שיתוף - לביקורת טלפון לא מדבר אליי

  • הוסף לסימניות
  • #1
פעם, חשבתי שמאחורי כל טלפון של חברה עלומת שם, יש טלפנית אנושית.

פעם, חשבתי שלכל אדם באשר הוא מגיע התייחסות אנושית וכבוד הדדי.

פעם, חשבתי שרק תקשיבי עד הסוף ועשית לבנאדם טוב על הלב.

פעם, חשבתי שגם אתה כועס על החברה הטלפנית לא אשמה.

פעם, גם אני הייתי זאת שמאחורי הקו.

פעם, אני הייתי זאת שמתקשרת אליכם- "שלום אני מדברת מX".

פעם, חשבתי שאם אני רק מתקשרת זה לא מטרטר את השכל.

פעם, חשבתי שאי אפשר בלי הטלפניות.

אבל-----

היום, אני מקבלת שיחה שבועית של "ביטוח סיעודי שלום".

היום, אני מקבלת שיחה יומית של "רק היום ומחר".

היום, אני אומרת לאנשים אל תתקשרו אליי.

היום, אני מקבלת שיחה שבוע אחרי הסעיף הקודם.

היום, אחרי שאני מוציאה מרשימת התפוצה- מקבלת אחרי שעה את אותה גברת בשינוי אדרת.

היום, אני בל"נ יותר לא אעבוד בזה!

היום, גם אם זה חובה בכל ארגון, לא אטרטר לאנשים במוח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הכתיבה יפה, המסר ממש לא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הכתיבה יפה, המסר ממש לא...
מה לעשות שהם מטרטרים את השכל לאנשים?
אם הטלפנית בודקת פעמיים לפני שהיא מתקשרת לבן אדם מתי דברו איתו, מתי הוא אמר שהוא לא מעוניין, (זה מה שאני הייתי עושה כשעבדתי בזה) זה טוב, הבעיה היא שיותר מידי מטרטרים....
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
מה לעשות שהם מטרטרים את השכל לאנשים?
אם הטלפנית בודקת פעמיים לפני שהיא מתקשרת לבן אדם מתי דברו איתו, מתי הוא אמר שהוא לא מעוניין, (זה מה שאני הייתי עושה כשעבדתי בזה) זה טוב, הבעיה היא שיותר מידי מטרטרים....
מסכים שזה מטריד מאוד, אבל הנימה שזה הוצג מעמידה באור שלילי נשים רבות, שכדי לפרנס בית של תורה נאלצות לעבוד במשרות כאלה, וממש לא מעוניינות להציק לאף אחד.
לגבי ההצעה לבדוק, ברוב המקרים זה לא תלוי בטלפנית אלא בהכתבות של מנהלת המוקד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ממש טֶלֶפוֹבְּיָה
ליתר דיוק מֶסֶרפוֹבְּיָה
הכתיבה יפה, המסר ממש לא...
לדעתי
הכתיבה יפה
המסר חשוב. מזדהה.

לסיכום: כתיבה יפה. תיאור מצב לוקה בחסר. ובכל זאת המסר נוקב עד השיטין + פלוס.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אני טלפון ציבורי. גוש מתכת במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, רק בגרסה אנושית ועדכנית יותר. בין מתן שירות שיחה לילד מוזנח אחד לחברו המיוזע, אני מנסה גם להספיק כמה הספקים אישיים: לגדל ילדים, לפרנס אותם, ולרצות אישה. טוב, לגבי האחרון לא בטוח שזה בכלל אפשרי, אבל ה'מדריך' שלי הזהיר אותי בשעתו שלא להתייאש כדי לא להתגר... ככה זה כשהמדריך שלך הוא גם משורר.

אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.

בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.

אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.

החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.

בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"

ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
מסתבר שהכל בחיים עניין של נקודת מבט.

איני מובטלת, חס ושלום. אני בתקופה מאתגרת של בדיקת כיווני תעסוקה אפשריים.
איני מפוטרת. אני עקרת בית מסורה שבוחרת להשקיע את נשמתה בילדים.
וכעת - איני טלפנית.
לא מתרימה. לא שנוררית. לא גבאית צדקה. לא מקבצת נדבות.
נראה לכם?!
אני עובדת במשרת טלמרקטינג בכירה.
תקנאו.

להתרווח בנינוחות תחת מזגן מפנק, להניע מעט את האצבעות ואת השפתיים, ולשלשל לכיס אחוזים מכל תרומה.
כן. תקנאו. מחר אני מתחילה.

הסתובבתי על כיסא מרופד בשכנוע פנימי עמוק שאני מרוגשת. כן. בטח יוצאות לכולם העיניים. הרמתי בביטחון את השפופרת והצלחתי להפיק קול חביב ורשמי כאחד. אם לא המצלמות שבמשרד - הייתי טופחת לעצמי על השכם.
נהמה מנומנמת ונזעמת התגלגלה לעברי מהמכשיר השחור:
"את לא מתביישת? לא שמעת על המושג 'גזל שינה'? ככה להעיר אנשים??"
"סליחה..." מלמלתי בעליבות, "אני מתנצלת, פשוט עכשיו זו לא שעת מנוחה רשמית, אז..."
"ואת עוד תכתיבי לי באיזו שעה לנוח! חוצפה של אנשים!"
צליל ניתוק גדע את המתקפה הזועמת.
פתיחה נפלאה לקריירה.

חייגתי מספר נוסף, והפעם נחסכו ממני הצעקות. מייד כשהשמעתי את שמי ואת משרתי הנעלה -
הקו נותק.
גם כן מזל.

בעל המספר הבא היה אנושי קצת יותר.
האישה מעבר לקו לא פסקה מלתחקר אותי על פעילות הארגון: כמות הנעזרים בו, מקרים מרגשים הזכורים לי, ועוד היד נטויה...
עניתי בסבלנות על מטח השאלות, מוסיפה ומשנה פרטים באדיבות דמיוני הקודח.
"אז תוכלי לסייע לנו?" העזתי לשאול לאחר דקות ארוכות.
"אה, אולי בפעם אחרת..." הגברת נעשתה קצרת רוח לפתע, כנראה התעייפה מהתחקיר שביצעה, מסכנה.
"בינתיים את זו שסייעת לי וסיפקת לי חומר לעבודה שאני כותבת, תודה לך". ניתוק.
לא הספקתי לומר "בבקשה".

במספר הבא ענה קול דק וצווחני:
"אמא נמצאת?" שאלתי בחביבות.
"אמאאאאאאאא!!" אטמתי את אזני בבהלה.
בדקות הבאות זכיתי להסבר מפורט על מעשיה של האם הדגולה:
"עכשיו היא מוסיפה את הנוגט ואת השקדים, אל תפריעי לה, זה ליומולדת שלי, שלא ייהרס!"
המתנתי בצייתנות. אולי אנסה את המתכון, נשמע טעים.
"הנה, היא מכניסה לתנור, קחי אותה. בעצם, עכשיו היא מכינה את הקומה השנייה..."
ניתקתי. בטח מספר הקומות בעוגה הוא כמניין שנותיה של הזאטוטה הצפצפנית. רק זה חסר לי.
אופס. שכחתי לאחל 'מזל טוב'.

זימרתי שוב את הפזמון: "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם'. מה שלומך?"
"הו, בוריך ה', תודה רבה שאת מתעניינת, זהבהל'ה!" התמוגג קול רועד מעט, "לא פשוט, אבל מה, חסדי ה' יום יום, לא מתלוננים. האמת שהגב כואב קצת עדיין, הכדורים שהתחלתי לקחת לפני חודש לא ממש עוזרים; אמרתי לרופא, מה שמו, שיהיה בריא... נו שוין, לפחות הרגליים כואבות פחות, מאז שישרואלק'ה הביא לי את המשחה הזו, נו... הצהובה. אבל הסוכר עדיין גבוה, אז..."
המהמתי בהשתתפות במקומות המתאימים. כעבור שעה ארוכה נמלטתי מהשיחה בעור שיני, לא לפני שהבטחתי להודות למנהלי ארגון החסד ששלחו אותי להתעניין בשלומה, שה' ישמור אותם.

הקשתי, מותשת, את סדרת המספרים הבאה.
נשיפה נרגשת. "הו, תודה שהתקשרת, כפרה עליך! בדיוק הגשתי פניה לקבלת סיוע, ועוד לא נעניתי. תוכלי לרשום את הפרטים, צדיקה?"
רשמתי. יש לי ברירה?!

"הלו" צעיר ורענן הצית בי תקווה קלושה. "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם".
"וואלה!! איך השגת שם עבודה? גם אני שלחתי לארגון קורות חיים! רגע, את נהנית שם? מה התנאים? והמשכורת?..."
יש לה באמת כושר רטורי נפלא, לא הצלחתי להשחיל מילה. אולי אמליץ עליה.

חייגתי בחיוך אירוני למספר הבא.
"את מתרימה עבור מישהו מסוים?" הקול החם והאכפתי הצית בי תקווה.
"גם, זאת אומרת... עכשיו לדוגמה אנחנו אוספים כסף לניתוח בחו"ל של ילד בן 9, שחולה במחלה".
"אוי!" הקול הרך נאנח בהשתתפות.
אז יש אנשים טובים בעולם. הרחתי את השטרות בקצה אפי.
"זה נורא. ה' ישמור, אפשר בבקשה את שמו לתפילה?"
מה אומר, אשריכם ישראל.

בשיחה הבאה נאלצתי להאזין למונולוג ארוך ומתנצל מאישה ש"היא לא כזאת, באמת". היא הייתה שמחה לתרום, אך בעקבות תקלה במכונת הכביסה שלה, הוצאת אישורי בניה, טיפולי שיניים, קניית שואב אבק, מזגנים ומיקסר, וחובות משכנתא נושנים - אין באפשרותה לעשות זאת. והיא מאד מתנצלת, היא בכלל לא כזאת, באמת.

לאחר שהרגעתי את רוחה ואיחלתי הצלחה בשיפוצים, חייגתי שוב, מחזירה את הרשמיות האבודה לקולי: "שלום, מדברת זהבה מארגון החס---"
"זהבי!! מה המצב? את לא מזהה? אל תגידי לי שלא זכרת את המספר שלי בעל פה! איזה קטע, נהיית קשוחה... אז מה קורה, שמעת מה הסיפור עם נעמה, שהייתה בכיתה המקבילה?"
שתהיה בריאה, בדיוק עליה נפלתי... לפחות שתתרום קצת. לבסוף פטרתי אותה בתירוץ של 'גזל זמן על חשבון שעות העבודה' ונמלטתי לשיחה הבאה.

ההיכרות עברה הפעם בשלום.
"אז תוכלי לסייע לנו?"
כחכוח קל בגרון. "אני צריכה לשאול את בעלי".
כמובן, מה השאלה, "אישה כשרה עושה רצון בעלה".
"ומתי תעני לי תשובה?" סוף סוף הרגשתי על קרקע בטוחה.
"תראי, זה לא פשוט. צריך קודם כל הצעות, ואחר כך נפגשים, ועד שמתחתנים לוקח זמן..."
אותי זה לא ממש הצחיק, משום מה. אולי את האצבעות שלי כן; הן רטטו על המקש האדום וניתקו, בלי שהספקתי להגיד יפה 'שלום'. אחר כך הן הקישו את הספרות הבאות ברשימה האינסופית, בעוד אני תוהה על טיבה של האנושות אשר על פני הגלובוס.
שיחה ממתינה, עוד אחת. במספר הבא לא עונים.

מחייגת שוב, באצבעות יבשות, חסרות כל לחלוחית של ציפייה.
מדקלמת במונוטוניות את הפזמון הקצר, מופתעת: "רק רגע בבקשה, אתן לך פרטי אשראי".
חשבתי שאני הוזה, כמתוך חלום הזנתי במחשב תרומה נכבדה ע"ס 18 שקלים, כמניין ח"י.
מבט בשעון, המשמרת הסתיימה. סיום מוצלח, החזיר לי את האמון בבני אדם.

מתחתי את איברי הקפואים מהמזגן המפנק, מחשבת במוחי את שווים של שני האחוזים שאקבל על עבודת הקודש שלי היום: 36 אגורות.
פעמיים ח"י!! אני מתרגשת, תוהה מה אעשה בשלל. אולי אתרום אותו בלב שלם לטלפנית הבאה שתתקשר אליי מחר, לאחר שאודיע על התפטרותי.

מבט אחרון במסך. חלונית מהבהבת, הודעה מחברת האשראי: סירוב. העסקה נכשלה.

צפוי כל כך, שאפילו לא מצמצתי.

חזרתי הביתה.
לא מובטלת, חס ושלום. לא מפוטרת, וגם כבר לא עובדת טלמרקטינג בכירה.

דפדפתי בהיסח הדעת בפרוג. לא מתוך שעמום, חלילה, הרי איני מובטלת! רק בשביל להשתחרר קצת מיום סוחט.

תגובה ישנה קפצה לי פתאום.
מרשעת אחת כתבה תגובה באשכול נזעם שדן בטלפנים סדיסטים וחסרי מצפון העוסקים בהטרדת אנשים להנאתם. היא שיתפה קטע קורע שעשתה לחפרנית אחת שהתקשרה לשגע אותה ולסחוט ממנה כסף. ענתה כסילה כאיוולתה, לקול תרועות ההמון.

בתחתית היו המון לייקים: מתפעלים, מזדהים, צוחקים.
הנעתי את האצבע בזעם לכיוון הלייק הכועס. הוא לא היה שם.
לא הייתה אפשרות ללייק בכלל.
בחנתי את המסך בעיניים מצומצמות.
ואז, ראיתי את שם הניק.
זו הייתה תגובה שלי.

הייתי אז במצב נפיץ, אחרי כמה ראיונות עבודה קשוחים, מחזיקה את הפלאפון בלפיתה נואשת, דרוכה לכל צלצול שיבשר סוף סוף על משרה. היא עצבנה אותי, והיא לא הראשונה. וזה לא בסדר. וזה לא חוקי. וזו חוצפה. ושערורייה. והיה צריך לשים לזה סוף.

הייתי אז הכי צודקת בעולם,
בדיוק כשם שהייתי היום, וכשם שהיו כל האנשים הטובים שענו לי מעבר לקו.

רק בזכות היום שעברתי, מצליחה להודות בלב שלם: החיים הם טלפון שבור.
עניין של נקודת מבט, כבר אמרתי לכם.
בס"ד


"עבודת הקורבנות — אתה מכיר את המושג הזה?" שאלתי ידיד קרוב, בעודי מנסה לפענח את המרחק שבין המילים העתיקות לבין פעימות הלב של ימינו.


"מושג ישן," השיב, כמעט באדישות.
"לומדים אותו בכיתה י'. קורבנות, כהנים, משכן, מזבח, אש... עולם רחוק. לא נוגע בי. לא נוגע עכשיו. משהו של פעם. מדברים עליו כשיבוא הזמן. מחכים."
הנהנתי. גם בי זה נשמע מוכר.


"תמיד כשאני מגיע איכשהו לפרשה הזאת," המשיך, "משהו בלב מדלג שלב. כאילו הנשמה יודעת לדחות את זה...
כשתבוא הגאולה — נעסוק בזה באמת. עכשיו? זה לא שייך."


"אבל איך?" שאל אותי, פתאום.
"יכול להיות? יכול להיות שחלק בתורה לא רלוונטי לחיים שלי היום? איך למען השם קורבנות קשורים אליי עכשיו?
אני לא יודע מה זה חטא. לא יודע מהו קורבן.
הכל עטוף ערפל. אין צדיקים ברורים ואין רשעים מובהקים.
הכל מורכב, מוסתר, מטושטש... אז איך אני אמור לדעת מהו קורבן?"


הוא שתק לרגע, ואז המשיך:
"ובכל זאת, אם כבר מדברים על קורבנות — אז היום קורבן זה מי שנהרג בכביש.
אדם שיוצא בבוקר מהרכב שלו, ולא חוזר הביתה — כי הרוע חטף אותו.
זה קורבן.
כשמחבל ארור תוקף יהודי תמים — זה קורבן.
אבל אני? אני והקורבנות? רחוק ממני."


"אני טרוד בלספור מזומנים, ללהטט בין ההכנסות להוצאות, לסגור את החודש.
ובתוך כל זה, מנסה להספיק עוד מסכת גמרא, עוד פרק במשניות..."


השיחה הסתיימה.
אבל המילים המשיכו להדהד בי.
הרהרתי אחריו. שתקתי — והבנתי.


הוא טעה בדבר אחד.
שהוא אולי לא יודע מהו קורבן —
אבל הוא מקריב. יום אחרי יום. רגע אחר רגע.


הוא — היהודי הפשוט, שרץ לתפוס כל דקה ביום הקצר שלו.
הוא — שמפלס דרכו בין טרדות החיים ובין קודש.


המקומות שבהם ירדת ועלית.
הנפילות שקמת מהן.
המאבקים שהתמודדת איתם — אלה הם הקורבנות שלך.


כי היום הקורבן לא רק שותת דם על המזבח.
הוא מזיע. נושם. נאנח. מתפלל. מתאמץ.

היום — הקורבן הוא אתה.
כשאתה בולע את גאוותך ונושם עמוק מול החיים.

כשחבר שלך מצליח — ואתה בוחר לפרגן, למרות שהלב מצטמק.
כשלא ישנת כל הלילה — אבל אתה קם בכל זאת ומתפקד.
כשהעסק לא מתרומם כמו שחלמת, והחלומות זועקים בתוכך — ואתה ממשיך בכל זאת.
כשפיצוץ בצנרת מפתיע אותך בדיוק כשנגמר לך האוויר.
כשהשכן בונה לך מרפסת מול החלון — ואתה נאלץ לוותר על השקט שלך.
כשהמינוס בבנק מאיים לבלוע אותך — ואתה מתעקש לשמור אמונה.

כן, פעם היה קורבן. והיה מזבח.
היום — יש יהודי.
ויש לו לב — שהוא המזבח.


ובשעת ההתמודדות, אתה מרכין ראש ולוחש:
"אבא... הנני.
הנני מקריב את עצמי, את רצונותיי, את גאוותי, את כאבי — לפניך.
הנני. לרצונך."


פעם המזבח היה עשוי זהב.
היום — הוא בוער בתוך הלב של יהודי שמסרב להיכנע.
שבוחר להישאר. להאמין.
"בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.

אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
"בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.

"אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.

אז דיברתי אני:
"נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.

העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
"מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".

היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.

"לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".

את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
"ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
הובכתי קשות.

הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".

הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.

על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה