אני רוצה להרחיב קצת ברשותכם על התניות, תת מודע, רגש, שכל ומה ש(אין) ביניהם. אני כותבת את זה מתוך הידע והניסיון מההכשרה והעיסוק שלי כמנתחת התנהגות (
@מרחבית, בזאת אני משלמת לך את חובי).
התניות או להיות
ישנם ביהביוריסטיים (חוקרים התנהגותיים) רדיקליים שטענו שחלקים מנטאליים כלל אינם קיימים באדם. עובדה, שלא ניתן למדוד אותם, לראות אותם או לחוש באופן פיזי כלשהו. לעומתם, ישנם ביהביוריסטיים מתונים יותר שדגלו כי רגשות הינם דברים שייתכן והם קיימים, אך אין לנו כלים למדוד אותם, וכל ניסיון לכמת אותם, ולהשליך מהם מאדם לאדם יהיה חסר אמינות וחסר יעילות. שני הזרמים הללו עושים את אותו הדבר: מתמקדים בהתנהגות, בין אם הרגש קיים או שאינו.
למעשה, ההתנהגות היא הביטוי החיצוני של הרגש. כשאני כועס, שמח, פוחד ומקנא בעקבות טריגרים שונים שעוררו אותם, יש לי תגובות פיזיולוגיות שונות (שינוי בהבעות הפנים, דפיקות לב מהירות / איטיות, עליה בחום הגוף וכו'). כאשר התגובות הפיזיולוגיות פוגעות בתפקוד היומיומי במקום לסייע לאדם להיות יעיל יותר, האדם נמצא במצוקה. אז הוא פונה (במקרה הטוב) לטיפול בקשיים הללו.
לפי הגישה ההתנהגותית, ישנם שני סוגים של התנהגויות:
הסוג הראשון הוא
התנהגויות רפלקסיביות שהינם מספר מצומצם מאוד של התנהגויות (רפלקסים) שבאות לאחר הופעת
גירויים מסויימים. התנהגויות אלו מוטמעות באדם מהלידה שלו כגון מצמוץ בתגובה לאור חזק ומסנוור. ניתן לקשר גירויים ניטרליים לגירויים שמעוררים רפלקסים, וכך ליצור
התניה קלאסית. קיים ניסוי מדעי מוכר בו הראו לכלב אוכל והוא הזיל ריר כהתנהגות רפלקסיבית להופעה של גירוי (אוכל), ולאחר מכן צלצלו בפעמון לפני הופעת האוכל, וכך הכלב התחיל לרייר כבר בהישמע קול הפעמון.
הסוג השני הינו
התנהגויות נלמדות בעקבות
תגובות של הסביבה, ויצירת קשר בין גירוי – התנהגות –
תגובה. כלומר, בתחילה מופיע גירוי כלשהו שקודם להתנהגות, וכאשר מופיעה התנהגות מסוימת (באופן רפלקסיבי או אקראי), מתרחשת תגובה מסוימת שגורמת בעתיד להפחתה של ההתנהגות או להגברה (תלוי אם התגובה רצויה למבצע ההתנהגות, או לא).הקשרים אלו נקראים בשם
התניות אופרנטיות, והן כוללים את רוב ההתנהגויות של בני אדם בחייהם. ניסוי מדעי אחר בתחום הראה כי כאשר שמו לחולדות אוכל בקופסא (גירוי), והן קפצו באופן אקראי על כפתור (התנהגות) שגורם לאוכל להשתחרר (תגובה), הן למדו עם הזמן לקפוץ על הכפתור באופן מכוון כדי לקבל את האוכל.
בטיפול התנהגותי, מטפלים בהתנהגויות שפוגעות בתפקוד של האדם. כדי לשנות את ההתנהגות בודקים ע"י תצפיות וניתוח הנתונים מהם הגירויים שמעוררים את ההתנהגות ומהם התגובות שמגבירות או מפחיתות את ההתנהגות. לאחר מכן יוצרים התניות חדשות ע"י התערבות בנסיבות (בגירויים) ובתגובות.
היתרון הייחודי שיש לענף ניתוח התנהגות יישומי בשונה משאר ענפי הפסיכולוגיה הוא התוקף המדעי והמחקרי שלו. כל מטפל מחוייב בתחילת הטיפול לספור את מספר ההתנהגויות הלא רצויות, ולעקוב במשך הטיפול ולאחריו ולראות אם ההתנהגות אכן פחתה/ הוכחדה/ התגברה בהתאם למטרות הטיפוליות. זה לא ניתן לפרשנות אישית (לעומת הרגשה שהיא דבר סובייקטיבי שקשה למדוד אותו).
אחת הביקורות המרכזיות על טיפול התנהגותי היא שהינו מטפל רק ברובד החיצוני, ולא משפיע על החלק הפנימי של האדם. התשובה לכך היא שההתנהגות מבטאת את הרגשות, ובאם ההתנהגות השתנתה, ממילא גם הרגש השתנה. כלשון בעל "ספר החינוך": "אחר המעשים נמשכים הלבבות". האם קיים תת מודע? האם הוא משליך על ההתניות? אולי. זה לא רלוונטי למטפלים ההתנהגותיים.
ומה לגבי השכל? גם בטיפול התנהגותי מערבים יישומים קוגניטיביים, אבל החשיבות שלהם מעטה מאוד ביחס לטיפול קוגניטיביים התנהגותיים. אגב, ישנם מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים מאוד מוכרים בארץ שהם סופר התנהגותיים וכמעט ולא מיישמים כלים קוגניטיביים בטיפול שלהם. זאת מכיוון שההשפעה של כלים התנהגותיים על האדם היא החזקה ביותר. דמיון מודרך, שיחות, דיבור אודות התפיסה הקוגניטיבית ושינוי דפוסי חשיבה ועוד הינם כלים שיכולים לסייע, אבל, במקרה של חרדה, למשל, החשיפה ההדרגתית תהיה הכי משמעותית ויעילה כשבמקביל, ניתן לתמוך בה בכלים שונים.
הנושאים החמים
