טיפול רגשי נכון - למטפלת ולמטופלת

[אהבת עולם]

כמי שחוותה המון מהכל...
חשוב לי להציג בצורה ברורה גם את המחיר שמשלמים בטיפול פסיכולוגי "מקצועי, עם תארים".

1. אני אוסיף על מה שכתבו בעניין תחושת ההיררכיה הלא מוצדקת, ששוררת בקשרי המטפל מטופל (נגע שמצוי אצל רב המטפלים עם תארים).
כשמטופל שמתנהל מול מטפל לא רגיש וחווה יחס מתנשא שיכול להגיע עד השפלה, הוא מאבד אמון במערכת הטיפולית. הוא מאבד את משאבי הנפש שגייס על מנת להוציא את הטיפול אל הפועל, לפעמים באופן חסר תקנה. והוא לפעמים, מחוסר ברירה או מחוסר אונים שנשאר בתוך הטיפול ולא מקבל ממנו תועלת, כי מתוך תחושה כזאת הנפש לא פתוחה לקבל .

2. הפסיכולוגיה מצומצמת לשיטות מסודרות עם כללים ברורים וסכמות נוקשות.
כשמכניסים את הטיפול בנפש המופשטת והמורכבת שלנו לתוך מערכת מצומצמת עם גבולות מזוותים קשה להגיע לתוצאה מספקת!
למגוון השיטות שפיתחו בימינו יש תפקיד! הן באות להשלים את מה ש "בעלות התואר" חסרות. גם אם הן לא עושים בהן שימוש נכון, עדיין צריך לקחת בחשבון שיש אנשים שזו התשובה בשבילם וזהו עוול לשלול אותן על הסף.
בד בבד, אני מאמינה שיש פסיכולוגיות עם ראש פתוח וגמישות, שיכולות לצאת מהריבוע לראות דברים בצורה רחבה, והן בד"כ האנושיות יותר שביניהן, רק שצריך לשים דגש גם על הנק' הזאת בבחירת המטפלת.

3. כפועל יוצא מהמוגבלות של הפסיכולוגיה לשיטות מסויימות, מטופלים מקבלים אבחון שלא בהכרח נכון!!!
מטופל שמקבל אבחון שגוי מתחיל להאמין שהוא באמת לוקה במה שקבע המטפל - סמכות העל הבלתי מעורערת.
מהמקום הזה הוא בעצמו כבר מוצא את הסימפטומים... מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

4. משך זמן הטיפול הפסיכולוגי גורם לא אחת להפסקה באמצע התהליך.
טיפול פסיכולוגי אמיתי הוא ארוך. ובד"כ ארוך מאד. לא כל אחד מסוגל לעמוד בו הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה הכלכלית.
כשמטופל מתגייס לטיפול ולא רואה תוצאות בפרק הזמן שהוא ציפה הוא מתייאש ויתכן שלא יחזור עוד למערכת הטיפולית, כשיש סיכוי סביר שהוא נשאר עם הגנות פתוחות ואדמה רוקדת מתחת רגליו.

בכל מה שכתבתי כאן אני לא באה לתת יתרון לשיטה אחת על פני השניה, אבל קשה לי שמצדדים פה כל כך בפסיכולוגיה, כשלמעשה עם כל החסרונות של המטפלות ללא תואר, בדרך החתחתים שהנפש עוברת עד שהיא מתיישבת, לפעמים צריך לטעום גם מהגלולות המרות של טיפול רגשי לא כל כך מקצועי.

@חלוש אני קצת מסכימה עם 1 ו2 ו3
אבל אלו דברים שממש לא קורים אצל כל המטפלים
הפתרון לזה הוא עבודת שטח לפני, ותשומת לב במהלך הפגישה
הפתרון שאת מציעה הוא ללכת בגלל זה למטפלות לא מוסמכות???
לא מסכימה בכלל

 

[שבל]

לצערי הרב איגוד המטפלים החרדים מפרסם באתרו גם "מטפלים" שאינן מורשים לטפל.
כג' אנשים עם תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועוד.
מי שרוצה להיות בטוח - שיבדוק בפנקס הפסיכולוגים או בפנקס העובדים הסוציאליים את התואר השני של המטפל הרלוונטי. אין דבר כזה טיפול עם תואר ראשון בלבד.
אפילו מגוון התרפיות - מוזיקה, אומנות וכו' הפכו להיות תואר שני ולא לימודי תעודה כפי שהיה בעבר.

חבל שארגון חשוב כל כך חוטא למטרה הקדושה שלשמה הוא נוצר.

 

[גזעית]

העליתי קישור לפורום המטפלים החרדי בעמוד הראשון של השרשור

שלחתי להם כבר לפני כמה ימים ולא היה מענה. נראה שמשהו שם נרדם בשמירה. סטטי לחלוטין.

 

[אסתי בראון]

מעולה
אך לא כל הטפלים החרדיים חברים שם ( למשל אני) אז זה לא יתן מענה מקיף לגבי כל אנשי המקצוע

 

[אסתי בראון]

ואכן הם מקבלים מטפלים עם תואר ראשון למיטב הבנתי
לכן חשוב לברר אצל המט]פל את ההשכלה שלו וניתן לבדוק זאת באתרי משרד הבריאות והרווחה
ישנה קטגורה לבדיקת רשיונות לפי תז

 

[גזעית]

אשמח ללינק בו אפשר למצוא את ההתמחות המתאימה לפי ת.ז.. לפי מה שמצאתי כרגע זה הכל לפי מספר רשיון.

 

[שבל]

בבקשה:

https://www.old.health.gov.il/oskimbbriut/psiholog/index.asp

לא לפי מס' זהות, לפי שם פרטי ומשפחה (א"צ להכניס מספר רשיון).

חשוב לבדוק בתוך האתר גם את סוג המומחיות, כי מי שעשה, נניח, התמחות בפסיכולוגיה ארגונית או משהו כזה - לא מורשה לטפל.

 

[מה הענינים]

בבקשה:

https://www.old.health.gov.il/oskimbbriut/psiholog/index.asp

לא לפי מס' זהות, לפי שם פרטי ומשפחה (א"צ להכניס מספר רשיון).

חשוב לבדוק בתוך האתר גם את סוג המומחיות, כי מי שעשה, נניח, התמחות בפסיכולוגיה ארגונית או משהו כזה - לא מורשה לטפל.

יש את זה גם לעו"ס?

 

[תמר ה.]

מציעה הבט נוסף: כתבו מעלי על ההשקה לבריאות גוף. במסגרת הכשרתי אני שוהה במחלקות אונקולוגיות ופוגשת צוות מדהים ברובו. דווקא הרופאים המקצועיים יותר, הם אלו שמאפשרים ראיה הקפית רחבת טווח. הם יאפשרו לאנשי רוח לבוא לחולים, יתנו מקום למדיטציות על חשבון, כן, על חשבון טיפולים, הם יקשיבו לחולה בכל רגע נתון - למה הוא זקוק עכשיו. רופאים מדהימים מספרים על כוחו של מגע במטופלים אונקולוגים, וככלל - הם לעולם ל יצטמצמו להיבט אחד. הם תמיד יחפשו גם מה עוד וגם מה במקום.
כך בגוף, בנפש זה הרבה יתר מורכב.
מטופל אינו חולה אונקולוגי וממילא הצרכים שלו הרבה יותר הקפיים, עם הרבה יותר נישות, צרכים שצריכים להיות מדוייקים הרבה יותר. וכמובן - אתיים.
וזו שאלה כל כך גדולה, עבור מה מגיעים לטיפול. ולהציע אך ורק תשובה אחת - זה קצת צר, לתחושתי בכל אופן.
יש לי תלמידה חמודה, אישה צעירה שלמדה בקורס דמיון מודרך שלושה חודשים, מהסוג שיצא עליו הקצף. היא מבקשת חמישים שקלים לשעת טיפול בהן היא נותנת לנשים שמגיעות אליה שעה של קשב, של כניסה לעולם של דמיון, של הרפיה ושחרור. לקרא לה שרלטנית? זה נשמע לי קצת דיכוטומי.
מנגד נמצאים השרלטנים האמיתיים, אלו שפורצים כל גדר וגבול ויוצרים בעולמנו בוקא ומבולקא.

 

[לבן]

יש לי תלמידה חמודה, אישה צעירה שלמדה בקורס דמיון מודרך שלושה חודשים, מהסוג שיצא עליו הקצף. היא מבקשת חמישים שקלים לשעת טיפול בהן היא נותנת לנשים שמגיעות אליה שעה של קשב, של כניסה לעולם של דמיון, של הרפיה ושחרור. לקרא לה שרלטנית? זה נשמע לי קצת דיכוטומי.

אני הייתי קוראת לה בשמות חריפים יותר, במחילה.

 

[דסי]

אני הייתי קוראת לה בשמות חריפים יותר, במחילה.

זה לא כ"כ יעזור לך.
אי אפשר לשנות את העולם, זה מציאות החיים כאן. יש מקצועיות, יש שלא, יש טובות עם תואר, יש גרועות עם תואר.
אנשים ימשיכו ללמוד איזה לימודים שהם רוצים/יכולים, אנשים ימשיכו ללכת לטיפולים לפי מודעה בעיתון/המלצה.

אנשים ימשיכו להעזר, או להתאכזב. וככה זה. פשוט ככה זה.
אפשר ללכת למטפל שרלטן אך להנות ולפתור בעיה או קושי, אפשר ללכת למטפל מקצוען ולהתאכזב למרות מקצועיותו. יש שימרחו זמן, יש שיסיימו מהר, יש שיתקדמו, יש שיתקעו. ויש לפעמים שדווקא מטיפול שהזיק לאחר זמן האדם צמח.

צריך לזכור שהשם מנהל את העולם, ולהתפלל אליו שישלח אלינו שליח טוב ומתאים בשבילנו.

 

[גזעית]

דווקא נגד דמיון מודרך יש לי משהו אישי. אני מכירה מישהי שהיתה אצל אחד המומחים בזה. הם תמיד דמיינו איך יראה אם זה יהיה טוב, לא על הדרכים להגיע לשם.

הוא אמר לה: "דמייני את עצמך על אוטבוס עם מלא רעש והמולה, את לוחצת על הכפתור, יורדת בתחנה הבאה, ועולה על אוטובוס חדיש ומאובזר, עם כל הנוחות שבעולם. את מתישבת, ושמחה על ההחלטה שלך לרדת בתחנה" וכו' וכו' - כיד הדמיון.

בנתיים, היא עוד לא מצאה את הכפתור שצריכים ללחוץ....

ומדובר על אחד שלוקח בין 600-800 שח לפגישה - לא יודעת במדויק. אבל הוא שרלטן. הוא עושה בוקא ומבולקא. הוא נותן למטופלת לחיות באשליות. והוא קורה לזה במהלך כל הטיפול "טיפול רפואי", הוא מדבר למטופלת ואומר לה "מבחינה רפואית את צריכה כעת לחושב על...". וכדי בזיון וקצף.

דמיון מודרך, זה דמיון שנותן כלים, לא רק צובע הכל בוורד. זה לעשות סימולציות של מצבים, לתת כלים, בכח הדמיון יהיה ניתן להעלות על השולחן מצבים שלעולם לא יגיעו לידי מעשה, אבל הם מחדדים את הרצונות ואת ההתמודדות. זה לדעתי שימוש נכון בכח הדמיון. ואני מבינה שלא כל אחת מסוגלת לזה הן להיות מטפלת והן להיות מטופלת, מכיון שצריך הרבה רגליים על הקרקע להבחין אפה נגמר הדמיון ואפה המציאות. הדמיון לא משנה את המציאות, הוא מחדש מימד נוסף בחוויה שלה.

 

[nechamizak]

לצערי הרב איגוד המטפלים החרדים מפרסם באתרו גם "מטפלים" שאינן מורשים לטפל.
כג' אנשים עם תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועוד.
מי שרוצה להיות בטוח - שיבדוק בפנקס הפסיכולוגים או בפנקס העובדים הסוציאליים את התואר השני של המטפל הרלוונטי. אין דבר כזה טיפול עם תואר ראשון בלבד.
אפילו מגוון התרפיות - מוזיקה, אומנות וכו' הפכו להיות תואר שני ולא לימודי תעודה כפי שהיה בעבר.

חבל שארגון חשוב כל כך חוטא למטרה הקדושה שלשמה הוא נוצר.

למיטב ידיעתי, זה לא מדויק לומר שאנשים עם תואר ראשון בעבודה סוציאלית אינם מורשים לטפל. עובד סוציאלי נרשם בפנקם בעו"סים כבר לאחר התואר הראשון בשונה מפסיכולוג שנרשם בפנקס הפסיכולוגים רק לאחר התואר השני.

וזו לשון החוק:" "עיסוק בעבודה סוציאלית" – עיסוק מקצועי, כמשלח יד, לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה הנעשים בדרך כלל בידי עובד סוציאלי ובשיטות טיפול מקצועיות הנהוגות בעבודה סוציאלית".

כן מקובל שלמשרות טיפוליות מקבלים בעלי תואר שני קליני, או טיפולי, לכל הפחות.

כנ"ל לגבי מטפלים באמנויות. המגמה היא, בהחלט, שיהיה צורך בתואר שני, אבל כפי הידוע לי הדבר עדיין לא הוסדר בחוק. בדיוק לכן יש תחומים אפורים בהם אנשים טועים או מטעים אחרים.

לדעתי, האינדיקציה להרשאתו של המטפל לטפל היא, האם הוא מוכר ע"י גורמים ממשלתיים כמו משרד הבריאות ומשרד החינוך.

 

[מריומה~]

בס"ד
שלום וחנוכה שמח
לא הספקתי לעבור על כל התגובות לעיל אך הן נסערות מאד והנושא הוא מציפור הנפש.
טיפול נפשי/רגשי יכול להרים את המטופל או להוריד אותו נמוך עד שיצטרך טיפול התאוששות מהטיפול.
אני כותבת את הפוסט גם כמי שעברה חווית טיפול נוראית וגם כאשת מקצוע- עובדת סוציאלית קלינית, ואנסה להדגיש את ההבדלים הברורים בין מי שהוא איש מקצוע ובין מי שהוא לא.
לטיפול ישנו סטינג- בפגישה הראשונית או קודם לכך בברור הטלפוני מסוכם על יום, תעריף ותדירות.
מטפל אינו יכול להעלות מחיר כשבא לו ובטח לא אצל מטופל שהחל אצלו תהליך טיפולי.
פגישה טיפולית טובה היא כזו שיש לה מיקום ושעה קבועה. שינוי בסטינג הוא בלתי נמנע אבל בטח לא בצורה שמטופל צריך לרדוף אחרי המטפל ומזכירות לקבוע פגישה חדשה בצורה כזו הרצף נאבד, למטופל אין תחושה בסיסית של יציבות וקביעות והוא נלחץ וחרד כל פעם לגבי הפגישה הבאה.
למטפל , אסור בשום פנים ואופן להוציא דברים מחדר הטיפול גם לא בעילום שם.
מטפל שמוסר דשים מהמטופל הוא אינו ראוי להיות מטפל. בטיפול הכושל שאני זכיתי לחוות- סיפרה לי המטפלת על מטופלים אחרים, גם אם בעילום שם, היה זה בתחילת לימודי והדבר האיר לי נורה אדומה, כשהתיעצתי עם אחת המרצות שלי בעניין, היא אמרה לי לעזוב את המטפלת לאלתר וכמובן שצדקה.
לגבי טווח הטיפול- ישנם טיפולים אשר מלכתחילה מוגדרים כקצרי מועד-8-12 מפגשים טיפוליים, טיפול פסיכותרפויטי גיל בד"כ ארוך טווח ואינו מוגדר מראש, הדבר הוא על רצון המטופל בלבד. המטפל אינו מחליט ולא קובע למטופל אם הוא צריך את הטיפול או לא, וכי אני כמטפלת יכולה להחליט לגבי הרצון והצורך של מטופלי? אנחנו יכולים לשוחח על כך מדוע בחרו בנקודה זו או אחרת להפסיק טיפול ולראות ממה הדבר נובע- אבל רק המטופל בוחר אם להמשיך בטיפול או לעשות תהליך פרידה.
בשעת הטיפול- הפוקוס הוא על המטופל. דעותיו, הגיגיו, נסיון חייו וסיפוריו של המטפל אינם נכנסים לחדר הטיפול. היתה לי בעבר מטופלת שהגיעה לטיפול עם קושי מסויים שגם אני באופן אישי חוויתי באותה התקופה, היא לא שמעה ממני מילה ולא ידעה כי אני מכירה את חוויותיה מהניסיון שלי- היא נמצאת במרכז עם רגשותיה, יכולותיה, קשייה ודפוס אישיותה.
מטפל שמתחיל לספר על עצמו ולהכניס את עצמו בחדר הטיפולים- איני מכלילה, בשיטת אדלר, למשל כן ישנה נטיה לקבל הכנסה של מטפל אך רק בצורה דקה ומבוקרת מאד- צריך לבדוק אם הוא צריך לשלם למטופל על שעת טיפול...
זכורני שכשהמטפלת שלי לשעבר סיפרה על עצמה במשך כל הפגישה, קטעתי אותה באומרי שזו הפגישה שלי, היא מלמלה שאני אמורה ללמוד מהסיפורים שלה והמשיכה הלאה בשטף...
לגבי אמון- זהו הדבר הראשון, האמצעי והאחרון שמבנים בטיפול, לא תמיד זה לוקח פגישה אחת. לרב תהליך של בניית קשר טיפולי אורך מספר פגישות, ולכן, המבדק לגבי קשר טיפולי צריך להיות לאחר כמה פגישות. המטופל צריך לשאול את עצמו:
האם אני חש נח בחדר הטיפולים?
האם ישנם דברים, בנוגע לקשר הטיפולי, שאני מסתיר מן המטפל ואיני מסוגל לדבר עימו על כך ( כגון, האם אני מפחד מן המטפל, האם אני כועס עליו ומסתיר זאת, האם אני חושש כי הוא מדליף את סודותי וכו)?
האם אני מרגיש בטוח?

חשוב לזכור כי בדרך כלל אנחנו פונים לטיפול באיזושהי נקודת קצה, הקשר הטיפולי אינו סימטרי, והמטופל תלוי במטפל יותר משהמטפל תלוי בו( על פניו), המטופל חושף את קלפיו, משלם עבור הקשר הזה ואינו מקבל תוצאה זה מהמטפל.

אוטומטית מתפתח קשר שבו מגיע מטופל שנזקק לעזרה ומצוי במצב של תלוי ולכן המטפל נראה בעיניו מלאך מושיע שכל אמירה שלו היא קדושה ומקצועית.
המטופל יחשוש לחלוק על דעתו של המטפל, ותיווצר מערכת טיפולית לא בריאה.
וכאן ההבדל הברור בין קשר טיפולי אצל איש מקצוע- לבין מי שאינו כזה.
אני בטוחה כי ישנם הרבה אנשים העושים מלאכתם נאמנה ומסייעים רבות, יועצים, מאמנים ונשמות טובות שעברו קורסים, השתלמויות ולימודים בכל מיני מקומות.
אני מאמינה כי הם יכולים לסייע ולהיטיב ובטוחה שהשי"ת יפנה אליהם את האנשים להם הם מסוגלים לסייע
אבל

האנשים הללו אינם אנשי מקצוע לטיפול.
מי שזקוק לאימון להשגת מטרות, לקבל עצה טובה בהתמודדות, מחפש אוזן קשבת ופינה חמה לפרוק את מה שעל הלב- יוכל מאד להיעזר באותם אנשים ונשים יקרים המסייעים.

מי שזקוק לטיפול- שילך רק לאנשי מקצוע!
האם היינו מוכנים ללכת לרופא שינתח אותנו ללא שעבר הסמכה לכך, רק כי הוא למד כמה קורסים או השתלם בניתוח?
בשביל להיהפך לרופא ישנם לימודים מפרכים של שנים רבות- אלו יסודות הרפואה
לאחר מכן ישנה תקופת ההתמחות שבה הרופא רוכש את הידע הפרקטי.
גם בלימודי מקצוע הנפש והרגש
לא ניתן לקפוץ ישירות לקומה חמישית של בניין ולהתמחות בטיפול בקורס או השתלמות ללא היסודות.
דבר נוסף- מטפלים רבים מנפנפים שהם מלווים בהדרכה.
בלימודי הטיפול מדגישים ומכניסים לנו בכפית ללכת לטיפול, בעצמנו, כבר מהיום הראשון ללימודים.
לטפל באנשים ובנפשותיהם זה לא כמו רופא שיניים היכול לחתוך בפיות מטופליו כששיניו בריאות.

עצם הטיפול מפגיש אותנו, המטפלים, עם רגשותינו, חלומותינו, קשיינו, עברינו וחיינו הפרטיים. ההפרדה הזו בינינו לבין המטופל, זקוקה לטיפול אישי ותחזוק, ע"מ שנעניק טיפול מקצועי וחף מנגיעות אישיות.
שאלתי פעם את אחת מנשות המקצוע הוותיקות והמנוסות אודות התעריף הגבוה לטיפול, אותו היא גובה, והיא השיבה לי כי גם הטיפול שלה עולה כסף רב...

לשאלת התעריף- מי שנמצאת 7 שנים, ב"ה , בלימודים אקדמיים, השכר אותו שילמתי עד כה, חצה מזמן את רף ה100,000
בכל שנות התואר הראשון לא יכלתי להתפרנס ולעבוד בצורה מסודרת.
ההדרכה והטיפול גם הם עולים יקר
ואני מאמינה שמי שמגיע לטיפול מקצועי- מקבל תמורה הולמת לכספו.
הלא על רופא שלמד 7 שנים וגובה 1000 שח לביקור פרטי, איננו מתרעמים ומבינים כי הניסיון והמקצועיות שלו שווים את התמורה.

פסיכותרפיה- אין חוק מוסדר עניין- ישנו חוק לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים, ברגע שהם מקבלים רישיון ממשלתי( ממשרד הבריאות/הרווחה) החוק יכול לקחת להם את הרישיון.
לעומת זאת, כל אחד יכול ללכת ללמוד פסיכותרפיה ובאם המטופל מדווח על פגיעה אתית /מקצועית- אין יכולת לעשות מאום למטפל והוא יכול להמשיך לעשות כרצונו ( הגיעה אלי אצל מטופלת שהיתה אצל מי שהציגה עצמה כפסיכולוגית קלינית, כשבררה לאחר הטיפול, במשרד הבריאות, התברר שאין למטפלת רישיון כלל, לא היה על מה להתלונן כי לא היה מה לקחת לה...)
בבתי ספר מקצועיים לפסיכותרפיה לא מתקבלים תלמידים שאין להם תואר שני קליני כי מעבר לידע המקצועי של פסיכותרפיה צריך להיות קודם כל אנשי טיפול- ואת זה, מה לעשו, לא ניתן לרכוש במכולת, אלא לעול על זה בשנות לימוד ארוכות של בניית היסודות.
הרבה הצלחה וס"ד

תודה אישית ממני על התשובה המושקעת והמפורטת.
נקודת המבט שהבאת מראה על הרבה הבנה, היכרות וענווה.

נראה לי שבתגובה שלך נגעת במכלול היבטים וסוגיות שהועלו כאן-
האנושי
המקצועי
והתורני.

אני רוצה לאמר כמה מילים משלי-
אני עדיין לא אשת מקצוע ולא עוסקת בטיפול!
מקווה בעזרת ה' להגיע לזה.
אני מתענינת והנושא קרוב לליבי מאד.
תחום הנפש והטיפול.
קוראת המון ולומדת קורסים למיניהם ומתדיינת עם כל מי שמעונין לפרגן לי שעת דיון..
הרבה מהמסקנות שלי הם כתוצאה מטיפול אישי שעברתי ומחקירות על עצמי והנפש איך להביא אותה לרוגע ושלווה.
איך להגיע לעבודת ה' ו-בשמחה.
הבנה מהי מהות חיינו ומהו בכלל כל העולם הזה.
ורק להגיע לזה יכול לקחת עד סוף החיים.

אני מבררת וחוקרת לא רק כאן.
שיח עם קרובות משפחה וחברות.
מצטטת לכן משהו שכתבה לי חברה שיכול להוסיף נדבך לדיון כאן- "טיפול רגשי נכון"


התאורטיקן שאני הכי מתחברת אליו הוא פסיכולוג שעדיין חי היום, בן שמונים וכמה, ועדיין מטפל ומרצה- יאלום ויש לו שתי תיאוריות עיקריות על טיפול.
הוא אומר שיש שני דברים שמביאים אנשים לטיפול:
א. שהם לא מרוצים מהקשרים הבינאישיים שלהם.
ב. מפגש עם הסוגיות הקיומיות של החיים: מוות, בדידות, אחריות וחופש, ומשמעות.
לחלק ב. הוא קורה "אקזיסטנציאלי", כשהכוונה למשהו די פילוסופי שעוסק בסוגיות הקיומיות הנל.
הוא מאד דוגל בטיפול קבוצתי, כדרך לעבוד על הקשרים הבינאישיים.
אבל גם בטיפול האישי הוא שם דגש גדול על הקשר.
כשהוא מחלק זאת באופן מעניין: התוכן של המפגש יהיה סוגיות קיומיות, והתהליך יהיה הקשר, כשכל הזמן הוא מתייחס גם באופן מודע לקשר
לדוגמא: אם אספר לו שקשה לי ליצור קשר, הוא ישאל אותי אם חויתי פעם אובדן, ואז נדבר על הפחד מהמוות, אבל בסוף הדיון הוא גם ישאל אותי איך הגעתי אליו, כשרוב הסיכויים שהוא ימות בקרוב, או אולי יותר בעדינות: איך המחשבה על המוות האפשרי משפיעה על הקשר ביננו.

ולמה ציטטתי את זה?
כי מהדיון שעולה כאן וההתפתחויות האחרונות שקרו כאן הקשורות אלי . פניות באישי וכאן.
אני רוצה להתייחס לזה קצת אחרת-
אני חושבת שמה שרצתה לכתוב @מלפפון זה בעצם זעקה של הקול היהודי האומר תפסיקו לקדש את תורת הפסיכולגיה מעבר למה שהיא.
חכמת התורה וחז"ל חזקים מעבר לכל פסיכולוגיה. במיוחד כשהפסיכולוגיה חלוקה בעצמה על עצמה והמסקנות שלהם מוכיחות שהתורה צדקה.
ממש תודה להם...

וצריך להיזהר לא להתבלבל ולהיסחף.
זה מה שהבנתי אחרי מחשבה.

וציטטתי דווקא אותו כי הוא נקרא התיאורטוקן הגדול בעולם.

ולא התעצלתי והלכתי לחפש קצת מידע עליו .
מצאתי כתבה שאומרת עליו שכיום הוא מאוכזב מאד ולמה?
כי כל חייו התעמק מה מטרות החיים. איך להביא אנשים לחיות ולהבריא . מה מטרות הטיפול ואיך לעשות אותם טוב יותר שהוא אגב מטפל כיום דרך הסקייפ.
והוא לא הגיע למסקנה למה כל הטורח הזה!
הוא לא מאמין בחיי הנצח.
לא מאמין בהישארות הנפש!
הזדעזעתי לגמרי.

אז באמת מה מטרת הטיפול רק כדרך להעביר את החיים? כאתגרי חשיבה נטו ושפשוף מוחי?

 

[מרחבית]

אני הייתי קוראת לה בשמות חריפים יותר, במחילה.

לבן יקירתי, העולם לא שחור לבן.
לא כולם נמצאים בדיכאון קליני עמוק או בחרדה משתקת או בפוסטראומה, שלא לדבר על מחלות נפש של ממש.
אבל רבים עייפים נפשית מידי פעם, שחוקים בעבודה או בבית, מרגישים קצת בודדים או חסומים בנקודה זו או אחרת. לפעמים רוצים להגיע ליותר, אולי למצוא מענה נקודתי למערכת יחסים לא חלקה. ועוד מיליון ואחד דברים ברמות משתנות של קושי.
אז אם מישהי שחוקה קצת, והיא משתחררת על יד שעה שבועית שמישהי מקשיבה לה, מלמדת אותה תרגילי הרפיה ודימיון, והיא יוצאת עם יותר אנרגיה ורוגע. מה רע בזה? והרי אם היא לא טובה בזה, והאישה לא תקבל ממנה כלום - היא לא תמשיך ללכת אליה. ולא תמליץ לאחרים.
כמובן שאם אין לה מינימום הבחנה במקרים בעייתיים ממש, או שהיא מפרסמת את עצמה בצורה לא ראויה עם הבטחות שווא וכדו' - אז זו בעיה.
עצם השירות שהיא נותנת? - לא רואה איפה הבעיה.

 

[מרחבית]

כל חייו התעמק מה מטרות החיים. איך להביא אנשים לחיות ולהבריא . מה מטרות הטיפול ואיך לעשות אותם טוב יותר שהוא אגב מטפל כיום דרך הסקייפ.
והוא לא הגיע למסקנה למה כל הטורח הזה!

באמת רחמנות.
האמת היא שכל הטיפולים הם רק כלי לקדם או להבריא את הנפש.
אם הנפש בריאה ואתה מרגיש טוב ומשוחרר - יש ביכולתך בע''ה לעשות המון.
מה תעשה? - זו כבר שאלה מתחום אחר. לא קשורה לטיפול.
היא קשורה לאמונות שלך ולבחירות שלך.

 

[מריומה~]

באמת רחמנות.
האמת היא שכל הטיפולים הם רק כלי לקדם או להבריא את הנפש.
אם הנפש בריאה ואתה מרגיש טוב ומשוחרר - יש ביכולתך בע''ה לעשות המון.
מה תעשה? - זו כבר שאלה מתחום אחר. לא קשורה לטיפול.
היא קשורה לאמונות שלך ולבחירות שלך.

לא לזה התכוון.
הוא אמר שהוא לא מצא תכליתיות לנפש בריאה כי האדם הוא בר חלוף וממילא ימות ...
כלאמר לנפש בריאה יש משמעות אם יודעים למה.
ומה יוכל לעשות איתה.
והוא לא מצא תכלית!
ברור למה-כי האמונה היא במקום שנגמר השכל!
ואדם שחייב להבין הכל וחייב להוכיח ולדעת מסתבך ומגיע למסקנות שאין המשך .
שברגע שהאדם מת אז הוא מת ונגמר
ובעצם האמונה שלנו אומרת שרק אז הוא מתחיל לחיות!
והנשמה לא מתה לעולם!!
ואותו אחד שהוא סופר-פסיכיאטר ועוד הוא יהודי
ויהודי שלא מאמין בחיי הנצח הוא אומלל באמת.

 

[מרחבית]

הוא אמר שהוא לא מצא תכליתיות לנפש בריאה כי האדם הוא בר חלוף וממילא ימות ...

אותם לבטים יכולים להיות לגבי בריאות הגוף הכלה - למי שלא מאמין.
אנחנו יודעים שיש תפקיד שמשמעותו נצח. ולשם כך צריך נפש בריאה וגוף בריא.
זה חוץ מהרצון הפשוט של כל אדם להיות בריא.

פסיכולוגיה היא רק כלי עזר. היא לא אמורה לטפל בשאלות של אמונה ותכלית העולם.

 

[מריומה~]

אותם לבטים יכולים להיות לגבי בריאות הגוף הכלה - למי שלא מאמין.
אנחנו יודעים שיש תפקיד שמשמעותו נצח. ולשם כך צריך נפש בריאה וגוף בריא.
זה חוץ מהרצון הפשוט של כל אדם להיות בריא.

פסיכולוגיה היא רק כלי עזר. היא לא אמורה לטפל בשאלות של אמונה ותכלית העולם.

ממש לא מסכימה איתך!
פסיכולוגיה אמורה להיות ביחס לנפש היהודית ואין הפרדה בין דת לנפש.
היהדות זה לא עוד מקצוע שאמורים לחיות לצידו אלא זה חלק מהווייתנו.
אחד מגדולי יוון אריסטו נראה לי הוא זה שאמר שכל התורות שלמד וחקר לא מחייבות אותו.
וזו בדיוק הבעיה.
אנחנו לא חיים בשני חיים. ולא יכולים לחיות במקום שכשנגיע למעלה נדע מה יהיה האמת.
כי יש דברים שמאוחר מידי לוודא זאת.

ואם הוא בתור תיאורטיקן ענק אין לו מסקנות כי לא נסע לשם וחזר עם תובנות.. הוא בבעיה גדולה.
החמצה של החיים.

ואני אישית יכולה לספר לך איך החוויה שלי על יש אלוקים היא לא אמונה אלא ידיעה!
ושמעתי אותה הרבה פעמים ועד שלא בדקתי עד הסוף לא האמנתי.
נפש וגוף הם אחד והפסיכולוגיה החותרת להבין את נפשו של האדם אינה יכולה להתעלם ממי שבראה.

 

[מרחבית]

ממש לא מסכימה איתך!

לא הבנתי עם מה את לא מסכימה, ואיך כל מה שכתבת קשור למה שכתבתי...
נראה לי שלגמרי לא הבנו אחת את השניה.
אין לנו שום חילוקי דעות בקשר לאמונה. או בקשר לחיבור של דת ונפש.
אני כתבתי על משהו אחר. על תפקידה ותחומה של הפסיכולוגיה בחיינו.
פסיכולוגיה היא לא דת ולא אמורה להיות כזאת.
אם היא היתה כזאת, לא היה אפשר בשום אופן ליהודי דתי להיעזר בה.
התיאוריות של כל מיני גויים בקשר לתפקיד הנפש ותכליתה- לא מעניינות אותנו. מעניינות אותנו רק הטכניקות.

את כל העולם העשיר שלנו של האמונה והידיעה מה תכליתנו, למה אנחנו כאן, התורה שלנו, עיקרי האמונה ועוד ועוד - אנחנו לא לוקחים כמובן מהפסיכולוגיה, אלא ממקומות אחרים. אנחנו לוקחים מהפסיכולוגיה רק מה שבגדול בגדר טכניקות שהם בבחינת חכמה בגויים תאמין.
הטכניקות האלה הם סך הכל כלים שעוזרים להבריא את הנפש. והנפש הבריאה יותר - תוכל למלא את תפקידה ויעודה בעולם בצורה טובה יותר. איזה יעוד? איזה תפקיד? - לא הפסיכולוגים הם אלה שיגידו.
מקווה שכעת אני מובנת יותר.