר את כולן. חדר השינה.
יופי של גיוון משעמם וחוזר על עצמו.
אבל מה, הפוקוס הוא בכלל לא על המיקום החיצוני. יכולה אשה לשבת בחדר שינה בבית הארחה בשבת, ולעבור תהליך משמעותי ומקדם מאד.
הכתיבה:
נעמי מפזרת המון רמזים. בלון אדום שמתפוצץ, ילד עצבני. מדהים ללכת בעקבות הרמזים הקלילים, לאסוף אותם ולהבין מה הם אומרים במארג הכללי. כשקראתי, שמתי לב שיש יותר מדי מטאפורות ודימויים, וזה גרם לי להבין שכדאי לי לאסוף אותם - הם מרמזים בעדינות על הצעדים הבאים. הרגשתי אותם כמו מטבעות במשחק מריו - אוספים בשלב ראשון כדי להשתמש בהם בשלב שני.
הדימויים: עשירים ומפתיעים, מקוריים ולא קלישאתיים. לא עקבתי אחד אחד אמנם, אבל כמעט לא זכור לי שהתאכזבתי מדימוי שקראתי.
לסיכום:
אם אתם מחפשים ספר מסעיר, אל תקראו את הספר הזה. אי אפשר לקרוא אותו במרוצה. כדי להבין אותו, צריך לקרוא בנחת, בהבנה, צריך לפתוח את הלב. אפשר רק להיות ליד, לגעת, לדעת ולהבין שיש דברים שגם מי שעובר אותם לא יכול להבין.
הערות אגב:
העירו לי: עוד נקודה קטנה, הדמויות של נעמי נוטות לעשות מעשים מאוד משונים בגלל תחושות לב או דחפים, ואני לא אוהבת את זה בכלל. לא מצליחה להאמין שבאמת יש דמויות שפועלות ככה.
תשובתי: יש מצב. בספר "חכמת נשים" זה כמעט מתבקש מאליו בגלל קיצוניות הרגש שהיא מובילה אותנו לשם. למעשה, בינינו, אנחנו לא עושות דברים מוזרים לפעמים בגלל מצבים רגשיים?
אבל אם זו מגמה שחוזרת על עצמה, זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בספרים אחרים שלה. קראתי, כנראה, עוד אחד כזה. משהו על שכנות. ואני פשוט לא זוכרת אותו כדי לצטט או לנתח.
העירו לי: מה שאני אוהבת בכתיבה שלה זה:
1. מערכות היחסים שהיא בונה ודקויות האבחנה בין רגשות.
2. הדיאלוגים שלה- אפשר לשמוע אותם באמיתי.
3. הדימויים שלה- לא שבלוניים ושוברי שגרה.
בספר הזה הפריע לי:
1. אין מספיק עלילה. גורם מתח שיחזיק אותי עם הספר.
2. אפשר לקצר אותו ב100 עמודים לפחות.
3. אחת ממערכות היחסים (בין מימי לבת שלה) היתה נראית לי לא מספיק אותנטית.
תשובתי:
אוהבת: 1. נכון! 2. איך פספסתי... זוכרת חויה כללית, פחות פרטים ופרטי פרטים. הכל מתגבש לי לכדי יחידה אחת ואני פשוט לא מספיק שמה לב למרכיבים. 3. כתבתי על זה, לא?
הפריע: 1. העלילה אינה במישור העלילתי אלא ברובד הרגשי. ציינתי את זה. דווקא לי היה קשה לא לסיים אותו, למרות שלא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בבת אחת. הוא כבדדד, ולכן - אני לא מסכימה עם 2. זה היה פוגע בלכידות וביופי. 3. על איזו בת את מדברת? חני או דינהלה?
העירו לי: בעייני הבכור בוגר מידי לגילו. כמה שהמצב וההתמודדות יכולים לבגר, זה לא בעוצמה המתוארת בספר.
תשובתי: מממ... איך ילד. התיאור קיצוני מאד לדעתי, ואפילו נוגד מעט את דמותו של רפאל בפרק הראשון, כשהוא מנדנד לרוזי שתתקשר לספר לאבא על הסנדלים החדשות והבלון האדום. מצד שני, זה יכול לקרות. משאירה את זה בצ"ע לחיים האמיתיים.
)
