הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפור לפניכם נכתב לפני כשנה עבור עלון פורימי כלשהו של ישיבה כלשהי, ופרסמתי בפעקל'ע לפני... נצח.
**
לבחורים של מנורת חזקיהו הלך יותר טוב. לנו - פחות.
נפתלי האדים, לא הלך לו. הגביר לא אהב את החידוש הפורימי המשעשע. הוא הסביר לנו ברצינות, בלי שמץ של הומור:
אם אתה נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הטוב, אם אתה לא נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הרע. אני לא מבין מה אתה אומר.
אתה לא מבין מה אני אומר? רציתי לצעוק, אתה לא מבין שום דבר!! ראש מרובע. אוף.
שתקתי, שתיתי כוס שלייבוביץ, השקיתי את כל החבר'ה, נתתי לנפתלי כוס גדושה, פיצוי על עוגמת הנפש; רקדנו עם הגביר בסלון הנוצץ שלו, אשתו והבנות הסריטו מהצד, ובסופו של דבר יצאנו משם עם צ'ק בינוני.
כשיצאנו, משה ציין בצדק שהיום קצת יותר טוב מכל השבוע האחרון. גם שותים קצת תוך כדי עבודה, גם נכנסים תרומות, וגם נוסעים בטנדר של הישיבה במקום להיסחב באוטובוסים ולחלום, כמובן, לתבוע פיצויים מאגד.
כל השבוע הסתכלנו בקנאה על החבר'ה מהישיבה ממול, מנורת, הם יודעים לעשות כסף. כל יום, טנדרים בלי סוף, מוזיקה, סכומים גדולים.
שלוימי גנח: אנחנו כאלו לוזרים.
מה שנכון.
*
בדלת הבאה פתח לנו אברך בן תורה, וברגע שהוא קרא ליענקי וחזקי, בניו הצעירים, שיבואו לראות את אבא נותן צדקה - הלב שלי נפל לרצפה.
כי אברכים בני תורה יודעים לארח, ומבינים בדיחות, ושמחים לשמוע חידושים, ומאושרים להשמיע כאלו - אבל כסף... אין להם.
ועם כל הכבוד, פורים הוא יום עבודה, לא יום בילוי.
זה היה הרבה יותר גרוע מכפי שחששתי. הרב גרינצוייג, כך שמו של התורם שלנו, התעקש שנשתה לחיים. נגעתי בזהירות בבקבוק כשהוא לא שם לב, וכמו שחשבתי, הבקבוק היה מכוסה אבק. בטח יצא מאיזה בוידעם. אחר כך הוא טירחן לנו שבע עשרה דקות מייגעות על התקופה שהוא למד בישיבה שלנו, ואיך הוא מתגעגע לשיעורים הנפלאים והמתוקים של הרב דב לב וכולי וכולי.
ככל שהוא שקע יותר בחלומות ובזכרונות, ראיתי בעיני רוחי את שעון החול הולך ואוזל.
הגרגר האחרון נפל אחרי שמונה עשר וחצי דקות. קמתי בבת אחת מהשולחן הצנוע, תפסתי את כל החמולה שלנו, כל ששת הבחורים, ופצחנו בריקוד תשוש שנועד לסמן שהגיע הזמן להיפרד. סימנתי להם עם העיניים שלא יבזבזו אנרגיות, כי מפה לא יצא לנו יותר ממאה שקל.
אחרי הריקוד התחלתי לומר את הווראט של 'שני יצריך', אבל גרינצוויג הפסיק אותי אחרי משפט, עם החיוך המעצבן של אחד שיודע לא פחות ממך, ואמר: כן, כן, את זה אני מכיר. מה, אין לכם הברקות יותר טובות?
יש הברקות, רציתי לצעוק, אבל לא נבזבז אותן על מאה שקל!
בסוף יצאנו משם עם שבעים וחמש שקל. שבעים שלו, חמש שקל מיענקי וחזקי. ילדים היפראקטיביים, כל אחד מהם הביא שניים וחצי שקלים.
יכולנו כבר באותה מידה לבקש זיכוי מאגד.
אחר כך שמענו שהבחורים של מנורת היו שם שעה לפנינו, קיבלו את המעשרות שהגרינצוויגים חסכו כל השנה. אלף שש מאות עשרים שקלים.
אוףףףף.
בדלת הבאה לא פתחו לנו, ושלוימי הגזים לגמרי עם הדפיקות, עד שהוא נזכר שהיום פורים, לא גביית חובות.
בדלת הבאה כן פתחו לנו. קיבלנו עוגת גזר. עד עכשיו יש לי כאב ראש כשאני נזכר בטעם. קיבלנו גם שני פחיות, חצי חפיסת במבה (נפתלי קיבל אותה, פיצוי על עוגמת הנפש מוקדם יותר היום), שקית פופסים מאיזו ילדה קטנה שנורא שמחה לעשות משלוח מנות ומתנות לאביונים ביחד, שתי סוכריות עגולות שעבר עליהם התאריך, ואז אמרו שאין להם אפשרות לתרום כרגע.
הדלת האחרונה שלנו באותו פורים הייתה בלתי נשכחת. תלינו בה הרבה תקוות. בכל זאת, הרב פופהנדר, הדיין המפורסם וההוא שחיבר את סדרת הספרים. אומרים שיש לו הרבה ממון, שווה להשקיע בו.
קצת לפני שדפקנו בדלת שלו, התארגנו שוב פעם. אני סידרתי על עצמי את המדים שלנו, ישיבת הידקתי על ראשי את הקסקט המרהיב, ובדקתי את השאר:
נפתלי היה מסודר כמו תמיד, שקט. שלוימי הקיא קצת מקודם, דאגנו לנקות אותו כך שייראה כמו חדש, חזקי היה בכלל שפוך לגמרי, עוזיהו מנסה לשמור על יציבות, מתנודד, לא ממש מצליח. בסך הכל נראינו בדיוק כמו שקבוצה צריכה להיראות קרוב למוצאי פורים. לארי הייתה גם נפיחות עצומה במצח, זכר להיתקלות לא מוצלחת עם תיבת מתכת של קופת צדקה. הזכרתי להם: יהודית בעצמה ממשיכים בנתינה, כן?
הם הנהנו בפנים קפואות. כן, בוס, מה שתגיד.
מרחוק, ראינו את הטנדר האדום של מנורת מתקרב, מיהרנו להיכנס לפניהם לרב פופהנדר. הפעם לא נוותר, ושיהיה מה שיהיה.
ואז דפקנו.
סוף סוף, הכל הלך לנו טוב:
הרב פופהנדר חיבק אותנו, רקד איתנו, הקשיב לווארט על שני יצריך (ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, היינו בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. איך אפשר לעבוד את השם עם שני יצרים ביחד? זה או זה או זה, לא? התשובה: אפשר ואפשר. למשל עכשיו. יצר הרע אומר: תן להם רק חמש מאות שקל תרומה. יצר הטוב אומר: מה חמש מאות, תביא אלפיים. לכן צריכים לתת אלפיים חמש מאות, בשני יצריך...) וגם צחק ותרם מכל הלב. הוא סימן לבחורים המתוסכלים של אור החיים שיחכו עוד דקה, הוא עדיין איתנו כרגע.
לקחתי ממנו את הצ'ק הגדול ברוב רושם, נישקתי לו את היד עם כל הטראסק, יצאנו כולנו החוצה, עלינו על הטנדר, ואז גילינו ששכחנו את שלוימי.
חזרנו לקחת אותו, והמראה גמר אותנו: הרב פופהנדר, על הספה, משקה את שלוימי כוס ועוד כוס. נכנס יין יצא שלוימי, איזה שטויות שהוא אמר שם. הבחורים ממנורת ממול, מצטרפים, גורמים לשלוימי לומר כל דבר מטופש הניתן להעלות על הדעת: הישיבה שלנו לא ככה, לא ככה, המשגיח כזה, הראש ישיבה ככה. מנורת הרבה יותר טובים.
אוי ואבוי.
אחרי שש כוסות נוספים, שלוימי קם והלך לכיור, להקיא, מתנודד.
הרב פופהנדר חיבק אותנו, ביקש בחזרה את הצ'ק בצורה שאי אפשר לסרב, ומסר אותו לקבוצה של ישיבת מנורת.
אנחנו כאלו לוזרים.
**
לבחורים של מנורת חזקיהו הלך יותר טוב. לנו - פחות.
נפתלי האדים, לא הלך לו. הגביר לא אהב את החידוש הפורימי המשעשע. הוא הסביר לנו ברצינות, בלי שמץ של הומור:
אם אתה נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הטוב, אם אתה לא נותן צדקה, אתה מקשיב ליצר הרע. אני לא מבין מה אתה אומר.
אתה לא מבין מה אני אומר? רציתי לצעוק, אתה לא מבין שום דבר!! ראש מרובע. אוף.
שתקתי, שתיתי כוס שלייבוביץ, השקיתי את כל החבר'ה, נתתי לנפתלי כוס גדושה, פיצוי על עוגמת הנפש; רקדנו עם הגביר בסלון הנוצץ שלו, אשתו והבנות הסריטו מהצד, ובסופו של דבר יצאנו משם עם צ'ק בינוני.
כשיצאנו, משה ציין בצדק שהיום קצת יותר טוב מכל השבוע האחרון. גם שותים קצת תוך כדי עבודה, גם נכנסים תרומות, וגם נוסעים בטנדר של הישיבה במקום להיסחב באוטובוסים ולחלום, כמובן, לתבוע פיצויים מאגד.
כל השבוע הסתכלנו בקנאה על החבר'ה מהישיבה ממול, מנורת, הם יודעים לעשות כסף. כל יום, טנדרים בלי סוף, מוזיקה, סכומים גדולים.
שלוימי גנח: אנחנו כאלו לוזרים.
מה שנכון.
*
בדלת הבאה פתח לנו אברך בן תורה, וברגע שהוא קרא ליענקי וחזקי, בניו הצעירים, שיבואו לראות את אבא נותן צדקה - הלב שלי נפל לרצפה.
כי אברכים בני תורה יודעים לארח, ומבינים בדיחות, ושמחים לשמוע חידושים, ומאושרים להשמיע כאלו - אבל כסף... אין להם.
ועם כל הכבוד, פורים הוא יום עבודה, לא יום בילוי.
זה היה הרבה יותר גרוע מכפי שחששתי. הרב גרינצוייג, כך שמו של התורם שלנו, התעקש שנשתה לחיים. נגעתי בזהירות בבקבוק כשהוא לא שם לב, וכמו שחשבתי, הבקבוק היה מכוסה אבק. בטח יצא מאיזה בוידעם. אחר כך הוא טירחן לנו שבע עשרה דקות מייגעות על התקופה שהוא למד בישיבה שלנו, ואיך הוא מתגעגע לשיעורים הנפלאים והמתוקים של הרב דב לב וכולי וכולי.
ככל שהוא שקע יותר בחלומות ובזכרונות, ראיתי בעיני רוחי את שעון החול הולך ואוזל.
הגרגר האחרון נפל אחרי שמונה עשר וחצי דקות. קמתי בבת אחת מהשולחן הצנוע, תפסתי את כל החמולה שלנו, כל ששת הבחורים, ופצחנו בריקוד תשוש שנועד לסמן שהגיע הזמן להיפרד. סימנתי להם עם העיניים שלא יבזבזו אנרגיות, כי מפה לא יצא לנו יותר ממאה שקל.
אחרי הריקוד התחלתי לומר את הווראט של 'שני יצריך', אבל גרינצוויג הפסיק אותי אחרי משפט, עם החיוך המעצבן של אחד שיודע לא פחות ממך, ואמר: כן, כן, את זה אני מכיר. מה, אין לכם הברקות יותר טובות?
יש הברקות, רציתי לצעוק, אבל לא נבזבז אותן על מאה שקל!
בסוף יצאנו משם עם שבעים וחמש שקל. שבעים שלו, חמש שקל מיענקי וחזקי. ילדים היפראקטיביים, כל אחד מהם הביא שניים וחצי שקלים.
יכולנו כבר באותה מידה לבקש זיכוי מאגד.
אחר כך שמענו שהבחורים של מנורת היו שם שעה לפנינו, קיבלו את המעשרות שהגרינצוויגים חסכו כל השנה. אלף שש מאות עשרים שקלים.
אוףףףף.
בדלת הבאה לא פתחו לנו, ושלוימי הגזים לגמרי עם הדפיקות, עד שהוא נזכר שהיום פורים, לא גביית חובות.
בדלת הבאה כן פתחו לנו. קיבלנו עוגת גזר. עד עכשיו יש לי כאב ראש כשאני נזכר בטעם. קיבלנו גם שני פחיות, חצי חפיסת במבה (נפתלי קיבל אותה, פיצוי על עוגמת הנפש מוקדם יותר היום), שקית פופסים מאיזו ילדה קטנה שנורא שמחה לעשות משלוח מנות ומתנות לאביונים ביחד, שתי סוכריות עגולות שעבר עליהם התאריך, ואז אמרו שאין להם אפשרות לתרום כרגע.
הדלת האחרונה שלנו באותו פורים הייתה בלתי נשכחת. תלינו בה הרבה תקוות. בכל זאת, הרב פופהנדר, הדיין המפורסם וההוא שחיבר את סדרת הספרים. אומרים שיש לו הרבה ממון, שווה להשקיע בו.
קצת לפני שדפקנו בדלת שלו, התארגנו שוב פעם. אני סידרתי על עצמי את המדים שלנו, ישיבת הידקתי על ראשי את הקסקט המרהיב, ובדקתי את השאר:
נפתלי היה מסודר כמו תמיד, שקט. שלוימי הקיא קצת מקודם, דאגנו לנקות אותו כך שייראה כמו חדש, חזקי היה בכלל שפוך לגמרי, עוזיהו מנסה לשמור על יציבות, מתנודד, לא ממש מצליח. בסך הכל נראינו בדיוק כמו שקבוצה צריכה להיראות קרוב למוצאי פורים. לארי הייתה גם נפיחות עצומה במצח, זכר להיתקלות לא מוצלחת עם תיבת מתכת של קופת צדקה. הזכרתי להם: יהודית בעצמה ממשיכים בנתינה, כן?
הם הנהנו בפנים קפואות. כן, בוס, מה שתגיד.
מרחוק, ראינו את הטנדר האדום של מנורת מתקרב, מיהרנו להיכנס לפניהם לרב פופהנדר. הפעם לא נוותר, ושיהיה מה שיהיה.
ואז דפקנו.
סוף סוף, הכל הלך לנו טוב:
הרב פופהנדר חיבק אותנו, רקד איתנו, הקשיב לווארט על שני יצריך (ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, היינו בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. איך אפשר לעבוד את השם עם שני יצרים ביחד? זה או זה או זה, לא? התשובה: אפשר ואפשר. למשל עכשיו. יצר הרע אומר: תן להם רק חמש מאות שקל תרומה. יצר הטוב אומר: מה חמש מאות, תביא אלפיים. לכן צריכים לתת אלפיים חמש מאות, בשני יצריך...) וגם צחק ותרם מכל הלב. הוא סימן לבחורים המתוסכלים של אור החיים שיחכו עוד דקה, הוא עדיין איתנו כרגע.
לקחתי ממנו את הצ'ק הגדול ברוב רושם, נישקתי לו את היד עם כל הטראסק, יצאנו כולנו החוצה, עלינו על הטנדר, ואז גילינו ששכחנו את שלוימי.
חזרנו לקחת אותו, והמראה גמר אותנו: הרב פופהנדר, על הספה, משקה את שלוימי כוס ועוד כוס. נכנס יין יצא שלוימי, איזה שטויות שהוא אמר שם. הבחורים ממנורת ממול, מצטרפים, גורמים לשלוימי לומר כל דבר מטופש הניתן להעלות על הדעת: הישיבה שלנו לא ככה, לא ככה, המשגיח כזה, הראש ישיבה ככה. מנורת הרבה יותר טובים.
אוי ואבוי.
אחרי שש כוסות נוספים, שלוימי קם והלך לכיור, להקיא, מתנודד.
הרב פופהנדר חיבק אותנו, ביקש בחזרה את הצ'ק בצורה שאי אפשר לסרב, ומסר אותו לקבוצה של ישיבת מנורת.
אנחנו כאלו לוזרים.
