הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מה אתה מציעים, איך להמשיך הלאה?
הייתי רוצה להוסיף בהמשך הסיפור עלילה.
רקע לסיפור \ מהו יום העצמאות בשבילי?
אני מוטי ושי חברים טובים היינו עוד מימות הילדות הזכורים בתת-המודע השכוח לטובה ולרעב. יחדיו בילינו יחדיו בשיכון התל-אביבי את השעות הריקות, אחר שנזרקנו מן הכיתה בבית הספר הממלכתי-דתי. סערה לפתה את נפשותינו במשחקי בילוש דרמתיים, וכאב דוקר של מכות ברזל עטף את גופנו במריבות שקול צווחותיהן עלה בסערת שאגה עד לב השמים.
גורלנו אותם ימים היה קשור זה בזה. אחוות רעים שררה בינינו. לא שב אחד מאתנו אל הכיתה לבדו, מבלי שיסכים המורה להחזיר גם את שאר חבריו לצרה ולידידות. לא פסע חבר אל ביתו בשכונת העוני מצמיחת הפושעים ומגדלת העכברושים, מבלי ליווי של שנינו כאחד יחד. עם השנים נשזרה בינינו ידידות אמיצה ואחוות לוחמים. נלחמנו על החיים. על הלחם. על פיסת חברות אחת של אמת במערבולת החיים האיומה שסבבה את חיינו.
כשנוכחנו לראות מבעד לחלונות הקרועים בחדרי השינה אורות כחולים הקרבים אל השכונה, הלמו לבבותינו בחשש של אימה שאין מי שיכול להבינה לולא היה שם בסיטואציות אלו וכאלו. נחרדנו מי יילקח עכשיו לצמיתות ויישארו בני משפחתו יתומים חיים ההולכים אחת לתקופה לראות את קרובם הנרקב אחורי סורג ובריח.
התקווה הגדולה קיננה בלב שלא יהיה זה בן משפחתנו, למרות שבאחת ההזדמנויות, כאשר השתוללנו מרעב ללחם, ראינו את ילדו של מי שלקחה המשטרה בפעם האחרונה, אוכל פיתה מרוקאית לשובע נפשו – ואחד מאתנו סינן בשפתיים חשוקות מקנאה: "חבל שלא לקחו את אב'שלי. כולם היו דואגים לנו וגם הבית היה קצת רגוע".
לאן פנינו ברגעים של אימה ופחד כאלו? לחברים שלנו. ידע כל אחד שגם חבריו מצונפים תחת השמיכה בעצימת עיניים ואטימת אוזניים של בריחה מן המציאות. ותמיד, איכשהו, מצאנו את עצמינו קופצים מהחלון השבור אל הרחוב ונפגשים באותה גינה בה היינו מצויים עתה. יום העצמאות 2015.
* * *
יום העצמאות לבדו, שכבר אין מבין ויודע מדוע ולמה כך נקרא שמו במדינת ישראל, מהווה עבורנו שק זיכרונות כביר ממדים, המדיף בעיקר ניחוח עשן ללא אש של בשר שומני מפוחם ורותח, אותו זכינו לטעום אחת לשנה. ביום העצמאות. מין צעדה היתה זו, בה יצאו כל בני השיכון מן המאורות החשוכות והצפופות אל הגן הסמוך. חלק אחזו בידיהם מנגל, נפט, פחמים וגפרורים. חלק אחר סחבו את הבשר של הכבש אשר היה עדיין מהלך על רגליו ורוח חיים באפיו.
החגיגה הגדולה שהתקיימה על המדשאות התל-אביביות, חקוקה בלבי עד היום בצבעים עזים ומתוקים. חנגה של ממש זו, הזריחה והאירה את שגרת האפילה של חיינו המשמימים. ניפצה את התוואי האפור של חיי בית-ספר שנזרקים ממנו והולכים לחברים להתכתש בריב ולהתקרב בחברות, ולאחר יומיים לחזור אל הכיתה על תנאי אשר יופר תוך יומיים, וחוזר חלילה. סוף כל סוף גם לנו, שולי הכיתה, יש מסיבה ראויה לשמה אשר כמוה אין בכל העיר.
שבועות קודם היינו אנחנו, שלישיית החברים, מסובבים את הגינה בשרשראות ארוכות של ניילון צבעוני, שאריות של שקיות מרשרשות אותם אספנו מהירקן מזה חודשים ארוכים – במהלכם לא הורשה אף ילד להתקרב אל הפינה בה קשרנו אותם והפכנו חומר גלם שכמעט נזרק לאשפה מחמת ייתורו וחוסר ייעודו, ליצירת מופת בעלת מאות מטרים, שזכתה לעטר
את המסיבה השנתית ולהרעיף על ראשנו את מחמאות כל השכונה כולה.
לא היו מאושרים מאתנו ברגעים בהם נכנסה הצעדה אל המדשאות. לא רק כי ידענו שכאשר יהיה הבשר מוכן נקבל אל קרבנו בשר נוטף שומן כמוהו לא טעמנו מהשנה שעברה. אלא בעיקר מחמת הסיפוק העצום של הטיפוס על העצים ותליית השרשראות ונועם המילים הטובות שאף כמותן לא שמעה אוזננו מזה שנה תמימה.
היה אפוא יום העצמאות יום לו חיכינו וציפינו כל השנה כולה...
הייתי רוצה להוסיף בהמשך הסיפור עלילה.
רקע לסיפור \ מהו יום העצמאות בשבילי?
אני מוטי ושי חברים טובים היינו עוד מימות הילדות הזכורים בתת-המודע השכוח לטובה ולרעב. יחדיו בילינו יחדיו בשיכון התל-אביבי את השעות הריקות, אחר שנזרקנו מן הכיתה בבית הספר הממלכתי-דתי. סערה לפתה את נפשותינו במשחקי בילוש דרמתיים, וכאב דוקר של מכות ברזל עטף את גופנו במריבות שקול צווחותיהן עלה בסערת שאגה עד לב השמים.
גורלנו אותם ימים היה קשור זה בזה. אחוות רעים שררה בינינו. לא שב אחד מאתנו אל הכיתה לבדו, מבלי שיסכים המורה להחזיר גם את שאר חבריו לצרה ולידידות. לא פסע חבר אל ביתו בשכונת העוני מצמיחת הפושעים ומגדלת העכברושים, מבלי ליווי של שנינו כאחד יחד. עם השנים נשזרה בינינו ידידות אמיצה ואחוות לוחמים. נלחמנו על החיים. על הלחם. על פיסת חברות אחת של אמת במערבולת החיים האיומה שסבבה את חיינו.
כשנוכחנו לראות מבעד לחלונות הקרועים בחדרי השינה אורות כחולים הקרבים אל השכונה, הלמו לבבותינו בחשש של אימה שאין מי שיכול להבינה לולא היה שם בסיטואציות אלו וכאלו. נחרדנו מי יילקח עכשיו לצמיתות ויישארו בני משפחתו יתומים חיים ההולכים אחת לתקופה לראות את קרובם הנרקב אחורי סורג ובריח.
התקווה הגדולה קיננה בלב שלא יהיה זה בן משפחתנו, למרות שבאחת ההזדמנויות, כאשר השתוללנו מרעב ללחם, ראינו את ילדו של מי שלקחה המשטרה בפעם האחרונה, אוכל פיתה מרוקאית לשובע נפשו – ואחד מאתנו סינן בשפתיים חשוקות מקנאה: "חבל שלא לקחו את אב'שלי. כולם היו דואגים לנו וגם הבית היה קצת רגוע".
לאן פנינו ברגעים של אימה ופחד כאלו? לחברים שלנו. ידע כל אחד שגם חבריו מצונפים תחת השמיכה בעצימת עיניים ואטימת אוזניים של בריחה מן המציאות. ותמיד, איכשהו, מצאנו את עצמינו קופצים מהחלון השבור אל הרחוב ונפגשים באותה גינה בה היינו מצויים עתה. יום העצמאות 2015.
* * *
יום העצמאות לבדו, שכבר אין מבין ויודע מדוע ולמה כך נקרא שמו במדינת ישראל, מהווה עבורנו שק זיכרונות כביר ממדים, המדיף בעיקר ניחוח עשן ללא אש של בשר שומני מפוחם ורותח, אותו זכינו לטעום אחת לשנה. ביום העצמאות. מין צעדה היתה זו, בה יצאו כל בני השיכון מן המאורות החשוכות והצפופות אל הגן הסמוך. חלק אחזו בידיהם מנגל, נפט, פחמים וגפרורים. חלק אחר סחבו את הבשר של הכבש אשר היה עדיין מהלך על רגליו ורוח חיים באפיו.
החגיגה הגדולה שהתקיימה על המדשאות התל-אביביות, חקוקה בלבי עד היום בצבעים עזים ומתוקים. חנגה של ממש זו, הזריחה והאירה את שגרת האפילה של חיינו המשמימים. ניפצה את התוואי האפור של חיי בית-ספר שנזרקים ממנו והולכים לחברים להתכתש בריב ולהתקרב בחברות, ולאחר יומיים לחזור אל הכיתה על תנאי אשר יופר תוך יומיים, וחוזר חלילה. סוף כל סוף גם לנו, שולי הכיתה, יש מסיבה ראויה לשמה אשר כמוה אין בכל העיר.
שבועות קודם היינו אנחנו, שלישיית החברים, מסובבים את הגינה בשרשראות ארוכות של ניילון צבעוני, שאריות של שקיות מרשרשות אותם אספנו מהירקן מזה חודשים ארוכים – במהלכם לא הורשה אף ילד להתקרב אל הפינה בה קשרנו אותם והפכנו חומר גלם שכמעט נזרק לאשפה מחמת ייתורו וחוסר ייעודו, ליצירת מופת בעלת מאות מטרים, שזכתה לעטר
את המסיבה השנתית ולהרעיף על ראשנו את מחמאות כל השכונה כולה.
לא היו מאושרים מאתנו ברגעים בהם נכנסה הצעדה אל המדשאות. לא רק כי ידענו שכאשר יהיה הבשר מוכן נקבל אל קרבנו בשר נוטף שומן כמוהו לא טעמנו מהשנה שעברה. אלא בעיקר מחמת הסיפוק העצום של הטיפוס על העצים ותליית השרשראות ונועם המילים הטובות שאף כמותן לא שמעה אוזננו מזה שנה תמימה.
היה אפוא יום העצמאות יום לו חיכינו וציפינו כל השנה כולה...
