שיתוף - לביקורת חרדי מחמד

  • הוסף לסימניות
  • #1
חרדי מחמד

אני הוא אותו הבחור
שלא עולה אצלכם לשידור
לא בא להתווכח רוצה רק דיבור
יש לי שם והוא לא "הציבור "
ואני לא רק כותרת אני גם הסיפור
ויש בי מעבר למותר ואסור
אז אל תבואו להכיר אותי בסיור
כמו איזה כושי בחבל דארפור
גם לא בכתבה שלא עברה צינזור
שמציירת אותי על כריכה של סידור

כן אני הבחור שמציית לרבנים
אשתי במטבח ויש לי עשרה בנים
ולא למדתי ליבה למדתי דינים
ויש לי פיאות דווקא בלי כינים
וכיפה מעל הראש ומוח בפנים
וגם לב....... למרות שקשה לכם להפנים

רציתי שתראו בי מעבר לציצית וזקן
שתדעו שאני לא מסריח ולא מסוכן
שתבינו שאני לא צריך להסביר כל עסקן
שמעבר ללבוש יש בי יותר משחור ולבן
גם אם אני גר בבני ברק ולא ברמת גן
וגם אם אני מעדיף תוכן מסונן
גם אני נהנה מדיבור מסוגנן
גם אני בעצם חי ושייך לכאן

וכואב לי שמתייחסים לאמונה שלי כמו למחלה
ופוגע בי לראות בעיניכם פטרונות וחמלה
כי דת היא לא כת ולא מצריכה גמילה
ומצוות הן לא נכות ולא הגבלה
ויש לי אמירה שהיא לא דווקא תפילה
ואני גם בן אדם לא רק קהילה

אז צאו גם אתם מכבלי הבורות
כי דווקא בדת יש בחירה והמון חירות
אז אתם המתיימרים למונופול על הנאורות
עשו טובה ורק לא ביהירות
אל תדרכו עלי בחוסר זהירות

 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מדהים!
איפה היית עד עכשיו??
תענוג לקרוא!!! איזו הבעה משובחת!!

אני מרשה לעצמי לכתוב משהו שקופץ בי בכל פעם שאני קוראת מילים בנושא הזה. יש לי הרגשה של חוסר נוחות.
אנחנו כחרדים מסבירים את עצמנו, מבקשים שיפסיקו לשפוט, שלא יסתכלו עלינו כבני אדם על קופים או על שבטים פרימיטיביים באפריקה כי יש לנו הרבה מעבר לצבע הבגד והמראה החיצוני.
זה נכון, אבל-
אני מרגישה שהגישה הזו היא גישה של מי שנמצא בעמדה נחותה. עצם הבקשה מעידה שיש מי שבעמדה גבוהה ממנו שיש צורך לבקש ממנו להסתכל אחרת וכולי.
אנחנו לא בעמדה נחותה. אנחנו מקיימים את המצוות שכל יהודי מחוייב לקיים. אנחנו לומדים את התורה שניתנה לכל יהודי. גם לאורן מתל אביב וגם לטל מקיבוץ דגניה.
הם העומדים בעמדה הנחותה. הם החדשים ואנחנו הוותיקים. הם השונים ואנחנו הנורמלים.
המוציא מחברו עליו הראיה. יהודים שומרי תורה ומצוות היו תמיד. שאינם שומרים זה חידוש, שינוי, מצב שאינו המצב הנורמלי.

זה לא משהו לומר לחילוני בפנים כמובן. לגמרי לא! אבל זו גישה פנימית שלדעתי (זכותו של כל אחד לחלוק עלי כמובן) חשוב שיישב לנו טוב בלב ובמוח בכל אינטראקציה של חרדי-חילוני.

זה חס וחלילה לא נכתב בזלזול אלא בכאב על אחי הטועים והתועים ובתפילה לגאולה שלימה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני מסכים לגמריי ..... ברמה המהותית ברור שאנחנו לא בעמדה נחותה
השיר נכתב מתוך עלבון ופגיעה ברמה בין אישית . כאדם שעובד בסביבה חילונית אני מרגיש לפעמים שאנשים מסתכלים עליי מבעד לסטריאוטיפ אנשים שמחזיקים אותי למספיק חכם בהקשר המקצועי ויכולים להיעזר בי בשביל לנתח תוכנה או לאתר תקלה מורכבת מסוגלים ממש תוך כדי לפטפט איתי ולתת לי תחושה שבענייני העולם אני לא מבין כלום כי אני קורא רק עיתונות חרדית או כי אני עושה מה שהרבנים אומרים
אפשר לשמוע אנשים מדברים ברדיו וממש הולכים לנו על הראש ומנתחים אותנו כאילו אנחנו עדר בעלי חיים בלי יכולת לחשוב ולנחת מצבים
כשאני רואה אנשים מגיעים לסיור בבני ברק ומרגיש את הניכור והעליונות במבטים שלהם ממש סלידה אפילו ברמה הגופנית כאילו אנחנו מסריחים או מלוכלכים יותר מהם זה מרגיש לי שהם מסתכלים עליי כמו שאני מסתכל על שבטים אפריקניים או ילידים אינדיאינים או ילדים בסלאמז בהודו ....... מעליב ברמה הכי פשוטה של העניין
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אנחנו לא בעמדה נחותה. אנחנו מקיימים את המצוות שכל יהודי מחוייב לקיים. אנחנו לומדים את התורה שניתנה לכל יהודי. גם לאורן מתל אביב וגם לטל מקיבוץ דגניה.
הם העומדים בעמדה הנחותה. הם החדשים ואנחנו הוותיקים. הם השונים ואנחנו הנורמלים.
המוציא מחברו עליו הראיה. יהודים שומרי תורה ומצוות היו תמיד. שאינם שומרים זה חידוש, שינוי, מצב שאינו המצב הנורמלי.

זה לא משהו לומר לחילוני בפנים כמובן. לגמרי לא! אבל זו גישה פנימית שלדעתי (זכותו של כל אחד לחלוק עלי כמובן) חשוב שיישב לנו טוב בלב ובמוח בכל אינטראקציה של חרדי-חילוני.
כל מילה.
תמיד אמרתי כך ונהניתי לקרוא את מחשבותיי פרוסות בבהירות כה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
השיר כשלעצמו כתוב יפה עם זרימה וחריזה יפה,
הבעיה זה התוכן, אחרי שאתה קורא את השיר אתה מרגיש
כאילו התנצלת על קיומך וכאילו מישהו אחר רואה בך פגע רע,
זו הדרך הכי גרועה להציג את עצמך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
השיר יפה כמו יתר השירים, מסוג השירים שנדיר למצוא.
חריזה מושלמת שמשתלבת עם תוכן טוב, בדיוק הפורמולה של השלמות (בשירים).

וסליחה ממך, סבתא חביבה, מעדכנת אותך שאני הולכת עכשיו להיתפס על המילה. אבל זה לא סותר שכל מה שאמרת היה דברי טעם, לטעמי בכל אופן. (ולא, חלילה לי מלחלק ציונים של טעם, קטונתי, נטו דעתי)
אז לגבי זה:
הם החדשים ואנחנו הוותיקים.
זוהי בדיוק הטענה של החילוניות!!! למה אנחנו מיושנים ולא מתקדמים. פרימיטיביים ולא נאורים.
למה נתקענו איפהשהו שמה בשנות ה..
ולכן, העובדה הזאת לא בדיוק עונה על הטענה שלהם.
אבל, כמה חבל שהם לא יודעים ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".. אז מי מתקדם מי??
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
על כל הטוענים שעולה מפה תחושה של:
"כאילו לא הבנתי אתה צריך מהם אישורים? שיסעו באגד!"
אישית אני מבינה ומסכימה. אבל.
אבל בד"כ יש הבדל קוטבי בין אלו שמתחככים בניכור, בחוסר הרגישות, בחילוניות,
לבין אלו שגרים (כמוני) בשכונה החרדית ההומוגנית ומדברים עם חרדים ונוסעים באוטובס עם חרדים, ודי נושמים את אותו אוויר שנושמים ידידיהם.
(טוב, יש לנו הרבה חילונים במשפחה הקרובה והרחוקה, אבל הם ממש בסדר אז נניח להם)
אותי ואתכם זה פשוט לא מעניין מה אומרים או חשובים עלינו.
אבל יש אנשים שאכלים את פירות השנאה, והם, בצדק, רוצים סביבה נעימה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בקשר לשיר:
זה שיר מדהים עם חריזה נהדרת, והוא מבטא בצורה כמעט מושלמת את מחשבות האנשים שמרגשים שמסתכלים עליהם כמו:
זה מרגיש לי שהם מסתכלים עליי כמו שאני מסתכל על שבטים אפריקניים או ילידים אינדיאינים או ילדים בסלאמז בהודו .......
ובכן, קשוט עצמך תחילה ;)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

אני הולך בעולם שלכם.
מסתובב בעולם שלכם.
רואה את העולם שלכם.
אבל חיי את העולם שלי.

בעולם שלי כולם רעים.
בעולם שלי אין טובים.
בעולם שלי הכל שחור.
בעולם שלי אין לבן.
בעולם שלי גם אין צבעוני.
הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

רואים אותי, אומרים משוגע.
מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

שומעים אותי מדבר כבת,
רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
צופים בי עונד על ידי טבעת
מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

אולי אתם לא יודעים,
אולי אתם לא מעוניינים
לדעת על מה ולמה כל זה.
למה בכלל אני נראה כזה.

אספר לכם סיפור קטן.
ילדים טובים ה' לי נתן.
ילדי חמד, כיפה לראשם.
נמצאים הם אי שם.

גדלתי בבבית, שני הורים לי.
שכנים לידי, שכנים ממולי.
בית קטן וחמים לי משלי.

בא הזמן, חלף לו ועבר.
הלכו הילדים
הלכה גם האישה.
הלכו ההורים
הלכו גם האחים.
הלכו כולם לדרכם.

ואני לבדי נותרתי
אני והכלבה
הכלבה ואני.
הייתה לי כבת.
שמרתי עליה כבבת.
שיתוף - לביקורת פתאום ראיתי
ב"ה

לפעמים יש ילדה אחת מתוקה מאוד.
כזאת שדורשת תשומת לב כמעט בלי הפסקה,
ולא תמיד בדרכים חיוביות.
היא יודעת למשוך מבטים, לבלוט, להמציא דרכים.
ולכאורה, היא מקבלת המון תשומת לב חיובית.

אז מה חסר לה? ומה היא באמת מחפשת?

חשבתי הרבה. והשאלה נותרה בעינה.
אפילו לא מיהרתי להתייעץ,
כי הרגשתי שאולי לא אקבל מענה שידבר באמת ללב.

והנה, בסייעתא דשמיא, דווקא מתוך הקשר אחר לגמרי,
החמאתי למישהי, והיא מאוד התרגשה.
ראיתי את זה, ופתאום נפלה בי ההבנה:
זה בדיוק מה שהילדונת מחפשת.
היא צריכה יותר מחמאות.

לא תמיד אנחנו חושבים על זה,
אבל יש ילדים שעבורם מחמאה
היא לא מותרות, אלא ממש צורך רגשי בסיסי.

לפעמים הורים מהססים:
"אני לא רוצה להגזים",
"זה יישמע לא אמיתי".
אבל האמת היא, שיש נשמות שזקוקות למילה טובה כמו לנשימה.
זו השפה הפנימית שלהן.
זו הדרך שלהן להרגיש נראות, ערך, שייכות.

ילדים שונים ניזונים מסוגים שונים של קשר רגשי.
יש מי שמחפש מעשים של נתינה,
ויש כאלה שעבורם מילה טובה, הערה חיובית קטנה,
היא הדלק הפנימי שממלא אותם ביטחון ושמחה.

הילדונת שלי, כפי שתיארתי, כנראה צמאה במיוחד לאותן מילים.
לא כי חסר לה משהו בי,
אלא כי זה פשוט הפתח שדרכו היא שומעת "אני רואה אותך", "את חשובה לי".

וכשהמילים האלה לא מגיעות,
היא ממציאה דרכים אחרות להרגיש קיימת, גם אם הן לא תמיד נעימות.

ואם אני, בטבע שלי, לא כל כך מרבה להחמיא,
כי אני אדם יותר ענייני,
ולה זה חסר, אז הנה משהו שאני כן יכולה למלא עבורה.
אז הנה תזכורת פשוטה:
לא לשכוח להחמיא.
וזה מספיק.

אז ברוך ה', קיבלתי תשובה מדויקת.
וגם אתם, אם תרצו, תוכלו להיעזר בה.
היא קלה, היא פשוטה, והיא דורשת רק...

קצת תשומת לב.
תמיד היתה המרפסת. רחבה, נעימה, אחורית, נשכחת. היו שם הפרחים שאהבתי, שורת אדניות בשלל צבעים. היה שם הערסל, שמרגע שהרגליים שלי היו מספיק ארוכות בכדי לבעוט בגדר, הייתי מתנדנדת בו במשך שעות. הלוך חזור, חץץץ- חץץץץ.
שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
גם הוא בורח...?

שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.

כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...

ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.

כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
בודדות, מרוקנות, חלשות...

הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.
הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

תסגור.את.הדלת.
מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
ואמרתם שוב ושוב.
לא פעם.
לא פעמיים
ולא גלידה אחת או שתיים.
אולי סניף שלם יספיק.
אולי אפילו לא.
וכמה כבר אפשר להגיד?
בזמן האחרון היה לי מקרה
שקניתי לעצמי משהו טעים
ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
לא צריך להגזים ולהחביא
פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
באותה פוזה אפילו.
משום מה הוא הוריד במשקל
לא יכול להיות.
הקופסא ריקה.
מישהו אכל את הטעים שלי.
ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
לא יודעת מה חשב ה"גנב"
העצבים זרמו לי בכל הורידים
וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

"את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
- לא איכפת לי זה לא תירוץ!

"זה לא בכוונה"
- החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

"אולי הוא התבייש או פחד ממך"
- לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

"אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
-לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

"אפשר להחזיר!"
- אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

"ואם הוא היה חטוף?"
-

כאן עלתה בי מחשבה
אם הוא היה חטוף?
היית דנה לכף זכות.
למה? כי הוא סובל.
גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
לא.
כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
אז מה עוד נשאר?

כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
"למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
איזה אסון.
כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
תסגור את הדלת.
אל תטפטף.
תנקה אחריך.
שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
מה הבעיה להתחשב??
כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

ואז.
בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
-אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
למה? למה אנחנו לא סוגרים??
יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
גם אם זה פתח קטן!
"לפתח חטאת רובץ"
לפחות תסגרו את הרשת!
תאמינו לי.
מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
ועדיין.
אנחנו לא סוגרים את הדלת.
והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
אבל לא.
יש יותר מזה.
לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
מאז.
כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
בניי.
אהוביי.
בבקשה.
תסגרו את הדלת.
אשר התעללתי במצרים


כל הרצון הטוב שלי חווה חיבוטים מפה ומשם.
ואני מבינה שזו התעללות במצרים, במקום הצר ומיצר שבתוכי.
אלוקים לא סתם התעלל במצרים.
היתה לכך מטרה, עצם זה שאדם חי בתודעת מצרים הוא חווה התעללות כי מצרים זו חשיבה מתעללת, מגבילה, חשוכה, צרה.
ההתעללות זו היא חלק מהרצון האלוקי שנצא משם.
אף אחד לא יודע מה התיקון הזה, שזרק אותו לאן שזרק אותו, בדרך לתיקון נשמתו.
*
אנחנו עוברים דברים.
רבי עקיבא אמר על כל גל שעבר עלי הורדתי את ראשי ונתתי לגל לחלוף.
אבל לפעמים אדם נקלע למערבולת.
*


לאחר כל מה שעברתי אני מבינה כמה תיקון החברה שלנו צריכה.
כמה תיקון אני צריכה.
אבל אני לא היחידה.
כולנו צריכים תיקון.
התיקון שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני ולהמשיך בדרך שלי שכוללת תהיה וחיפוש.
התיקון של החברה הוא... להבין.
שיש את מה שאנחנו רואים ויש גם דברים נסתרים.
להכנע לנסתר. לא לחשוב שאנחנו מבינים הכל, כי אנחנו לא מבינים...
*
אני חיה דחיה, אמת.
אני יוצרת דחיה, גם נכון.
אני מחפשת דחיה, לחלוטין נכון.
אבל דחיה זה פחד.
ולחוות את הדחיה זה להתקרב לתוך הפחד.
לטעום ממנו.
זה לא אומץ, זו חרדה.
*
אבל מה באשר לאלו שדוחים?
למה הם דוחים?
הם כנראה פוחדים.
אני לא מזדהה עם פחד של התנהלות שיוצרת דחיה,
אני כן מבינה אותה.
מבינה את הפחד הזה.
מבינה שהוא קיים גם בתוכי.
ומאמינה שיום אחד הכל יהיה טוב.
בינתיים אני עדיין בפחד הזה.
הוא קשוח, מבלבל, מרגיש לא נכון.
אבל יש בו גם אמת.
אז תודה לך פחד מדחיה.
תודה לך גם דחיה.
אין לי פתרון לדחיה, או לפחד מדחיה.
אבל יש בי מודעות לכך שדחיה זה דבר שלילי, פוגעני, אינטרסנטי ופחדני.
יש לי מודעות לכך שדחיה היא גם דבר מבורך, אם דחיה לא היתה מבורכת היא לא היתה בעולם.
כך שדחיה, עם כל הפספוס שיש בה, בעצם מגישה אפשרות לבנות/ליצור משהו חדש.
אז אני מחליטה להיות חזקה ושמחה.
כי לכל אדם יש דרך משלו, וגם אם הוא חווה קשיים או חוסר הצלחה, זה בעצם שלבים בסולם שאמורים להעלות אותו למקום גבוה יותר.

תודה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה