שיתוף - לביקורת טובה באמת

[shevi123]

בס"ד

חודשים רבים הוא הילך עליה אימים. קפץ לביקור בזמנים הלא נכונים. השמיע קול. זמזם ניגונים מרטיטים. הרעיד אותה מבפנים. וככל שהתחמקה ממנו נראה היה שהוא לועג לה. טומן לה עוד פח ומוקש. בסוף תמיד משיג אותה. מזיעה מקור בעיצומו של קיץ שרבי.
כבר כשקפלה מפות אחרונות, הניחה אותן בשקית שקופה, לצד אריזת הסכו"ם היוקרתית, המגבות החדשות וסט ליל הסדר הנדיר. ברגע שכבר נשמה לרווחה מול רצפה שטופה ובית מתוקתק, בקושי הספיקה לנחות על הספה, מתחה זרועות ורגליים כואבות. הוא כבר הגיע, התנחל לידה בשקט. והתחיל לעבוד. לטפטף.
כאילו לא עבדה לשכוח מהכול ולהתקדם הלאה. "מספיק" זעמה, כל הסיפוק התנדף והותיר רק פחד נורא. "יש לך עוד זמן. הרבה זמן. ופעם הבאה תדפוק בדלת לפני שאתה נכנס".

הוא לא ענה, רק צחקק צחוק מעצבן, כזה שמהדהד לה את כל המחשבות שרצתה להדחיק.
"ותלמד להתנהג כמו בן אדם", היא המשיכה נסערת. אופס, פה היא טעתה. אבל הוא כבר זימר בשקט, "בן אדם, מה לך נרדם".
מתי כבר תלמד שהיא לא תוכל לו. מתי. היא קמה מותשת. מובסת. רגע לפני שנרדמה שמעה אותו שוב, בן אדם מה לך נרדם. היא התהפכה לצד השני. קום קרא בתחנונים. נשמה עמוק. שמה כרית על ראש. התפללה בתחנונים שיעזוב אותה כבר לנפשה. היא באמת רק בן אדם. בן אדם קטן ונרדם.

כשבוקר חדש הפציע, שמש הציעה פיוס מחמם ורוח שקטה נשבה. מנסה להוריד להבה, לישר גב. היא רק התמתחה וקמה יגעה ושפופה למרתון חדש. הרתיחה מים. שלפה פרוסות קפואות. הלכה לחדר לעורר נרדמים. נזכרה מאוחר מדי שאסרו חג היום. אבל הם כבר קפצו באושר.

"אז מה עושים היום?" יעלי בת החמש מזנקת מהמיטה. תלתלי האש שלה מקפצים בשובבות.
"נראה", היא עונה לה. "בואי להתארגן קודם. הכנתי לך קערת נטילת ידיים. ותזהרי עם הטיפות, בסדר? המגבת כאן ליד. ותבואי למטבח, אני מכינה לך שוקו".
"לא" היא צועקת וחצי נטלה נשפכת על הרצפה. "לא רוצה שוקו. רוצה מעדן".
אלחנן פוקח חצי עין מבוהלת. מצטרף לטונים עולים.
"יעלי! למה את צועקת?" העצבים המרוטים מעקצצים. "רק התחלנו את היום. תראי מה קורה פה. למה אי אפשר ליטול ידיים בשקט? למה לצעוק כל הזמן?".

"כי לא רציתי שתכיני סתם שוקו" ממלמלת הקטנה. "ולא נורא שנשפך. אני יכולה לנקות פה בשניה". ועיניה שוב זורחות, גאות בכישוריה.
חסיה נאנחת ונגשת להביא מגב וסחבה. ככה זה כשמפספסים את השעון המעורר. מספיקות עשר דקות של איחור כדי ליצור התחלה של מהפכה. והיא יודעת שמפה הכול רק ילך ויתדרדר.

בסוף הרצפה התייבשה. אלחנן נרגע עם בקבוק דייסה. יעלי ישבה וערבבה בשקט חלב בקערית קורנפלקס. רותי וחני התארגנו בחדר. ומנחם חזר מהתפילה, תפס פיקוד על החבורה. וסוף סוף היא בחוץ. לוגמת אוויר צח שעדיין לא הספיק להתחמם. מתנשפת כאילו רוב היום מאחוריה. לא מנסה לחשוב על ההמשך. לפחות עכשיו היא בדרך לעבודה. הכול יהיה רגוע יותר. עד ש... ובכן, היא מקווה שאחר הצהריים יעבור בצורה רגועה יותר. שרק תסיים את היום ותספיק הכול. אבל עכשיו, עדיף באמת שלא לחשוב על כך.

המחשב ממתין לה. רגוע וקר. ממתין לפקודות, מגיב בצייתנות. זו הממלכה הקסומה שלה. כאן היא יכולה לדעת מה קורה ומה יקרה. הכול מתועד בקבצי אקסל. מסודר וידוע מראש. פה היא יכולה לשחרר את הפחד הלופת. להתרווח על הכסא. לארגן לה כוס קפה חמה ומפנקת. ופשוט לרוץ במסלול הבהיר והטוב. נס שיש לה את העבודה. אי השפיות שלה. ולפני שתעלינה שאלות בדבר המבצר האמתי שלה, היא ממהרת לפתוח. להתחיל. יוצאת לדרך הטובה והאהובה.
גם יום ארוך של תשע שעות מסתיים בסוף. עייפות טובה ממלאת אותה. רגע לפני שהאוטובוס מגיע היא מחליטה לוותר עליו. לנצל את מזג האוויר הנעים ולשחרר איברים.

בחרה לה רחובות צדדיים. הם יאריכו את הדרך אבל השקט שיתנו לה ולפטישים בראשה שווים את זה. ועל הדרך תרוויח עוד הפוגה קטנה לפני שתחזור לקלחת.

וכשהדרך מתארכת, ושיחות הטלפון הקצרות שלה מסתיימות מהר מדי. היא מוצאת את עצמה שוב לבד. בעצם, לא ממש לבד. מישהו קטן ומעצבן מזכיר את קיומו. מחשבות מטרידות ושינה טרופה. היא מניפה את ידה אינטנסיבית ואז מורידה אותה לאט. מה יקרה לה אם תנסה להתמודד מולו? היא הרי לא רגילה לחמוק מהתמודדויות. אז אולי הגיע הזמן?
היא עוצרת. מקשיבה לקול החדש. מחליטה להישמע לו. אולי זו תחושת ההתחלה החדשה שמנשבת באוויר.

מחפשת פינה שקטה, סומכת על הגדולות שתסתדרנה. ומתיישבת על ספסל בגינה זנוחה ושקטה. מתפללת שאיש לא יגיע. בדגש על נשים שלא תגענה. עוצמת עיניים ומנסה להקשיב לו, לקול הבועט, המצחקק. זה שנוגע לה בנקודות רגישות.

רוח נעימה מלטפת וריח פריחה מדהים משרים עליה רוגע, לאט לאט היא מרגישה איך איבריה מתרפים. היא כמעט ונרדמת.
אז מה קורה, חסיה? היא מנסה להתרכז, להקשיב לו באמת, לשם שינוי. מה יקרה לך אם לרגע תעצרי ותשחררי שליטה? את באמת חושבת שתלכי לאיבוד?

היא קמה באחת. לא. זה לא יקרה לה. היא מלכת השליטה העצמית. ככה כינו אותה כולם. תמיד. הכול מתוקתק, מושלם, במקום ובזמן הנכונים והמתאימים. היא חייבת את הסדר הזה. אחרת....
אחרת מה? הוא שואל ופתאום הוא נשמע מתעניין למדי.

אחרת אני אלך לאיבוד. ממש ככה. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. לא יכולה לסבול את הימים הלא צפויים. חייבת לנשום לפני ואחרי והרבה תוך כדי. אבל ממש הרבה. עם תפילות שיעברו כמה שיותר מהר עם מינימום נזקים ושאתאושש מהר מהר ואשכח מזה כמה שיותר מהר. רק המחשבה על השגרה שמחכה לי אחרי מרגיעה אותי. וכמה שהיא יותר ארוכה כך טוב יותר. יש לי בוקר. יש עבודה. יש ערב ולילה. ונהלים מסודרים לכל זמן. ככה אני יכולה להיות רגועה ולישון בשקט.

אמממ.... זה נשמע טוב, הוא אומר בשקט.
זה מעולה ממש לא רק טוב. זה החיים הכי מתפקדים שיש. היא מתלהטת.
אז בעצם אנחנו מדברים על שלמות מוחלטת. הוא מהדהד אותה. ובכל זאת אני פה. ממה את מפחדת? בכמה את קונה את השלימות הזאת?
ההלם משאיר את הפה שלה פתוח לרווחה.
מה???
ואז השרירים צונחים והשפתיים נצמדות. ככה זה מרגיש כשמעמידים מולך מראה בגודל אמתי? כזו שמשקפת כל קמטוט ששכחת מקיומו?

היא לא צריכה לעצום עיניים כדי לשמוע אותו מזמזם שוב. זה לא הוא. אלו הזיכרונות שלה שמציפים אותה. פעם, כל כך פעם, היו לה חגים. היה ראש השנה נשגב ומרומם, אימת הדין מהולה בסלסולי החזן. היה יום כיפור מטהר ומעלה טפח מעל. היא יכולה להריח את הריחות, לשמוע את הקולות. את הכמיהה וההתרגשות. ומשהו צובט בה חזק. מדגיש את הפער.

והייתה סוכה מאירה, מקושטת בטוב טעם. בית של שבוע שהרגיש הכי בית בעולם. הזיכרונות מחממים אותה וצובטים חזק. מתי קהה בה הרגש? מתי הפכו החגים למעמסה? היא יודעת את התשובה ובושה בה. יודעת שזה הזמן היחיד שאין לה דרך לחמוק מהתמודדות חזיתית. כשהבנות בחופש היא שקועה עמוק בעבודה. משחררת יומיים שלושה וחוזרת. העבודה הרי דורשת. זה מחזיק מעמד עד שמגיעים ימים בהם אין נתיבי בריחה. אין עבודה. זה היא והמציאות. ואין לה כוח לזה. לבלגן הגדול. לשעות לא שעות. זמנים הפוכים. בית מלא עקבות במבה וסוכריות דביקות. וכמה שהיא משתדלת ומנסה לשמור ולא לכעוס, חלילה. אבל זה יוצא לה, הכעס, כי כמה אפשר, כמה.

ואז הוא מגיע, המצפון. נוגע בנקודות רגישות. והיא לא מצליחה להרים ראש. לא יכולה להביט בו. במצפון. מחכה שיניח לה, אבל הוא מתעקש. מזמזם לה ניגונים והבטן שלה מתהפכת. עד שהיא מצליחה לברוח. וחוזר חלילה.
הדמעות יורדות לה. שקופות וכמעט בלתי נראות. והפעם הן שונות כל כך. נקיות ואציליות. מגיעות ממקום עמוק כל כך וקדוש כל כך. היא נרעדת. רגש דק מנגן לה ניגון מרטיט. היא לא מזהה אותו. אבל מזהה לאן הוא שייך. תיכף גם תזהה אותו. תיכף.

אבל הפעם היא לא תיכנע לפחד. היא לא מוכנה להמשיך ולוותר על חייה. על חיי הרוח שבה. חושבת על מה קורה אתה ועם נשמתה ומה היא מעבירה לדור הבא. ואז היא מביטה שוב במראה. רואה את הדמות הנשקפת מולה. מושלמת וכל כך חסרה. ויודעת שמחכה לה עבודה. שכבות שמחכת לקילוף. היא תעבוד ותיפצע ותחשוק שפתיים ותמשיך. היא תפנה לעזרה ותגייס את מי שצריך. ועוד כמה חודשים גם היא תזכה להגיע לשנה חדשה וטובה. טובה באמת.