הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
קול הסופרן של ילד הפלא הסתלסל בחלל החדר, ויוסף בן עזרא היה מיואש. שעות שהוא מחפש הלוואה, עשרות טלפונים לגמ"חים שפתוחים רק ביום חמישי בין השעות 13:00-13:45, והם רוצים שני ערבים ואישור מראש הכולל.
הוא אפילו חייג למספר שהופיע במודעה קטנה: "הלוואות עכשיו ומיד" ונבהל כשדרשו ממנו צ'קים פתוחים ושם של קרוב שניתן לאיים עליו במקרה הצורך.
ואחרי כל זה הוא נשאר תקוע, ובעוד יומים זורקים אותו מהדירה, הוא ואליהו וארון הבגדים החבוט, המיקרוגל והמקרר יעמדו ברחוב, והוא יתלה עליהם שלט "פרטי - לא לקחת", והוא מקווה שהעובדים הזרים יודעים עברית.
לרגע הוא היה שבור, חשב ללכת למקרר ולרוקן את בקבוק החורטיצה שלקח מהתוועדות י"ט כסלו בבית חב"ד הקטן שליד המתנ"ס.
אבל אז הוא הציץ בראי, והבין שעם המבט הזה בעיניים הוא יכול לעשות הרבה כסף.
לבש את המעיל הקרוע בקצוות, זה שהיה ברשימת שלושה דברים לאי בודד, ושפרידה גרושתו שכנעה אותו לזרוק לפח, אבל הוא באדיקות עטף אותו בניילון ודחס אותו למדף העליון של ארון הבגדים.
כובע בלוי, צעיף צמר דהוי וקרוקס - כי קשה לעמוד על הרגליים כל היום, והוא בכלל צריך מדרסים אבל אין כסף.
ביום הראשון זה היה קשה, הוא משך את הקנייטש עד לאף, ומתחת לשפם מלמל: "עזרה למשפחה במצוקה", מספר אנשים זרקו לו פרוטות.
הוא לא האמין עד כמה מהר הוא יקבל עזות של קבצן מקצועי, ביד מושטת ומבט רעב הוא תבע את שלו. הוא כבר היה מתואם עם הקבצנים האחרים של זכרון מוישה, במלמול חטוף הם היו מעבירים את האינפורמציה הסודית: "שורה שלישית. עטרה מכסף. דולרים. לא ללחוץ".
ובלילה הוא עבד בחתונות, כמו צייד הוא היה אורב בקצה האירוע, וכשבעלי השמחה היו שולפים את המזומנים הוא היה נכנס לפעולה.
בקול שבור היה מספר לאב הכלה על צרותיו, וכמה חשוב לתת צדקה ביום החופה, וחוץ מאחד יקה שגער בו וציין שיום החופה מתייחס ליום שעבר, כולם נתנו לו שטר נאה.
את החוב הגדול הוא כבר כמעט כיסה, ומנשה קאדילק שניהל מכון להפצת ספרי קבלה, הציע לו משרה בעריכת ספרים.
"תחשוב מה יהיה על אליהו", ניסה לשכנע, "במקום שיהיה לו אבא רגיל שעובד, ועוד במשרה תורנית, הוא צריך להישאר בבית לבד בלילה, בעוד אבא שלו משוטט באולמות אירועים, ומקושש שקלים מהורים שזה הרגע הוציאו מאה אלף שקל על אירוע".
הוא ניסה לעבוד במכון, אבל בערבים הוא לא התאפק, השאיר את אליהו לבד ויצא לטייל באולמות, עושה כסף קל וחוזר, מכל מכה הוא היה מפריש קצת כסף וקונה לאליהו משחקים, פיצוי רגשי על הלילות הארוכים.
ומנשה קאדילק היה מזמין אותו לשבת, ומגיש לו חמין בסרוויס מיוחד ומזלגות כסף, וגברת קאדילק היתה מנסה לשדך לו את כל יצורות עולם.
וכמה ימים לפני ראש השנה קרס המכון של מנשה, הוא מכר את הקאדילק, ויוסף נעשה מובטל.
ומנשה קאדילק בא אליו הביתה בסיטרואן מהשכרה שחורה, והזהיר אותו שלא יעז לחזור לקבצנות.
אבל יוסף הוציא את הפרוספקטים שקיבל מוועד הצדקה והראה לו: "כתוב 100% צדקה, אבל למעשה אני מקבל אחוזים, אחוזים יפים".
מנשה לא השתכנע, "עזוב", הזהיר אותו, "תחשוב על אליהו, ותראה אותי. אני נמצא כרגע על קו הזינוק, פתח להתחלה חדשה, ואתה?!" הצביע על יוסף, "מכין לעצמך את הקבר, לפחות תשים את אליהו בפנימייה, חבל שיתגלגל בין בתי נדיבים".
"אני מאוד מעריך את זה שאתה דואג לפרנסה שלי", אמר יוסף, "אבל אני סבור שאני בן אדם בוגר, ויכול לבד להכריע בכל הנוגע לחיים שלי".
"אני את שלי עשיתי", אמר מנשה והסתלק.
ומנשה צדק, בעוד יוסף התגלגל באוטובוסים, מתרים לעמותת הצדקה המפוקפקת, מנשה צלח את המשבר, ועכשיו הוא נוסע על לנד קרוזר מכספו, הוא מצא מכרה זהב בתחום הביטוח, והוא מנהל משרד גדול שמזהה תרמיות ביטוח באמצעות ניטור אלקטרוני, משהו מסובך.
ואליהו לא שרד את בית הספר, ויוסף הכניס אותו לפנימייה, ובינתים הסתובב וקיבץ נדבות.
ויום אחד התקשר אליו גדליה, הקמב"ץ של וועד הצדקה, יש חתונה גדולה של איזה עשיר אחד ברמדה, תתכונן לעשות שם קופה יפה.
ויוסף בן עזרא לבש את המעיל ההוא, ועלה על הרכבת הקלה בדרך לרמדה. הוא הקדים והאולם היה ריק מאורחים, רק צוות ענק של מעצבים, צלמים הגברה ותאורה מילאו את האולם ככוורת רוחשת.
שני חסידים עמלו על שלט גדול מקאפה, ניסו לייצב אותו על מעמד כלשהו, הוא התקרב וקרא את הטקסט: "טנא ברכות לשמחת ידידנו הנגיד המכובד וכו' ..." הוא דילג על כמה שורות של חנופה והגיע לעיקר: "הנגיד מנשה בניסטי הי"ו לרגל חתונת בתו שתחיה..."
הוא עמד לרגע המום, מנשה קאדילק מחתן בת, ואני עומד כאן כמו שנורר.
יצא מהמלון בסערה, עצר מונית ונסע הביתה. שילם לנהג במטבעות של שקל, התעלם מהגידופים ורץ במדרגות שתיים שתיים.
מול המראה הוא ענד עניבה נאה, ובמספרי ציפורניים הקנה צורה אנושית לשפמו הפרוע.
כשהיה שבע רצון מהמראה התיישב ליד הטלפון והזמין מונית. חמש דקות המתנה, בינתיים הוא שתה קצת 777 שמצא בחתונה של איזה חסיד גור אלמוני.
מנשה בניסטי הסתובב מאושר, הוא היה אלוף ביחסי אנוש, וכל האולם היה גדוש בחברים וידידים וסתם מלחכי פנכה.
יוסף התיישב ליד שולחן מסומן 'משפחת צברי' התזמורת ניגנה, והוא אכל סלמון והרבה לחם, ביקש מנה נוספת וגם בירה.
בקצה האולם הוא קלט את שמחה בוים, גבאי צדקה של הוועד הארצי לחסד וצדקה, מקושש דולרים מאמריקאי סנילי, לרגע רצה להצטרף אליו, אבל המנה האחרונה שהוגשה על השולחן שכנעה אותו להישאר לשבת.
ומנשה החזיק בקבוק גדול של גלאנפידיך 18 והסתובב בין השולחנות, יוסף עוקב אחריו במבט חודר. ואז הוא הגיע לשולחן של יוסף, "לחיים!" הוא הכריז ומילא את הכוסות בוויסקי המשובח.
יוסף הושיט בהיסוס את כוסו, ומנשה קאדילק מזג. "לחיים! לחיים יוסף!" קרא בקול, "מזל טוב! תודה שהגעת!"
והוא המשיך הלאה לשולחן הבא.
יוסף היה בהלם, הוא ציפה שמנשה יחמיא לו על הלבוש המוקפד, על זה שהוא לא ניסה לשנורר אותו, אבל כלום, מנשה פשוט עבר לשולחן הבא.
ושמחה בוים זיהה אותו מיד, הגיע אליו ולחש באזנו: "אוהו, נראה לי שאני מתחיל לבקש ממך נדבות, ברוך השם", הוא חייך, כמעט זרח, "ויפה לך עניבה.." החמיא והתקדם גם הוא לשולחן הבא.
האולם רקד לצלילי התזמורת, ואחר כך שקט לשבע ברכות, ומלצר ערבי אדיב פנה אליו: "אדוני, אני חייב לפנות כאן את השולחן, צריכים לנקות".
הוא קם, חצה את האולם הריק, ופנה לעבר היציאה.
פתאום הוא חזר בו, פנה לעבר הקבלה והזמין לעצמו חדר, מחר הוא כבר יזמין לכאן את הבוס, יתפטר מוועד הצדקה המפוקפק, ואחר כך יתקשר לפנימייה של אליהו, ויזמין אותו לכאן לשבת.
מרחוק הוא ראה את מנשה קאדילק יוצא עם משפחתו מן המלון, הוא רץ אליו: "תודה על הכל!" אמר לו בהתרגשות.
"אין בעד מה", אמר מנשה ולחץ את ידו, "אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך".
הוא אפילו חייג למספר שהופיע במודעה קטנה: "הלוואות עכשיו ומיד" ונבהל כשדרשו ממנו צ'קים פתוחים ושם של קרוב שניתן לאיים עליו במקרה הצורך.
ואחרי כל זה הוא נשאר תקוע, ובעוד יומים זורקים אותו מהדירה, הוא ואליהו וארון הבגדים החבוט, המיקרוגל והמקרר יעמדו ברחוב, והוא יתלה עליהם שלט "פרטי - לא לקחת", והוא מקווה שהעובדים הזרים יודעים עברית.
לרגע הוא היה שבור, חשב ללכת למקרר ולרוקן את בקבוק החורטיצה שלקח מהתוועדות י"ט כסלו בבית חב"ד הקטן שליד המתנ"ס.
אבל אז הוא הציץ בראי, והבין שעם המבט הזה בעיניים הוא יכול לעשות הרבה כסף.
לבש את המעיל הקרוע בקצוות, זה שהיה ברשימת שלושה דברים לאי בודד, ושפרידה גרושתו שכנעה אותו לזרוק לפח, אבל הוא באדיקות עטף אותו בניילון ודחס אותו למדף העליון של ארון הבגדים.
כובע בלוי, צעיף צמר דהוי וקרוקס - כי קשה לעמוד על הרגליים כל היום, והוא בכלל צריך מדרסים אבל אין כסף.
ביום הראשון זה היה קשה, הוא משך את הקנייטש עד לאף, ומתחת לשפם מלמל: "עזרה למשפחה במצוקה", מספר אנשים זרקו לו פרוטות.
הוא לא האמין עד כמה מהר הוא יקבל עזות של קבצן מקצועי, ביד מושטת ומבט רעב הוא תבע את שלו. הוא כבר היה מתואם עם הקבצנים האחרים של זכרון מוישה, במלמול חטוף הם היו מעבירים את האינפורמציה הסודית: "שורה שלישית. עטרה מכסף. דולרים. לא ללחוץ".
ובלילה הוא עבד בחתונות, כמו צייד הוא היה אורב בקצה האירוע, וכשבעלי השמחה היו שולפים את המזומנים הוא היה נכנס לפעולה.
בקול שבור היה מספר לאב הכלה על צרותיו, וכמה חשוב לתת צדקה ביום החופה, וחוץ מאחד יקה שגער בו וציין שיום החופה מתייחס ליום שעבר, כולם נתנו לו שטר נאה.
את החוב הגדול הוא כבר כמעט כיסה, ומנשה קאדילק שניהל מכון להפצת ספרי קבלה, הציע לו משרה בעריכת ספרים.
"תחשוב מה יהיה על אליהו", ניסה לשכנע, "במקום שיהיה לו אבא רגיל שעובד, ועוד במשרה תורנית, הוא צריך להישאר בבית לבד בלילה, בעוד אבא שלו משוטט באולמות אירועים, ומקושש שקלים מהורים שזה הרגע הוציאו מאה אלף שקל על אירוע".
הוא ניסה לעבוד במכון, אבל בערבים הוא לא התאפק, השאיר את אליהו לבד ויצא לטייל באולמות, עושה כסף קל וחוזר, מכל מכה הוא היה מפריש קצת כסף וקונה לאליהו משחקים, פיצוי רגשי על הלילות הארוכים.
ומנשה קאדילק היה מזמין אותו לשבת, ומגיש לו חמין בסרוויס מיוחד ומזלגות כסף, וגברת קאדילק היתה מנסה לשדך לו את כל יצורות עולם.
וכמה ימים לפני ראש השנה קרס המכון של מנשה, הוא מכר את הקאדילק, ויוסף נעשה מובטל.
ומנשה קאדילק בא אליו הביתה בסיטרואן מהשכרה שחורה, והזהיר אותו שלא יעז לחזור לקבצנות.
אבל יוסף הוציא את הפרוספקטים שקיבל מוועד הצדקה והראה לו: "כתוב 100% צדקה, אבל למעשה אני מקבל אחוזים, אחוזים יפים".
מנשה לא השתכנע, "עזוב", הזהיר אותו, "תחשוב על אליהו, ותראה אותי. אני נמצא כרגע על קו הזינוק, פתח להתחלה חדשה, ואתה?!" הצביע על יוסף, "מכין לעצמך את הקבר, לפחות תשים את אליהו בפנימייה, חבל שיתגלגל בין בתי נדיבים".
"אני מאוד מעריך את זה שאתה דואג לפרנסה שלי", אמר יוסף, "אבל אני סבור שאני בן אדם בוגר, ויכול לבד להכריע בכל הנוגע לחיים שלי".
"אני את שלי עשיתי", אמר מנשה והסתלק.
ומנשה צדק, בעוד יוסף התגלגל באוטובוסים, מתרים לעמותת הצדקה המפוקפקת, מנשה צלח את המשבר, ועכשיו הוא נוסע על לנד קרוזר מכספו, הוא מצא מכרה זהב בתחום הביטוח, והוא מנהל משרד גדול שמזהה תרמיות ביטוח באמצעות ניטור אלקטרוני, משהו מסובך.
ואליהו לא שרד את בית הספר, ויוסף הכניס אותו לפנימייה, ובינתים הסתובב וקיבץ נדבות.
ויום אחד התקשר אליו גדליה, הקמב"ץ של וועד הצדקה, יש חתונה גדולה של איזה עשיר אחד ברמדה, תתכונן לעשות שם קופה יפה.
ויוסף בן עזרא לבש את המעיל ההוא, ועלה על הרכבת הקלה בדרך לרמדה. הוא הקדים והאולם היה ריק מאורחים, רק צוות ענק של מעצבים, צלמים הגברה ותאורה מילאו את האולם ככוורת רוחשת.
שני חסידים עמלו על שלט גדול מקאפה, ניסו לייצב אותו על מעמד כלשהו, הוא התקרב וקרא את הטקסט: "טנא ברכות לשמחת ידידנו הנגיד המכובד וכו' ..." הוא דילג על כמה שורות של חנופה והגיע לעיקר: "הנגיד מנשה בניסטי הי"ו לרגל חתונת בתו שתחיה..."
הוא עמד לרגע המום, מנשה קאדילק מחתן בת, ואני עומד כאן כמו שנורר.
יצא מהמלון בסערה, עצר מונית ונסע הביתה. שילם לנהג במטבעות של שקל, התעלם מהגידופים ורץ במדרגות שתיים שתיים.
מול המראה הוא ענד עניבה נאה, ובמספרי ציפורניים הקנה צורה אנושית לשפמו הפרוע.
כשהיה שבע רצון מהמראה התיישב ליד הטלפון והזמין מונית. חמש דקות המתנה, בינתיים הוא שתה קצת 777 שמצא בחתונה של איזה חסיד גור אלמוני.
מנשה בניסטי הסתובב מאושר, הוא היה אלוף ביחסי אנוש, וכל האולם היה גדוש בחברים וידידים וסתם מלחכי פנכה.
יוסף התיישב ליד שולחן מסומן 'משפחת צברי' התזמורת ניגנה, והוא אכל סלמון והרבה לחם, ביקש מנה נוספת וגם בירה.
בקצה האולם הוא קלט את שמחה בוים, גבאי צדקה של הוועד הארצי לחסד וצדקה, מקושש דולרים מאמריקאי סנילי, לרגע רצה להצטרף אליו, אבל המנה האחרונה שהוגשה על השולחן שכנעה אותו להישאר לשבת.
ומנשה החזיק בקבוק גדול של גלאנפידיך 18 והסתובב בין השולחנות, יוסף עוקב אחריו במבט חודר. ואז הוא הגיע לשולחן של יוסף, "לחיים!" הוא הכריז ומילא את הכוסות בוויסקי המשובח.
יוסף הושיט בהיסוס את כוסו, ומנשה קאדילק מזג. "לחיים! לחיים יוסף!" קרא בקול, "מזל טוב! תודה שהגעת!"
והוא המשיך הלאה לשולחן הבא.
יוסף היה בהלם, הוא ציפה שמנשה יחמיא לו על הלבוש המוקפד, על זה שהוא לא ניסה לשנורר אותו, אבל כלום, מנשה פשוט עבר לשולחן הבא.
ושמחה בוים זיהה אותו מיד, הגיע אליו ולחש באזנו: "אוהו, נראה לי שאני מתחיל לבקש ממך נדבות, ברוך השם", הוא חייך, כמעט זרח, "ויפה לך עניבה.." החמיא והתקדם גם הוא לשולחן הבא.
האולם רקד לצלילי התזמורת, ואחר כך שקט לשבע ברכות, ומלצר ערבי אדיב פנה אליו: "אדוני, אני חייב לפנות כאן את השולחן, צריכים לנקות".
הוא קם, חצה את האולם הריק, ופנה לעבר היציאה.
פתאום הוא חזר בו, פנה לעבר הקבלה והזמין לעצמו חדר, מחר הוא כבר יזמין לכאן את הבוס, יתפטר מוועד הצדקה המפוקפק, ואחר כך יתקשר לפנימייה של אליהו, ויזמין אותו לכאן לשבת.
מרחוק הוא ראה את מנשה קאדילק יוצא עם משפחתו מן המלון, הוא רץ אליו: "תודה על הכל!" אמר לו בהתרגשות.
"אין בעד מה", אמר מנשה ולחץ את ידו, "אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך".
