הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני משמש כמשגיח כשרות ומבלה חודשים רבים מדי שנה בדרום אמריקה. בחלק מהמקומות הללו הקהילות היהודיות אינן מפותחות ויש מקומות שרק בשבתות מתאסף מנין בבית הכנסת. כזו הייתה העיר שבה שהינו לפני כמה שנים במחוז ולפראיסו אשר בצ'ילה.
יום אחד, לאחר תפילת מנחה, הופיע בפתח בית הכנסת אדם שרירי ומוצק, עתיר עגילים וקעקועים ושערו הארוך אסוף בקוקו. ברגע הראשון נבהלתי, הוא היה נראה 'גנגסטר' לכל דבר ועניין. אך הוא הציג את עצמו בשם ג'ו והתברר שהוא יהודי. לא שהוא ידע יותר מדי על היהדות שלו, חוץ מברית מילה ולצום ביום כיפור - הוא לא ידע שום דבר.
הוא נכנס לבית הכנסת וסיפר לי שכמה ימים קודם לכן, אמו נפטרה. לפני מותה אמרה לו שתמיד רצתה לזכות שבנה יהיה יהודי כשר. היא ביקשה ממנו שיקבל על עצמו לפחות מצווה אחת לזכותה ולעילוי נשמתה. רק מצווה אחת.
"תלַמֵד אותי מצווה אחת", ביקש ממני ג'ו. "תראה, אני לא בן אדם כל כך טוב. אני מאפיונר, מתעסק בדברים הכי גרועים. אבל בשביל אמא שלי אני רוצה להיות יהודי קצת יותר טוב. תן לי מצווה אחת - ואותה אני אקח על עצמי. אני אדם חזק, מה שאני מחליט - אני עושה. רק תגיד לי באיזו מצווה לבחור".
אינני רב ולא בן רב, אבל ההכרעה נפלה לפתחי והייתי צריך להחליט מה לומר לו. התלבטתי רבות מה להורות לו. שבת, טהרה, תפילין? מה הדבר הנכון שעליו לקבל לעילוי נשמת אמו.
חשבתי על הדבר והחלטתי לומר לו להתמקד בכשרות, להקפיד לאכול רק אוכל כשר.
משתי סיבות. ראשית, אוכל טרף מטמטם את הנפש כידוע. אם הוא יאכל רק כשר, יש סיכוי שיום אחד הרגש היהודי יתעורר אצלו והוא ירצה להתקדם. הסיבה השנייה היא פרקטית, לאכול - אדם צריך כל הזמן, אם הוא יצטרך לאכול רק כשר, זה יכריח אותו להיות תמיד בקשר עם יהודים.
שעה ארוכה לימדתי אותו את עיקרי הלכות הכשרות, ודרכינו נפרדו, מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.
רק לאחר חמש שנים, בבית כנסת ירושלמי קטן, פתאום ראיתי אותו. ברגע הראשון כמעט ולא זיהיתי אותו. כיפה גדולה לראשו ופאות עבותות לצדי ראשו. אבל כשהפשיל את שרוולו להניח תפילין וראיתי את הקעקוע על ידיו, מיד זיהיתי שמדובר בג'ו.
"ג'ו?"
"יעקב?"
נפלנו איש על צווארי אחיו. מסתבר שג'ו, שכבר החליף את שמו ליוסף, חזר בתשובה שלימה.
הוא זכר אותי היטב, והשלים לי את הסיפור המופלא.
"מאז שפגשתי אותך" סיפר, "לקחתי את העסק של הכשרות ברצינות רבה. התחלתי לאכול רק אוכל כשר. לא שיניתי את דרכיי הנלוזות, אך בזאת הקפדתי. הייתי מסתובב הרבה בעולם, ותמיד הייתי מברר איפה יש בית חב"ד או מקום שאפשר להשיג אוכל כשר. לכל מקום לקחתי עמי כמה קופסאות שימורים, כמה סנדוויצ'ים כשרים ובקבוק של שתיה קלה עם חותמת כשרות מהודרת, על כל צרה שלא תבוא. אני אדם עקרוני ועקשן. וכשאני מחליט משהו - זה עד הסוף.
עברו כמה חודשים, וביום מן הימים תכננתי עם שלושה מחבריי הברחה קטנה מתאילנד. לא משהו רציני, כבר עשינו דברים כאלה פעמים רבות בעבר. אבל הפעם איתרע מזלנו ונתפסנו על ידי השלטונות התאילנדים.
מצאנו את עצמנו מושלכים לתא מעצר קטן ומצחין 'עד שיתחיל המשפט'. וכשאומרים בתאילנד 'עד שיתחיל המשפט' זה יכול לקחת כמה חודשים בלי למצמץ.
בכל בוקר היו מכניסים לנו סיר עם דייסה, ובכל צהריים - סיר עם מרק דלוח. זה הכל. זה היה האוכל וזה היה השתייה.
אני הייתי בבעיה. הרי אני לא יכול לאכול אוכל שאינני יודע מה הכשרות שלו. למזלי, לא החרימו לנו את החפצים, ונזכרתי שיש לי בתיק קצת אוכל ושתיה משלי. אך למזלי הרע - גם החברים שהיו איתי קלטו את זה.
"ג'ו, תן לנו מהאוכל שלך", הפצירו בי.
"אני לא יכול, זה האוכל היחיד שלי. אתם יכולים לאכול גם את האוכל שמחלקים פה, אני - לא", עניתי להם.
"מה אתה מתקמצן עלינו", כעסו עליי החברים, "תפרגן לנו מהאוכל שלך".
אך אני לא וויתרתי להם.
הדבר היה כמה ימים לפני יום הכיפורים. בתא המעצר התאילנדי אין יום ואין לילה, הכל נראה אותו דבר. אתה יכול בקלות לאבד את חשבון הימים ולא לדעת איזה יום היום, לכן סימנתי לעצמי בכל יום כמה ימים עברו, כי רציתי לזכות לצום את יום הכיפורים. חששתי שאלו הימים האחרונים שלי ורציתי לזכות לכפרה של יום הכיפורים לפני שאני עולה לעולם האמת.
תכננתי לעצמי היטב את חלוקת מעט האוכל שלי כך שבכל יום אני אוכַל קצת, ובערב יום כיפור אוכל 'מנה מוגדלת' ואסיים את כל האוכל שלי וכך אצליח לצום. מה יהיה אחרי יום כיפור? אלוקים יעזור. לפחות אני אדע שאני נכנס ליום הכיפורים בלי שנגעתי באוכל הטרף של בית המעצר.
כשקמתי בבוקרו של ערב יום כיפור, שמתי לב שמישהו נגע בתיק שלי. אני פותח את התיק ומגלה שכל האוכל שלי נעלם. בזווית עיניי אני רואה את החברים שלי מגחכים.
"איפה כל האוכל?" שאלתי אותם בבהלה.
"אתמול בערב לאחר שהלכת לישון, החלטנו לעשות חגיגה ואכלנו את כל האוכל שלך", צחקו צחוק רועם, "מה חשבת שרק אתה תחגוג פה?"
"אתם לא נורמליים", נזעקתי, "במיוחד השארתי לעצמי מנה גדולה להיום כי יש לי מחר צום, אני צריך לאכול היום היטב".
"בבקשה, הנה הדייסה", הגישו לי את דייסת הבוקר של בית המעצר.
הייתי בדילמה גדולה. כבר הייתי די רעב, לא אכלתי מאחר הצהריים של יום האתמול. וידעתי שמחר יש לי צום. איך אני אצליח לצום? אולי כן כדאי לי לאכול מהדייסה?
התגברתי והחלטתי לא לאכול מדייסת הבוקר. 'אחרי צהריים נראה איך אני מרגיש', אמרתי לעצמי.
הגיע הצהריים ואיתו המרק שהיה הפעם עשיר מתמיד. חתיכות בשר כלשהן צפו בו. אני כבר הייתי די חלש ועייף. ידעתי שאם אני לא אוכל עכשיו מהמרק, אני לא אצליח לצום. זה או לאכול טרף - או לאכול ביום כיפור. מה מהם עדיף?
יום כיפור עדיף, נפלה ההכרעה. מזגתי לעצמי צלחת מהמרק הטרף.
אך רגע לפני שהכנסתי אותה אל פיו, נעצרתי. בעיני רוחי עלתה דמותה של אימי המנוחה. נזכרתי שהתחייבתי כלפיה שאני אקח מצווה אחת ואשמור עליה בכל עוז.
מאותו רגע לא הייתי מסוגל להכניס את המרק אל פי. ההחלטה גמלה בליבי. אני לא אוכל לא-כשר ויהי מה.
השמש שקעה ויום הכיפורים נכנס.
ניסיתי להיזכר מה צריכים להתפלל ביום כיפור, את 'כל נדרי' הצלחתי לומר מהזיכרון, ישבתי ושרתי לעצמי ניגונים שזכרתי מבית הכנסת.
ישבתי לעצמי בפינת תא המעצר. הייתי חלש מאד, כבר יממה שלימה שלא בא דבר אל פי, וידעתי שלפניי עוד יממה שלימה של צום. וזה עוד אחרי ימים ארוכים במעצר שגם בהם לא אכלתי יותר מדי. הייתי קרוב לעילפון, ידעתי שלא אצליח לעמוד בעוד יום של צום. בכיתי לעצמי כשהבנתי שמחר בבוקר, איאלץ לראשונה מזה כמה חודשים לאכול מאכלות טרפים. בדיוק ביום הקדוש ביותר.
החברים ניסו לעודד אותי. "אל תבכה, מחר נביא לך גם מהמנות שלנו", אך דבריהם רק הגבירו את בכיי.
אחרי שעה וחצי נכנס סוהר. "יש פה מישהו יהודי?" שאל.
"כן, אני". התרוממתי ממקומי.
"יש פה מישהו שרוצה לראות אותך".
אל החדר נכנס שליח חב"ד שככל הנראה שילם לא מעט שלמונים כדי להיכנס אל הכלא.
"שלום עליכם ר' ייד", אמר החב"דניק, "הכל בסדר איתך?"
"ממש לא" נאנחתי, "אין לי פה אוכל כשר".
הוא שלף מתיקו כמה דברי מאכל עסיסיים ואמר לי "הנה לך אוכל כשר. אתה לא נראה טוב, קח תאכל".
"השתגעת? מה 'תאכל'?! יום כיפור היום", מחיתי, "אני לא מתכונן לאכול ביום כיפור".
החב"דניק הביט בי. "אנחנו במוצאי יום כיפור. יום כיפור היה אתמול" - - -
*
"לא ייאמן!" אמרתי לג'ו-יוסף, כשאני מוחה דמעת התרגשות, "איך הקב"ה שומר על הצדיקים".
"אני לא צדיק גדול", הצטנע יוסף, "בסך הכל יהודי כשר".
יום אחד, לאחר תפילת מנחה, הופיע בפתח בית הכנסת אדם שרירי ומוצק, עתיר עגילים וקעקועים ושערו הארוך אסוף בקוקו. ברגע הראשון נבהלתי, הוא היה נראה 'גנגסטר' לכל דבר ועניין. אך הוא הציג את עצמו בשם ג'ו והתברר שהוא יהודי. לא שהוא ידע יותר מדי על היהדות שלו, חוץ מברית מילה ולצום ביום כיפור - הוא לא ידע שום דבר.
הוא נכנס לבית הכנסת וסיפר לי שכמה ימים קודם לכן, אמו נפטרה. לפני מותה אמרה לו שתמיד רצתה לזכות שבנה יהיה יהודי כשר. היא ביקשה ממנו שיקבל על עצמו לפחות מצווה אחת לזכותה ולעילוי נשמתה. רק מצווה אחת.
"תלַמֵד אותי מצווה אחת", ביקש ממני ג'ו. "תראה, אני לא בן אדם כל כך טוב. אני מאפיונר, מתעסק בדברים הכי גרועים. אבל בשביל אמא שלי אני רוצה להיות יהודי קצת יותר טוב. תן לי מצווה אחת - ואותה אני אקח על עצמי. אני אדם חזק, מה שאני מחליט - אני עושה. רק תגיד לי באיזו מצווה לבחור".
אינני רב ולא בן רב, אבל ההכרעה נפלה לפתחי והייתי צריך להחליט מה לומר לו. התלבטתי רבות מה להורות לו. שבת, טהרה, תפילין? מה הדבר הנכון שעליו לקבל לעילוי נשמת אמו.
חשבתי על הדבר והחלטתי לומר לו להתמקד בכשרות, להקפיד לאכול רק אוכל כשר.
משתי סיבות. ראשית, אוכל טרף מטמטם את הנפש כידוע. אם הוא יאכל רק כשר, יש סיכוי שיום אחד הרגש היהודי יתעורר אצלו והוא ירצה להתקדם. הסיבה השנייה היא פרקטית, לאכול - אדם צריך כל הזמן, אם הוא יצטרך לאכול רק כשר, זה יכריח אותו להיות תמיד בקשר עם יהודים.
שעה ארוכה לימדתי אותו את עיקרי הלכות הכשרות, ודרכינו נפרדו, מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.
רק לאחר חמש שנים, בבית כנסת ירושלמי קטן, פתאום ראיתי אותו. ברגע הראשון כמעט ולא זיהיתי אותו. כיפה גדולה לראשו ופאות עבותות לצדי ראשו. אבל כשהפשיל את שרוולו להניח תפילין וראיתי את הקעקוע על ידיו, מיד זיהיתי שמדובר בג'ו.
"ג'ו?"
"יעקב?"
נפלנו איש על צווארי אחיו. מסתבר שג'ו, שכבר החליף את שמו ליוסף, חזר בתשובה שלימה.
הוא זכר אותי היטב, והשלים לי את הסיפור המופלא.
"מאז שפגשתי אותך" סיפר, "לקחתי את העסק של הכשרות ברצינות רבה. התחלתי לאכול רק אוכל כשר. לא שיניתי את דרכיי הנלוזות, אך בזאת הקפדתי. הייתי מסתובב הרבה בעולם, ותמיד הייתי מברר איפה יש בית חב"ד או מקום שאפשר להשיג אוכל כשר. לכל מקום לקחתי עמי כמה קופסאות שימורים, כמה סנדוויצ'ים כשרים ובקבוק של שתיה קלה עם חותמת כשרות מהודרת, על כל צרה שלא תבוא. אני אדם עקרוני ועקשן. וכשאני מחליט משהו - זה עד הסוף.
עברו כמה חודשים, וביום מן הימים תכננתי עם שלושה מחבריי הברחה קטנה מתאילנד. לא משהו רציני, כבר עשינו דברים כאלה פעמים רבות בעבר. אבל הפעם איתרע מזלנו ונתפסנו על ידי השלטונות התאילנדים.
מצאנו את עצמנו מושלכים לתא מעצר קטן ומצחין 'עד שיתחיל המשפט'. וכשאומרים בתאילנד 'עד שיתחיל המשפט' זה יכול לקחת כמה חודשים בלי למצמץ.
בכל בוקר היו מכניסים לנו סיר עם דייסה, ובכל צהריים - סיר עם מרק דלוח. זה הכל. זה היה האוכל וזה היה השתייה.
אני הייתי בבעיה. הרי אני לא יכול לאכול אוכל שאינני יודע מה הכשרות שלו. למזלי, לא החרימו לנו את החפצים, ונזכרתי שיש לי בתיק קצת אוכל ושתיה משלי. אך למזלי הרע - גם החברים שהיו איתי קלטו את זה.
"ג'ו, תן לנו מהאוכל שלך", הפצירו בי.
"אני לא יכול, זה האוכל היחיד שלי. אתם יכולים לאכול גם את האוכל שמחלקים פה, אני - לא", עניתי להם.
"מה אתה מתקמצן עלינו", כעסו עליי החברים, "תפרגן לנו מהאוכל שלך".
אך אני לא וויתרתי להם.
הדבר היה כמה ימים לפני יום הכיפורים. בתא המעצר התאילנדי אין יום ואין לילה, הכל נראה אותו דבר. אתה יכול בקלות לאבד את חשבון הימים ולא לדעת איזה יום היום, לכן סימנתי לעצמי בכל יום כמה ימים עברו, כי רציתי לזכות לצום את יום הכיפורים. חששתי שאלו הימים האחרונים שלי ורציתי לזכות לכפרה של יום הכיפורים לפני שאני עולה לעולם האמת.
תכננתי לעצמי היטב את חלוקת מעט האוכל שלי כך שבכל יום אני אוכַל קצת, ובערב יום כיפור אוכל 'מנה מוגדלת' ואסיים את כל האוכל שלי וכך אצליח לצום. מה יהיה אחרי יום כיפור? אלוקים יעזור. לפחות אני אדע שאני נכנס ליום הכיפורים בלי שנגעתי באוכל הטרף של בית המעצר.
כשקמתי בבוקרו של ערב יום כיפור, שמתי לב שמישהו נגע בתיק שלי. אני פותח את התיק ומגלה שכל האוכל שלי נעלם. בזווית עיניי אני רואה את החברים שלי מגחכים.
"איפה כל האוכל?" שאלתי אותם בבהלה.
"אתמול בערב לאחר שהלכת לישון, החלטנו לעשות חגיגה ואכלנו את כל האוכל שלך", צחקו צחוק רועם, "מה חשבת שרק אתה תחגוג פה?"
"אתם לא נורמליים", נזעקתי, "במיוחד השארתי לעצמי מנה גדולה להיום כי יש לי מחר צום, אני צריך לאכול היום היטב".
"בבקשה, הנה הדייסה", הגישו לי את דייסת הבוקר של בית המעצר.
הייתי בדילמה גדולה. כבר הייתי די רעב, לא אכלתי מאחר הצהריים של יום האתמול. וידעתי שמחר יש לי צום. איך אני אצליח לצום? אולי כן כדאי לי לאכול מהדייסה?
התגברתי והחלטתי לא לאכול מדייסת הבוקר. 'אחרי צהריים נראה איך אני מרגיש', אמרתי לעצמי.
הגיע הצהריים ואיתו המרק שהיה הפעם עשיר מתמיד. חתיכות בשר כלשהן צפו בו. אני כבר הייתי די חלש ועייף. ידעתי שאם אני לא אוכל עכשיו מהמרק, אני לא אצליח לצום. זה או לאכול טרף - או לאכול ביום כיפור. מה מהם עדיף?
יום כיפור עדיף, נפלה ההכרעה. מזגתי לעצמי צלחת מהמרק הטרף.
אך רגע לפני שהכנסתי אותה אל פיו, נעצרתי. בעיני רוחי עלתה דמותה של אימי המנוחה. נזכרתי שהתחייבתי כלפיה שאני אקח מצווה אחת ואשמור עליה בכל עוז.
מאותו רגע לא הייתי מסוגל להכניס את המרק אל פי. ההחלטה גמלה בליבי. אני לא אוכל לא-כשר ויהי מה.
השמש שקעה ויום הכיפורים נכנס.
ניסיתי להיזכר מה צריכים להתפלל ביום כיפור, את 'כל נדרי' הצלחתי לומר מהזיכרון, ישבתי ושרתי לעצמי ניגונים שזכרתי מבית הכנסת.
ישבתי לעצמי בפינת תא המעצר. הייתי חלש מאד, כבר יממה שלימה שלא בא דבר אל פי, וידעתי שלפניי עוד יממה שלימה של צום. וזה עוד אחרי ימים ארוכים במעצר שגם בהם לא אכלתי יותר מדי. הייתי קרוב לעילפון, ידעתי שלא אצליח לעמוד בעוד יום של צום. בכיתי לעצמי כשהבנתי שמחר בבוקר, איאלץ לראשונה מזה כמה חודשים לאכול מאכלות טרפים. בדיוק ביום הקדוש ביותר.
החברים ניסו לעודד אותי. "אל תבכה, מחר נביא לך גם מהמנות שלנו", אך דבריהם רק הגבירו את בכיי.
אחרי שעה וחצי נכנס סוהר. "יש פה מישהו יהודי?" שאל.
"כן, אני". התרוממתי ממקומי.
"יש פה מישהו שרוצה לראות אותך".
אל החדר נכנס שליח חב"ד שככל הנראה שילם לא מעט שלמונים כדי להיכנס אל הכלא.
"שלום עליכם ר' ייד", אמר החב"דניק, "הכל בסדר איתך?"
"ממש לא" נאנחתי, "אין לי פה אוכל כשר".
הוא שלף מתיקו כמה דברי מאכל עסיסיים ואמר לי "הנה לך אוכל כשר. אתה לא נראה טוב, קח תאכל".
"השתגעת? מה 'תאכל'?! יום כיפור היום", מחיתי, "אני לא מתכונן לאכול ביום כיפור".
החב"דניק הביט בי. "אנחנו במוצאי יום כיפור. יום כיפור היה אתמול" - - -
*
"לא ייאמן!" אמרתי לג'ו-יוסף, כשאני מוחה דמעת התרגשות, "איך הקב"ה שומר על הצדיקים".
"אני לא צדיק גדול", הצטנע יוסף, "בסך הכל יהודי כשר".
