למסירה יזכרם...

[קלוגר]

סיפור ישן נושן שנכתב ע"י סופר כלשהו.
לא שמענו שהסיפר אכן אירע.

חבל גם שלא הובא המקור.

 

[תהילה ה.]

רק מדגם של שלושה מקרים שאני יודעת אודותיהם, על מפגשים אחרי השואה:

הרב יעקב מרוקו שכתב את הספר שאגת מעונה, התאבל שנים על בנו בנימין שאבד בהיותו פעוט במחנה ההשמדה, ולאחר שנים רבות נוצר קשר עם בנו, שלאחר תקופה קצרה התברר כנוכל שרימה אותו..

את בטוחה?
כי בספר שלו הוא מתאר אותו כבנו לכל דבר.?

 

[stars]

רק מדגם של שלושה מקרים שאני יודעת אודותיהם, על מפגשים אחרי השואה:

האדמו"ר מקאליב זצוק"ל.
בפרוץ המלחמה הוא היא אברך צעיר שעדיו לגדולות, נשוי באושר ואב לפעוטה מתוקה.
אחרי החורבן בו הוא שיכל את בתו וכל משפחתו, הוא מצא את אישתו.
אבל אז התברר שהנאצים דאגו שלעולם לא יהיו להם עוד ילדים.

כמדומני בספר עלי מרורות מספר הרב אהרונסון על זוג שהגיע לבית דין כדי לתת גט.
הזוג היה עצוב באופן יוצא דופן והאישה לא הפסיקה לבכות.
מתברר שהם היו נשואים טרם המבול, ואחריו הם חיפשו אחד את השני ושמעו שאינם בין החיים.
היא נותרה עגונה כיוון שלא היתה עדות מספקת בנוגע לפטירת בעלה, והוא נישא בשנית ונולדו לו כמה ילדים.
אין אפשרות לתאר את שמחת אותה אומללה כששמעה אחרי כמה שנים ארוכות שבעלה חי, ובוודאי שאי אפשר לתאר את העצב האין סופי כששמעה שהוא המשיך את חייו ונישא.

הרב יעקב מרוקו שכתב את הספר שאגת מעונה, התאבל שנים על בנו בנימין שאבד בהיותו פעוט במחנה ההשמדה, ולאחר שנים רבות נוצר קשר עם בנו, שלאחר תקופה קצרה התברר כנוכל שרימה אותו.

אלו היו הפגישות לאחר השואה.
ומי שמנסה לספר אחרת חוטא לאמת ולנרצחים ולניצולים.

לכן חשוב לי לדעת אם הסיפור אכן התרחש כפי שכתוב, שגם אם אכן התרחש, הוא מאוד לא מייצג את מה שארע ברוב המקרים.

לגמרי לא מסכים!
לכתוב "אלו היו הפגישות לאחר השואה, ומי שמנסה לספר אחרת חוטא לאמת ולנרצחים ולניצולים" זוהי בערות. כמה מקרים יש על פגישות מרגשות מאוד שאירעו לאחר השואה (כגון אחות של סבתא שלי שנפגשה עם ארוסה). אז נכון שהיו הרבה כאלו שנשאו בחובן כאב גדול, אולם לא ניתן לתאר מקרים אלו כמקרים המאפיינים את הפגישות לאחר השואה.
היו כאלו והיו כאלו.
וסתם מעניין אותי, על סמך מה כתבת את המשפט הנ"ל?

 

[ששונית]

את בטוחה?
כי בספר שלו הוא מתאר אותו כבנו לכל דבר.?

בטוחה לגמרי.
המתחזה אפילו לא היה יהודי.

על סמך מה כתבת את המשפט הנ"ל?

על סמך הכרות נרחבת עם נושא השואה מתוקף עבודתי.
גם כשארעו פגישות מרגשות, הסיפורים מציגים אותם כהפי אנד מושלם, אבל אף לא פגישה אחת היתה כזו, כי כמה שהפגישה היתה מרגשת, היא היתה עצובה עוד הרבה יותר על אלו שלא שם, ולכן תיאורי הפגישות האלו חוטאים לאמת.

 

[stars]

על סמך הכרות נרחבת עם נושא השואה מתוקף עבודתי.
גם כשארעו פגישות מרגשות, הסיפורים מציגים אותם כהפי אנד מושלם, אבל אף לא פגישה אחת היתה כזו, כי כמה שהפגישה היתה מרגשת, היא היתה עצובה עוד הרבה יותר על אלו שלא שם, ולכן תיאורי הפגישות האלו חוטאים לאמת.

לא הבנתי. העובדה שהיה עצב על אלו שלא היו שם הורידה מעצם השמחה שבפגישה עם מי שכן שרד?!
אף שהפגישה עם מי שכן שרד הזכיר שוב את מי שלא שרד, אבל לא היה לזה קשר לעצם השמחה על הפגישה עם מי שכן שרד. (כלומר, השמחה בפגישה עצמה לא לקתה בחסר, אלא היא הזכירה משהו מעציב אחר).
כך שמצד עצם השמחה על הפגישה עם מי ששרד, היתה זו פגישה עם הפי אנד מושלם! אמנם הוא לא נשא בחובו את סוג ההפי אנד שאנו חושבים, והיינו צהלות שמחה שהנה הכל חזר לקדמותו, כי זה לא קרה מכיון שאחרים נרצחו ודמותם עמדה ועומדת לעיניהם תמיד, אלא הוא נשא בחובו צהלות שמחה על שארית הפליטה שלפחות הם שרדו.
(אני מקווה שמובן מה שאני מנסה להסביר).

 

[חנה שטרסר]

[QUOTE="ששונית,


על סמך הכרות נרחבת עם נושא השואה מתוקף עבודתי.
גם כשארעו פגישות מרגשות, הסיפורים מציגים אותם כהפי אנד מושלם, אבל אף לא פגישה אחת היתה כזו, כי כמה שהפגישה היתה מרגשת, היא היתה עצובה עוד הרבה יותר על אלו שלא שם, ולכן תיאורי הפגישות האלו חוטאים לאמת.[/QUOTE]

צודקת לגמרי, הנה תיאור אמיתי לפגישה מרגשת..
סבתא של בעלי ספרה איך היה נראה המפגש עם אביה כשחזר לאחר שנתיים מאושוויץ
לביתם בהונגריה ..
(המשפחה גם כן נדדה ושהו במחנה עבודה בתנאים קשים אך לא נשלחו להשמדה)
זה היה ביום כיפור אמה היתה בבית הכנסת והיא נשארה בבית עם אחיה הקטן, כשאביה דפק על הדלת היא לא זיהתה אותו. למרות ששבועיים קודם הוא שלח מברק שהוא בחיים והוא בדרך הביתה!
הוא היה מוזלמן, ונראה נורא, וכמה הפחיד אותה כאשר הציג את עצמו 'אני אבא' !
כמה חיכתה לו! זה אבא?? היא לא האמינה , פרצה בבכי וברחה מהבית...

 

[אילה שולמן]

כמה שנים זה "בחיים"? אני חושב שכולם זוכרים את קו 3 שהיה עובר בתוך מאה שערים... עד שהגיעו התכשיטים היקרים שהפעילו את הג'יאהד. אבל טוב, זה פרט שולי...

קו 1

 

[מוישה]

קו 1

נכון. גם קו 1. נראה לי גם האוטובוס לקבר רחל.

 

[אחת מנשר]

שווה קריאה!
סיפור - חובה לקרוא!!!!!!!!!!!!!!!!!


אחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי
איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו
יהודי.
נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון
להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
"בוודאי" ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"?
הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל
הכל. או שמה כשרות בעינך אצווה אינה חשובה?
לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון
שהקב"ה ציווה זאת וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו
כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ
בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.
הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....
"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד
לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.
במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי
קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.
אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי
בטוח בזה.
יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו
מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.
הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.

כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר
ומאז לא ראיתיו."
כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את
דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!
אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.
הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב
והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.
כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה
הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.
לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם
משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי
לבית כנסת במאה שערים.
יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת
האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם!
פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות
נוספת מהשמיים.
"בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" ,חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם
תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך.
השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו
מלכתחילה....
אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור"
(זיכרון שמות המנוחים).
בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו.
זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע
הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת
החזן.
ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו:
"קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו
מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז.....
התעלף!!!

צריכה בדחיפות מקור של הסיפור. איך משיגים את זה?

 

[הר הבשן]

שווה קריאה!
סיפור - חובה לקרוא!!!!!!!!!!!!!!!!!


אחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי
איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו
יהודי.
נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון
להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
"בוודאי" ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"?
הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל
הכל. או שמה כשרות בעינך אצווה אינה חשובה?
לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון
שהקב"ה ציווה זאת וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו
כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ
בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.
הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....
"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד
לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.
במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי
קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.
אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי
בטוח בזה.
יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו
מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.
הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.

כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר
ומאז לא ראיתיו."
כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את
דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!
אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.
הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב
והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.
כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה
הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.
לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם
משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי
לבית כנסת במאה שערים.
יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת
האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם!
פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות
נוספת מהשמיים.
"בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" ,חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם
תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך.
השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו
מלכתחילה....
אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור"
(זיכרון שמות המנוחים).
בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו.
זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע
הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת
החזן.
ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו:
"קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו
מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז.....
התעלף!!!

מקור? סיפור אמיתי?

 

[פרידה]

בקשר ליעקב מרקו סיפרה לי ידידה שאמא שלה היא בת למשפחת מרקו
הבן שחזר היה בנו האמיתי האובד
מה שקרה שהתחילו סיפורים עליו פשוט כי הוא היה חולה בסרטן בתור ילד 3 פעמים והחליפו את הדם שלו ולכן בדיקות הדם הראו אחרת ואז אנשים דיברו שהוא נוכל
וזה לא היה נכון בברור זה היה בנו האמיתי!(הוא גם דמה לו בקלסתר פנים שלא יכלו לטעות )

 

[טבריאנער]

אני לא מבין כל כך גדול, אבל ישנם כמה פרטים מאוד מציקים לאמינות הסיפור של כתריאל וכו'.
1. כמעט ולא היה מצוי במלחמה למיטב ידיעתי שנשארו יחד אב ובנו, הפרש הגילאים בדרך כלל הפריד ביניהם, או שהאב זקן מדי או שהילד צעיר מידי. (הנאצים העסיקו בד"כ בין 16 ל 40.) ונוסיף לזה את האכזריות הנאצית שלא יכלה לראות גילויי משפחתיות. (למעט תאומים בידי מנגלה ה"י.)
2. כמדומני שלא היה מושג של תלייה המונית ומסודרת, היו אמנם תליות בעיקר למי שברח למען ישמעו וייראו, אבל לא הרגו בצורה כזאת כמויות של יהודים.
3. הכותב מתאר הרבה פרטים שוליים ונחמדים אבל את פרטים חשובים אחרים הוא לא מספר, הדבר הכי מקובל בסיפורי שואה, זה א - מנין באו, ב - באיזה מחנה היו. ושני הדברים האלו לא מופיעים. מוזר!
4. כמו שכבר העירו למעלה, בדיוק במאה שערים, בדיוק באותו ביכ"נ, בדיוק החזן.
5. אכן, היו הרבה פגישות מרגשות, אבל לא שמעתי עד היום על פגישות מקריות כאלו. רוב הנפגשים היו אנשים שעמלו זמן רב ואפילו שנים לחפש את יקיריהם, וגם אלו שכן מצאו במפתיע, זה היה שהם שמעו משהו שהביא אותם לבדוק, אבל כזה דבר לא הגיוני כל כך.

הערה אחרונה, היו שטענו לזילות השואה בעבקות סיפורים אלו, אני בהחלט מסכים, אבל עם זאת, גם סיפורי היסטוריה אחרים חוטאים לאמת, למשל גירוש ספרד.

 

[טבריאנער]

המשך להודעה הקודמת
6. היו ליהודים במלחמה כ"כ הרבה סיבות לכעוס על ה', אז המשפט הזה - ה' אמר להביא ילדים ולקח לי אותם, לכן אני עושה ההיפך ממה שאמר, הוא מאוד ספרותי אבל לא אמין.

 

[ot!]

כל ההוכחות לאי אמיתיות הסיפור הם נובבות וחלולות
לא היה בשואה ולאחריה שום סיפור נורמלי כל הסיפורים היו מוזרים
מכירים את סיפורי לוליק?
ועוד ועוד
לגבי לדון אותם אמר פעם האדמו"ר בעל הבית ישראל מגור זצ"ל כל מי שעבר את המלחמה האיומה אי אפשר לדון אותו על מעשיו חוץ מאלו שהתחתנו עם גוים/יות לאחר שראו איך התנהגו

 

[טבריאנער]

כל ההוכחות לאי אמיתיות הסיפור הן נבובות וחלולות
לא היה בשואה ולאחריה שום סיפור נורמלי כל הסיפורים היו מוזרים
מכירים את סיפורי לוליק?
ועוד ועוד
לגבי לדון אותם אמר פעם האדמו"ר בעל הבית ישראל מגור זצ"ל כל מי שעבר את המלחמה האיומה אי אפשר לדון אותו על מעשיו חוץ מאלו שהתחתנו עם גוים/יות לאחר שראו איך התנהגו

אני בהחלט שמח לדון בצורה מכובדת שכזו, אני טוען טענות שקולות לכל הפחות לדעתי, ומישהו בא ואומר שהכל נבוב ללא סיבה ברורה.

ובכל זאת אענה, לא היה משהו נורמלי ביחס לנורמליות שלנו, אבל בהחלט יש נורמות בשואה, קראתי ואני קורא עשרות ספרי שואה, ויש סגנון וקו מסויים עם חריגות לכאן או לשם.

סיפורי לוליק? על מה מדובר? על הפיברוק של ולדר?

מישהו דן אותם?

אני לא מכיר את השמועה בשם הרבי מגור, אבל כן מפורסם בשם הרבי מצאנז קלויזנבורג שאמר שמי שלא היה שם לא יכול לדון אותם, ובהזדמנות אחרת אמר שלכולם יש חלק לעוה"ב.

 

[ot!]

לגבי לוליק- תשאל את הרב לאו, סיםור ממש "נורמלי" ילד בן 8 ששרד בתנאים לא הגיונים
ואכן לא אתה דנת, אחרים פה דנו לפניך

 

[טבריאנער]

אשמח לדעת על איזה סיפור בדיוק, מכל מקום, אכן היו סיפורים לא נורמליים, אבל הסיפור הנ"ל לא עוסק בשואה, אלא אחריה, והוא צריך להתאים לנורמות של סיפורים שנכתבו וסופרו לאחריה.

 

[avi90a]

שווה קריאה!
סיפור - חובה לקרוא!!!!!!!!!!!!!!!!!


אחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי
איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו
יהודי.
נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון
להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
"בוודאי" ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"?
הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל
הכל. או שמה כשרות בעינך אצווה אינה חשובה?
לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון
שהקב"ה ציווה זאת וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו
כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ
בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.
הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....
"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד
לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.
במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי
קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.
אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי
בטוח בזה.
יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו
מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.
הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.

כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר
ומאז לא ראיתיו."
כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את
דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!
אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.
הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב
והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.
כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה
הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.
לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם
משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי
לבית כנסת במאה שערים.
יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת
האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם!
פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות
נוספת מהשמיים.
"בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" ,חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם
תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך.
השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו
מלכתחילה....
אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור"
(זיכרון שמות המנוחים).
בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו.
זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע
הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת
החזן.
ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו:
"קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו
מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז.....
התעלף!!!

זכורני שהסיפור הזה הובא בספר "עלינו לשבח" וסופר על הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שהוא האדם שנפגש עם מר ווישטיין