שיתוף - לביקורת יצחק מול ישמעאל

  • הוסף לסימניות
  • #1
כמה מחשבות על הבנים של אברהם, ומה עלינו ללמוד מזה:

לשרה לא נולדו ילדים, היא נתנה לאברהם את שפחתה.
ולמה?
מה הסגולה שיש בזה?

העולם בנוי על עיקרון של שוויון.
זה בסיס העולם, שכולנו שווים ואין אדם שיקבל משהו על פני הזולת.
לכן, איפה שיש חיסרון יש גם יתרון.
שרה נתנה לאברהם את השפחה, כדי להגיע לשפלות מסוימת, שאמורה לגרום לה להתרומם ולזכות לבן.

יש סיבה נוספת שישמעאל קדם ליצחק:
לכל כח בעולם יש כח שכנגדו, וצריך להגיע לאיזון.
כוחו של יצחק עתיד להרבות שלום בעולם, לתת אמונה בבורא הטוב והמיטיב,
הכח של ישמעאל התעורר לפניו, והוא להיות פרא אדם, להרבות במחלוקת וכו'.

ולמה כל זה?
כדי שהעולם יגיע לביטול מוחלט מול כוחו של בורא עולם, ודרך כך נזכה לשמחה, לשגשוג, לנבואה, הגשמה וגאולה.

כל הסכסוך הזה, בין ישמעאל ליצחק,
יש לו מטרה, להביא אותנו להכנעה מול ריבונו של עולם, להכרה באפסיות שלנו מול המלך של העולם.
להכיר באפסיות שלנו, זה לא אומר שאנחנו מבטלים את עצמנו, אלא מבוטלים לפני כוחו האינסופי של הבורא, שמתבטא בנשמתנו, ואמור לרומם אותנו ממקום 'קטן', 'צר', 'אגואיסטי', 'חומרי', 'מאמין ברע' לכיוון מקום של 'אני חלק מהכלל', 'מגיע טוב לכולם', 'כולנו שווים' וכו'

כשנגיע למקום הזה בתוכנו, נצליח לעשות מסע מול עצמנו, כוחו של ישמעאל יתבטל מהעולם, וניווכח לראות אותם חייכנים, נדיבים, ושואפי שלום ומאמינים בבורא טוב שלא רוצה מלחמות.

כן, אני רואה את העולם ומבינה שזה תלוי בעבודה של כל אדם מול עצמו.
לזכור שאני - כאדם - במרכז מול עצמי, אבל אני חלק מהכלל, וכמו שאני במרכז כך כל אחד אחר, כמוני.

ודרך כך להגיע לאיזון שמתבטא בכך שאנחנו מוכנים להקשיב לבורא ולהתמסר עבורו ועבור העולם שלו, שמטרתו להיות עולם טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יש לך כתיבה חזקה ברורה וחדה. ניסוחים מאלפים!!!

מותר לי לשאול אם יש לך מקורות לרעיונת שמובאים כאן? (שלקחת את שרה והגר כדוגמא וכו..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
את אלופה בכתיבה! מוכשרת מאד.
יחד עם זאת, כשאת כותבת, ועוד יותר כשאת מפרסמת מאמרים של השקפה יהודית נכון שילוו במקורות שעליהם התבססת.
בבחינת "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יש לך כתיבה חזקה ברורה וחדה. ניסוחים מאלפים!!!

מותר לי לשאול אם יש לך מקורות לרעיונת שמובאים כאן? (שלקחת את שרה והגר כדוגמא וכו..)

את אלופה בכתיבה! מוכשרת מאד.
יחד עם זאת, כשאת כותבת, ועוד יותר כשאת מפרסמת מאמרים של השקפה יהודית נכון שילוו במקורות שעליהם התבססת.
בבחינת "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
תודה על המחמאות!
לגבי מקורות, כנראה קראתי בעבר רעיונות שנתנו לי רקע לדברים, אבל אין לי מקורות אלא מדובר בפרשנות שלי.

קצת הסבר:
ככל הנראה, הבסיס עליו העולם בנוי זה 'מים'.
גם במישור הפיזי, העולם מבוסס על מים, וגם במישורים נוספים.
מים זה ביטוי, בעולם הרוחני , לשוויון.
הם אינם יכולים להתרומם, אלא שווים כלפי חוץ, אולי רק משהו חיצוני כמו רוח או רעידת אדמה מרומם אותם, אבל הם שואפים תמיד להיות שווים.

העולם מבוסס על שיוויון, לכן נאמר, לדוגמה, שה' משפיל גאים, ומגביה שפלים.
אין בעולם של ה' מציאות של 'גבוה' או 'נמוך'.

ביציאת מצרים, כדי שנצא ממצרים, היה צריך לשנות את הטבע והים נחצה לשניים, לפי דעתי יתכן שהכוונה
שהשוויון נשבר.
יש פרק "בצאת ישראל ממצרים", שמדבר על שבירת השוויון:
"ישראל ממשלותיו"
"הים ראה וינוס" - הים זה שיוויון
הירדן יסוב לאחור - שוב, זה מקרה בו מים נסוגים.

יש בעולם מציאות של אנשים "רמי מעלה" ושל אנשים "פשוטים" אבל זה רק בחיצוניות, כמו בהצגה, כי האמת שכולם שווים... בתודעה של שיוויון יש רפואת הנפש, ולכל אחד יש לו תפקיד בעולם, לפעמים התפקיד הוא להיראות כאדם פשוט, ולפעמים התפקיד הוא להיות במקום רם מעלה.

אם לאדם יש חיסרון הוא מקבל יתרון משמעותי כדי להיות בשיויון.

כשהבנתי את זה, הרבה קושיות בעולם או בפסוקים התבררו לי.

תנסו פעם לעמוד בגובה העיניים בתודעה מול, למשל, פועל סיני או ערבי ולהבין שאתם והם שווים בחשיבות... מדובר בחוויה מאוד מיטיבה, אמיתית ונכונה.

ולמה זה חשוב?
כי כל חשיבה של השוואות, היא חשיבה של שקר. היחיד שחשוב זה בורא עולם, הוא בחר בנו עבור עולם טוב יותר, ולא עבור תחושת חשיבות.
יתכן שזו פרשנות מוטעית, אבל היא נכונה לי, ואני מוצאת בה הרבה טוב עבורי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה
לדעתי חשוב שציינת שזו פרשנות שלך. אני לדוגמה חושבת קצת אחרת בנושא הזה ואפילו מתנגדת להצעה שלך להשוות את עצמי לפועל סיני. אני אפילו מברכת מידי יום שלא עשני גוי.
מסכימה בהחלט!!!!!!!
אפילו מעט מזועזעת מהשוואה של מדבר ל-יהודי.
מה זה פועל ערבי בכלל?????????
יהודי קדוש שנשמתו נחצבה תחת כסא הכבוד, מול סיני או ערבי???????????????????????????????????
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה
לדעתי חשוב שציינת שזו פרשנות שלך. אני לדוגמה חושבת קצת אחרת בנושא הזה ואפילו מתנגדת להצעה שלך להשוות את עצמי לפועל סיני. אני אפילו מברכת מידי יום שלא עשני גוי.

מסכימה בהחלט!!!!!!!
אפילו מעט מזועזעת מהשוואה של מדבר ל-יהודי.
מה זה פועל ערבי בכלל?????????
יהודי קדוש שנשמתו נחצבה תחת כסא הכבוד, מול סיני או ערבי???????????????????????????????????

ככל שאדם מודע יותר לעצמו, למי שהוא באמת, הוא מבין יותר ויותר שאין לו סיבה לחוש השוואה למישהו אחר, אלא - כולנו שווים, ולכל בריה יש תפקיד ייחודי.

יתכן שהצדיקים הם משהו אחר, אני לא צדיקה כך שאין לי השגה בדרגה הזו, כך שיתכן שאצל הצדיקים אין שוויון והם באמת בדרגה גבוהה יותר וצריך לכבד אותם יותר. אני לא מבינה בזה. בכל מקרה, הדרגה שלהם זה היכולת שלהם להיות קרובים לקדושה ולהתמסר לה' ולעם ישראל ולתורה ברמות שאנו לא יכולים להבין ולשער.

אני, ברוך ה' בזכות התהליך הזה של ההבנה שכולנו שווים, הצלחתי להגיע למקום ששואף להשתחרר מהשוואות, שמבין שכולנו שווים, ואני מצליחה לצאת מחרדות חברתיות ועוד...
וכאמור יש בהבנה הזו: בריאות נפש, פוטנציאל להתקדם, לממש את עצמי ועוד.

יתכן שמדובר בטעות שלי, ואין באמת שוויון כפי שאני התחלתי להבין. בכל אופן:

1) אם אדם מברך "שלא עשני אישה", הוא בעצם מודה שהוא שווה יותר מנשים, ח"ו? לא, הוא סך הכל מודה על התפקיד שלו הייחודי, שמקנה לו זכות לקיים יותר מצוות. גם "גוי" ו"עבד" הם אפיון לאנשים שלא נדרשים לשמור מספיק מצוות, וזה לא הופך אותנו ליותר שווים מהם. (כנראה).

2) אם גוי התגייר, הוא קיבל נשמה נוספת, והופך ליהודי!
האם יהודי מומר הוא בדרגה של 'יהודי'?
יש הרבה פלסטינים שהם צאצאים של יהודים אמיתיים שהוכרחו להתאסלם!
מתי מחליטים אם היהודי 'בסדר'?
ומתי הוא מפסיק להיות 'בסדר'?

התשובה היא - עדיף שכל אחד יתרכז בעצמו, בתפקידים שלו, ישתדל להיות כנה עם עצמו ולהבין שגם אם הוא לא מושלם הוא צריך לאהוב את עצמו, תמיד, ולהשליך על ה' את יהבו.
כל חשיבה של השוואות, של הסכמה שאני מעל מישהו או שאני לא שווה, זה דבר לא בריא ולא נכון.
כי ה' מחליט על כל אדם, ואפילו המשיח מגיע ממקום מאוד בזוי ונמוך, מה שמוכיח שהמטרה של העולם היא שנגיע להכרה שכולנו שווים.
זה קשה מאוד! אני עד היום עוברת קושי בלקבל את זה, אבל כאמור יש בשוויון - בריאות נפשית והרבה טוב.
וזה מתחיל בהבנה שה' ברא את הכל, וכולנו מחויבים לעבוד אותו ולא את עצמנו או בני אדם אחרים, וכן שחזון אחרית הימים הוא: "וגר זאב עם כבש", "כי ביתי בית תפילה לכל העמים", וכו'.

יתכן שכל מה שכתבתי זה לא נכון, כל אחד יכול להתייחס לזה איך שנראה לו.
שנזכה שמשיח יבוא בקרוב, והכל יתבהר.

בתור מתמודדת נפש, אני חוקרת הרבה נושאים כדי להגיע לריפוי ולחיים טובים יותר, ושמחה לשתף כדי לסייע לאנשים נוספים.
אם התוכן שלי נראה לכם פחות מתאים לציבור, כתבו לי! (אפשר בפרטי או במייל). ובאמת, אני לא פעם מתלבטת מה מותר וכדאי לשתף ועד כמה, או שמא חובתי לשתף, אשמח לשמוע דעתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ממש לא רוצה להרוס, אבל:
ככל הנראה, הבסיס עליו העולם בנוי זה 'מים'.
גם במישור הפיזי, העולם מבוסס על מים, וגם במישורים נוספים.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א: "ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו".
מים זה ביטוי, בעולם הרוחני , לשוויון.
מנין?
הגמ' בתענית ז' ע"ב ממשילה את התורה למים "לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". וא"כ אדרבה המים מבטאים שפלות.
העולם מבוסס על שיוויון, לכן נאמר, לדוגמה, שה' משפיל גאים, ומגביה שפלים.
הפסוק מדבר על ה'יכולת' של הקב"ה לעשות כך. מפסוק זה מוכח להפך - שאכן ישנה מציאות של 'גבוה' ו'שפל', אלא שהקב"ה משפיל גאים, ומגביה שפלים.
אין בעולם של ה' מציאות של 'גבוה' או 'נמוך'.
וודאי שיש. ישנם פסוקים רבים כדוגמת הפסוק הנ"ל והפסוק "ואת דכא ושפל רוח" ועוד רבים. (כמובן כ"ז הוא בנוגע לבחינה של הקב"ה כפי שהיא בערך העולמות, אבל מצד עצמותו ית' - העולמות אינם תופסים מציאות כלל וכאילו אינם).
ביציאת מצרים, כדי שנצא ממצרים, היה צריך לשנות את הטבע והים נחצה לשניים, לפי דעתי יתכן שהכוונה
שהשוויון נשבר.
אין מילים.
יש פרק "בצאת ישראל ממצרים", שמדבר על שבירת השוויון:
כדאי לעדכן בכך גם את הפרק עצמו.
וברצינות, לא ראתי שום אזכור לכך בפרשני המקרא.
"ישראל ממשלותיו"
מה הקשר?
"הים ראה וינוס" - הים זה שיוויון

הירדן יסוב לאחור - שוב, זה מקרה בו מים נסוגים.
כנ"ל, לא ידוע על קשר בין מים לשיווין.
יש בעולם מציאות של אנשים "רמי מעלה" ושל אנשים "פשוטים" אבל זה רק בחיצוניות, כמו בהצגה, כי האמת שכולם שווים...
חבל. נצטרך 'לסדר' קצת את חז"ל. שהרי על הפסוק "אתם נצבים . . מחטב עציך עד שאב מימיך" מבואר במקומות רבים בהרחבה שהוא מונה עשר דרגות בעם ישראל וכו'.
כשהבנתי את זה, הרבה קושיות בעולם או בפסוקים התבררו לי.
וואלה. לי זה רק יצר קושיות בפסוקים.
תנסו פעם לעמוד בגובה העיניים בתודעה מול, למשל, פועל סיני או ערבי ולהבין שאתם והם שווים בחשיבות... מדובר בחוויה מאוד מיטיבה, אמיתית ונכונה.
ישמרנו האלוקים. זה כ"כ לא נכון עד שמבואר במקומות רבים, שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא לא רק בנוגע ל'נפש', שליהודי יש "חלק אלוקה ממעל ממש", ולגוי אין. אלא עוד זאת שהבחירה בעם ישראל הייתה מצד הגוף שלהם, כי בחירה אמיתית יכולה להיות רק בין שני דברים שווים. וא"כ המעלה שיש לבנ"י על אומות העולם הוא גם בגוף שנבחר ע"י הקב"ה.
יתכן שזו פרשנות מוטעית, אבל היא נכונה לי, ואני מוצאת בה הרבה טוב עבורי.
הפרשנות אכן מוטעת. אבל, כיצד היא נכונה לך אם ע"פ תורה היא אינה כזאת?

ממש לא רציתי להרוס, אבל ראיתי ש"התורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים". (סנהדרין קא ע"א).
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
1) אם אדם מברך "שלא עשני אישה", הוא בעצם מודה שהוא שווה יותר מנשים, ח"ו? לא, הוא סך הכל מודה על התפקיד שלו הייחודי, שמקנה לו זכות לקיים יותר מצוות.
מעניין שאשה אינה מברכת "שלא עשני גבר".
שווה בדיקה.
התשובה היא - עדיף שכל אחד יתרכז בעצמו, בתפקידים שלו,
ללא ספק.
כדאי בהקשר זה לצטט את דברי הרמב"ם: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ממש לא רוצה להרוס, אבל:

רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א: "ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו".

מנין?
הגמ' בתענית ז' ע"ב ממשילה את התורה למים "לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". וא"כ אדרבה המים מבטאים שפלות.

הפסוק מדבר על ה'יכולת' של הקב"ה לעשות כך. מפסוק זה מוכח להפך - שאכן ישנה מציאות של 'גבוה' ו'שפל', אלא שהקב"ה משפיל גאים, ומגביה שפלים.

וודאי שיש. ישנם פסוקים רבים כדוגמת הפסוק הנ"ל והפסוק "ואת דכא ושפל רוח" ועוד רבים. (כמובן כ"ז הוא בנוגע לבחינה של הקב"ה כפי שהיא בערך העולמות, אבל מצד עצמותו ית' - העולמות אינם תופסים מציאות כלל וכאילו אינם).

אין מילים.

כדאי לעדכן בכך גם את הפרק עצמו.
וברצינות, לא ראתי שום אזכור לכך בפרשני המקרא.

מה הקשר?

כנ"ל, לא ידוע על קשר בין מים לשיווין.

חבל. נצטרך 'לסדר' קצת את חז"ל. שהרי על הפסוק "אתם נצבים . . מחטב עציך עד שאב מימיך" מבואר במקומות רבים בהרחבה שהוא מונה עשר דרגות בעם ישראל וכו'.

וואלה. לי זה רק יצר קושיות בפסוקים.

ישמרנו האלוקים. זה כ"כ לא נכון עד שמבואר במקומות רבים, שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא לא רק בנוגע ל'נפש', שליהודי יש "חלק אלוקה ממעל ממש", ולגוי אין. אלא עוד זאת שהבחירה בעם ישראל הייתה מצד הגוף שלהם, כי בחירה אמיתית יכולה להיות רק בין שני דברים שווים. וא"כ המעלה שיש לבנ"י על אומות העולם הוא גם בגוף שנבחר ע"י הקב"ה.

הפרשנות אכן מוטעת. אבל, כיצד היא נכונה לך אם ע"פ תורה היא אינה כזאת?

ממש לא רציתי להרוס, אבל ראיתי ש"התורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים". (סנהדרין קא ע"א).

מעניין שאשה אינה מברכת "שלא עשני גבר".
שווה בדיקה.

ללא ספק.
כדאי בהקשר זה לצטט את דברי הרמב"ם: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות".
אין לי אפשרות להשיב על כל ההערות, עלי לכבות את המחשב וגם מחר לא אהיה ליד המחשב.
אז אשיב תשובה קצרה שאולי תשיב על ההערות הנ"ל פחות או יותר:

אני מתמודדת נפש, ושואפת להגיע לחיים תקינים, ואני רואה שבתורה יש תשובות לסוגיות מהחיים עצמם!

יש הבדל בין "לרכוש ידע", לבין "לדעת".
בעוד שלרכוש ידע זה משהו חיצוני, הרי לדעת זה לחיות את הידיעה!

אם כתוב שהתורה היא טוב, וכתוב "ובחרת בחיים" - זה אומר שמה שמוטל עלינו לעשות זה למצוא את החיים שקיימים בתורה.
כך שאם אני חוויתי קשיים רבים בכל המישורים, והחיים בתוך הבנה שיש שיוויון מוחלט - נותנים לי ריפוי ואפילו מקדמים אותי, אני יכולה לנסות לחפש את המקור של זה בתורה, מתוך הבנה שהעולם נברא על פי התורה, ומה שקיים בעולם - בהכרח קיים בתורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נאמר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" -
שמעתי שיש בזה עניינים רציניים, אין לי יכולת להרחיב, אבל יש בזה משהו שמתקשר עם הנ"ל.
ציטוט ממשהו שקראתי:
בפורים צריך אדם להיות בשמחה כל כך, עד שמגודל השמחה יעלה למדריגה גבוהה כל כך, שיאיר בו אור פורים, שהוא אורו של מרדכי היהודי בשרשו העליון ששם אין שום קליפה ורע לגמרי, וממילא לא שייך שם לומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי בשורש הקדושה העליונה, ששם מבוטלים הקליפות והמדמה לחלוטין אין שייך כלל לומר שם "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי שם כולו קודש, כולו טוב (פורים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אם כתוב שהתורה היא טוב, וכתוב "ובחרת בחיים" - זה אומר שמה שמוטל עלינו לעשות זה למצוא את החיים שקיימים בתורה.
למה כל פעם 1 + 1 שווה 19?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
שאלה. איך בדיוק כל העניינים האלה קשורים לקהילת כתיבה??!!
יתכן שהתוכן באשכול הזה כן חשוב לקהילת כתיבה, כי ככותבים אנו צריכים לשים לב למטרה של הכתיבה שלנו. ולא להעביר מסר של נפרדות מהעולם ומהבריאה, אלא מסר של אחדות ושל טוב.

אגב, לא הבנתי מה ההתנגדות לחשיבה שכיהודים אנחנו לא חשובים יותר מהגויים.
וכי אנחנו צריכים להיות חשובים יותר? לא מספיק קיבלנו מתנה תורה ומצוות ותפקיד חשוב להמליך את ה' על העולם, גם צריך לחוש חשיבות ועליונות?
בתחושת שיווין יש יציבות, האדם מפסיק להסתבך אם הוא חשוב ועד כמה, אלא שם מול עיניו את טובת הבריאה ואת רצון ה' האמיתי, בעוד שבתחושת עליונות יש גם נחיתות, וזה סתם מיותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני מעריכה מאד את הדרך שאת עושה ואת כוחות הנפש שיש בך!
יתכן שיש תובנות שחשובות לך מבחינה תרפויטית. לא בטוחה שזה מתכתב עם השקפת היהדות. דעתי, תתייעצי עם רב מורה דרך מוכר במיינסטרים החרדי לפני שאת מפרסמת את זה.
ויתכן שכדאי לך ללבן את התובנות האלו גם כדי שהשקפת עולמך התורנית תישאר תמימה ולא תשתבש חלילה, ויצא שכרך בהפסדך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אקדים לומר שגם אם איני מסכימה כל כך עם תוכן הדברים, הכתיבה שלך יוצאת דופן.
הבהירות, הניסוחים, מקנים לכתיבה שלך מאור וייחודיות.
לגבי תוכן הדברים:
אגב, לא הבנתי מה ההתנגדות לחשיבה שכיהודים אנחנו לא חשובים יותר מהגויים.
מפני שזה לא כך.
יהודי יותר חשוב מגוי.
כפי שכהן חשוב יותר מישראל.
כפי שמלך חשוב יותר מאזרח.
גם לגבי רעיון המים שהבאת - אומנם במראית העין - המים שואפים להתאזן, להשתוות. מים הם תמיד ישרים ביחס לפני כדור הארץ, עובדה זו מאפשרת את קיומו של חוק הכלים השלובים.
אבל אם נסתכל מתחת לפני השטח, נראה שהמים לא מתחילים מאותה נקודה, יש מים רדודים ויש מים עמוקים.
הם אינם שווים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
השאלה הגדולה, ואני כותב את זה בכל אשכול שגולש למקומות ה- חריגים האלו, היא:
מה נחשב אמת, ומה שקר?!
אם אוכיח שדעת חז״ל שונה בתכלית מהמסר כאן, ומהפרשנות המובאת כאן של פסוקים ומקורות, האם זה יבהיר את העובדה שמדובר ברעיון בלתי נכון, ידחה את הפרשנות המוצגת כאן באופן מוחלט ויהפוך אותה לבלתי רלוונטית?!
או שמא, מדובר בפרשנות חלופית סברתית בלבד, שלא מתיימרת להתיישב עם תפיסת חז״ל לגבי המקורות, והיא מבוססת על איזו שהיא תפיסה שאומרת: אוקיי, חז״ל אמרו, הכל סבבה, אבל...
אם אקבל תשובה ברורה לדבריי (תשובה ברורה זה אומר: אפשרות א׳ היא הנכונה, או: אפשרות ב׳ היא הנכונה. אני מתקשה, באמת מתקשה, להבין מסרים שאינם ברורים ברמה של כן / לא, וזו בעיה שקיימת אצלי באופן מערכתי) אוכל להביע את דעתי באופן שאני בטוח שיתקבל טוב יותר, ממה שיתקבלו הגישושים והניסיונות להוכיח משהו ממקורות שהצד השני אינו רואה כמחייבים או כרלוונטיים עבור הנידון ועבור החיים באופן כללי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #19
יתכן שהתוכן באשכול הזה כן חשוב לקהילת כתיבה, כי ככותבים אנו צריכים לשים לב למטרה של הכתיבה שלנו. ולא להעביר מסר של נפרדות מהעולם ומהבריאה, אלא מסר של אחדות ושל טוב.
זו דעתך. וחבל שהיא לא מתבססת על מקורות. אני, ככותבת, אם ארצה להעביר מסר - אוודא שהוא מבוסס ומותאם להלכה ולמקורות. אחרת אטעה אנשים והאשמה תיזקף על ראשי. כפי שהציעו רבים לפניי - מוטב שתתייעצי עם רב בתכנים שאת משתפת.
אגב, לא הבנתי מה ההתנגדות לחשיבה שכיהודים אנחנו לא חשובים יותר מהגויים.
וכי אנחנו צריכים להיות חשובים יותר? לא מספיק קיבלנו מתנה תורה ומצוות ותפקיד חשוב להמליך את ה' על העולם, גם צריך לחוש חשיבות ועליונות?
בתחושת שיווין יש יציבות, האדם מפסיק להסתבך אם הוא חשוב ועד כמה, אלא שם מול עיניו את טובת הבריאה ואת רצון ה' האמיתי, בעוד שבתחושת עליונות יש גם נחיתות, וזה סתם מיותר.
לא מדובר על צריך או לא צריך. זו עובדה שהגוי שפל מהיהודי, דבר שהוא גם זכות וגם חובה עבורנו. אין טעם לחשוב שקיים שיוויון אם אין כזה, באותה מידה שלא נשווה את עצמנו לקוף, כלנית או סלע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
במהלך המסע שלי להבין שכולנו שווים יצא לי לעמוד מול חרק, להסתכל לו בעיניים ולחשוב: אני ואתה שווים. ולחוש מעולה עם התחושה הזו, היא אמיתית ונכונה.
יכולתי להרחיב עוד ועוד נבנושא הזה...
אבל זה תוכן קצת עמוק, שצריך למידה. ואם יש כאן חוסר הסכמה גורף לנושא, אין טעם להרחיב.
תחושת השוויון יכולה לעזור לעולם, ולפתור בעיות רבות.
כשאדם חי בתחושת שיווין הוא גם מעביר לסביבה אנרגיה מיטיבה, נטולת אגו.


ואולי לא הייתי צריכה להציג את הנושא הזה בתור משהו שקשור לתורה ולפירושיה, אלא כנושא פסיכולוגי.
אני נוהגת לקשר כל דבר לתורה ומחפשת איך זה כתוב בתורה, אבל התורה לא רק שלי, כך שאולי זה פגע ברגשותיכם, ועל כך - התנצלותי.

לפני תקופה ארוכה הייתי אצל פסיכולוגית והצגתי לה את הרעיון שכולנו שווים וכדומה, והיא התמלאה בפליאה ואמרה שמדובר בלימודים שהם לומדים בפסיכולוגיה (כנראה רבות מהבעיות הנפשיות תקועות במקום הזה) אולי מדובר באמת בנושא פסיכולוגי ולא בנושא תורני, שוב סליחה אם הקשר לתורה לא התאים כאן, אני אוהבת לחקור לאחרונה כיצד התורה קשורה לחיים האמיתיים ולעולם האמיתי, אולי לא לכל אחד זה מתאים...
ושמא זה לא מתאים מצד האמת, כי אין מקום לפרשנות כזו.
כך שאשתדל להשאיר את פרושיי לעצמי.

לגבי מעמדות, ההיררכיה היא חיצונית למען קיום העולם ובגלל שיש אנשים שצריכים כבוד כי כך ה' ברא אותם, בגלל תפקידם הייחודי שצריך כבוד, לכבוד ה'.

חייתי במקום בו היתה לי היררכיה בחשיבה, וזו היתה תקופה אומללה, שבזמנו לא הבנתי עד כמה.
יש אמנם בעולם ביטוי של כבוד כלפי אנשים שצריך לכבד אותם, אבל במהות, כולנו שווים.
ובאמת - לכל אחד מגיע כבוד מלכים.

אבל חשוב לי לציין שזו חשיבה קצת שונה, קשה מאוד לקבל אותה, זה ממש מאתגר ואולי בלתי אפשרי. אני עצמי לא חיה בתחושת שיווין תמידית, אלא רק מנסה להגיע לשם, זה קצת קשה אבל עם הזמן נעשה קל יותר, כי זה הגיוני, לדעתי.

זה הגיע לי בעקבות בעיות חיצוניות שהיו לי בגלל שהייתי נחיתית בגלל בעיות אוביקטיביות, וחיפשתי להגיע לתחושת ערך וחשיבות.
כי כשאדם חש נחיתי הוא יחפש חשיבות, וכשאדם חש גבוה מעל כולם הוא מגיע לתחושת השפלה.
הטוב ביותר להשתדל להבין שהערך שלנו קבוע ואינו משתנה בגלל נתונים חיצוניים.
כך נזכה לחיות באמת, חיים פשוטים בלי דרמות מיותרות, להתקדם בחיים ולזכות להתקרב לה' ולרצון שלו, באמת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
הצד של משפחתו של אבי הם פרסים, חלק מאחיו נולדו בפרס וחלקם נולדו בארץ. אבא שלי נולד כאן, וגדל במושב קדימה, מאוחר יותר עברו למגורים בעיר חוף מרהיבה.
אחיו סיפרו בצער שפעם נציגי הממשלה באו להוריהם וביקשו שיפנו את הצריף בקדימה תמורת דירה בירושלים בחינם לכל ילד. (היו שמונה אחים)
הם ביקשו שתי דירות לכל ילד ולא קיבלו אפילו דירה אחת... "אילו אמא היתה מסכימה היינו היום כל אחד עם דירה בירושלים!" אמרו בתסכול, ובצדק...
אחר כך הם מכרו את הצריף ועברו לגור בעיר חוף.
מדובר במשפחה כשרונית, מצחיקה מאוד, מוזיקלית, אנשים מאוד נחמדים וטובים, מאוחדים ואכפתיים.
אבל..
הם לא קיבלו במה ציבורית.
ואני מתארת לעצמי שאולי חשו תחושת פספוס בשל כך.
הם נהנו מאומנות אבל לא יצרו אומנות בסדר גודל שהגיעה לקהל.
אבא שלי למשל היה אומן בנשמה, אדם מצחיק, צנוע, ביישן וגם חרדתי (אמנות נובעת הרבה פעמים מחרדות וכדו') ששילב עם הביישנות גם פאדיחות, שזה לדעתי ביטוי של אומנות, כי ליצור אומנות זה לפעמים להתפדח, כי אומנות זה להגיש את מי שאתה וזה קצת לא נעים...
כאילו היה לו צד באישיות שמבין שלא צריך להיות חריג, וצד באישיות שמתמרד לכך שצריך להיות כמו כולם...
אבל הכל היה כדי שאנחנו, משפחתו, נשמח ונצחק, זה לא הגיע לקהל...
ככה זה, יש אנשים שמגיעים לקהל ויש שלא.
אגב משפחתה של אימי היו מאוד מנומסים ויקים ותמיד היה משעשע לראות את הפער האדיר בין המשפחות:
אחת קולנית ומצחיקה, סוערת וישירה, עם דעות מנוגדות לכל אחד, והאחרת מתורבתת, מכובדת עם חוקי נימוס, אגו מוקפד וכובד ראש.

*

כיום, אני חושבת, נפרצו החומות של אומן-קהל.
היום, מכל המסרים שאני לומדת בכל מקום, אני נתקלת בעוד ועוד אמירות שנועדו להביא לנו, הקהל, את הידיעה שיש לכל אחד קול יחודי, ושאדם שחי 'כמו כולם' משול למת.
לכל אחד יש אופי ייחודי, יש קול יחודי, יש שלל תכונות חלקן אפילו טיפשיות וחלקן מתוקנות, וכל אדם צריך להשתדל לחפש את עצמו האמיתי, זה שנמצא בתוך כל המעטפת המאוד מחונכת, ולהוציא את עצמו לאור.
לא תמיד יתעניינו בנו, ולא תמיד יש קהל, אבל זה החובה של כל אדם כלפי עצמו.
כי לעולם אדם לא צריך שיתעניינו בו ולא צריך קהל.
אדם יוצא לאור בעיקר בשביל עצמו, בשביל תנועת הנפש הזו, שמתאמצת, מעיזה, לומדת, לפעמים מתנצלת, לומדת לדייק את עצמה וחוזר לעצמו חזרה, או מוטב לא יוצא מעצמו בכלל.
אני חושבת שזה עובד ככה: או שנגשים את עצמנו או שנהיה ממורמרים מקנאה ונרגיש עצבנים מתוסכלים וכו'
זה בסדר לחיות בקנאה וביציאה לאור יש הרבה התמודדות עם קנאה, מכיוון שעד שאדם מתחיל להגשים את עצמו הוא שוכח את ה'אני', שוכח שהוא יכול.
ואז כשהוא יוצא לאור הוא נתקל באנשים שעושים ומתקדמים יותר ממנו וזה מתכון לקנאה.
אני חושבת שקנאה מגיעה גם כשאנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומות והגבלות ולא חיים באופן אותנטי.
אני זוכרת שבתחילת דרכי כסופרת חשתי קנאה עזה בכל מישהו חכם שהתבטא.
למשל פעם נכנסתי לאתר של הרבנית ימימה אביטל, וממש כמעט מתתי מקנאה מהחכמה שלה, ומכך שגם אני יודעת דברים ואף אחד לא מקשיב לי ולא נותן לדבריי יחס.
ימימה אביטל כבר נפטרה מזמן, למה לקנא בה?
ניסיתי לברר עם עצמי אבל הכל היה מאתגר מידי.
כיום אני מבינה שהקנאה היתה פחד, היתה חשש לפרוץ את הגבולות של עצמי, היתה זו תחושה מוזרה בה רציתי כל כך גם להגיע למקום חשוב, למקום שמקשיבים לי, והבנתי שזה סותר את האמונות שלי.
כי לפי האמונות שלי אנשים לא צריכים להקשיב לי...

*

בקיצור האמת אט אט מתבהרת לי.
והאמת היא שכולנו, כל עם ישראל, נחשבים שליחי ה', כוחנו באחדות שלימה בה אין מעמדות ואין הגבלות ואם יש הם רק למען מטרה.
עם ישראל כביכול מאורסים לה', נועדנו, כולנו כאחד כל אחד מהמקום שלו: אפיקורסים וגם מאמינים, להגיע להכרה שאין עוד מלבדו ולהגיע למקום שלם בו נבין שגם הכופרים וגם המאמינים חשובים לאומה, כי כדי להאמין בה' באמת - צריך לכפור בהכל.
אין בעולם כח מלבד כוחו של ה'. אין בכלל, לא היה ולא יהיה, הכל זה רק ה'. ואם נגיע לאמונה כזו באמת נצליח להגשים את הייעוד שלנו כקולקטיב ונעלה דרגה בעזרת ה'.
*
אני שמחה כיום לקרוא דברי חכמה שכותבים או אומרים אנשים אחרים וכבר פחות או בכלל לא מקנאה בהם, כי למדתי שמותר לי לכתוב, להתבטא, להגיע לציבור, ומותר לי גם לשתוק.
הכוונה שלא משנה אם אני אשתוק או אתבטא, הכל זה לשם שמים, ולא לכבודי כ"כ.
ומה שצריך זה ללמוד להקשיב לעצמי, לעקוב אחרי המחשבות שלי והרגשות שלי ואין צורך שאגיע למקום גבוה, נמוך, שאדבר או אשתוק, אלא צריך פשוט להיות אני ולהתקדם כל פעם עוד קצת לאני האמיתית, האוהבת את עצמי, שמחפשת להאמין בבורא עולם באמת וגם לעשות את רצונו, ולחפש את הרצון שלו.

*

לפני כמה שנים הסתכלתי בחנוכיה על נרות חנוכה צבעוניות, לא כולם נדלקו מיד.
את חלקן הרוח כיבתה כך שיצא שהם האירו רק יותר מאוחר.
כך יצא שהחנוכיה דלקה יותר זמן.
אני חושבת שזה די מתאים להגשמה עצמית:
לא כולנו זוכים להגשמה עצמית בו בזמן.
יש שהאור שלהם דולק יותר מאוחר, וזה כדי שיהיה בעולם אור תמיד, אבל לכל אחד יש נר.



ולסיום, שיר שכתבתי וחבל לי לפתוח אשכול חדש

מים בברזים
בארנק יותר משני זוזים
בית מואר בחשמל
כביסה נקיה בלי עמל
פת לחם במגוון טעמים
פירות וירקות וגם מטעמים
שמים כחולים ונאים
או אפורים מורידי הגשמים
ועוד ...
על הכל מזמור לתודה, תודה על הכל
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה