התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.
בס"ד
לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.
השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.
ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?
היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.
"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".
נרדמה.
בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"
"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".
***
אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.
באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.
היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.
"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"
יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".
אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.
"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.
"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.
"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."
יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.
אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."
יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"
"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."
יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.
"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."
היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.
אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.
***
"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".
אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.
היא חייגה בחזרה.
"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.
"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?
"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.
"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"
האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"
היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.
"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"
אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".
"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."
אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.
אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.
היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?
זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?
הנושאים החמים
)
