כבוד התלמידה

[wrkusrprf]

לי זכורה מורה בד' סמינר שיום אחד הודיעה שיותר היא לא הולכת עם חצאית מסויימת כי היא לא מתאימה לתקנון (היא היתה בצבע נועז)
והיא קנתה בגד חדש שנראה אותו שבוע הבא.....

 

[אסתי-בראון]

בעקבות האשכול, והרצון לכוון אותו לכיוון החיובי, ניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב על המורות שלי מילדות.
מיהן המורות שכיבדו אותנו? איזו אנקדוטה מכבדת זכורה לי?
וכלום...
לא נזכרתי.
מה? כולן מכשפות היו? כולן היו רעות?
ואז נזכרתי במחנכת שלי מכיתה ה', מורה מכובדת ומכבדת.
תמיד עם חיוך. תמיד עם מילה טובה. תמיד עם הומור מתוק.
פתאום הציפו אותי הביטויים שלה, החמודים, השנונים, שכל כך אהבנו. איך היא ספרה על ההילד הקטן שלה בן הזקונים חכמות, והיינו צוחקות ונהנות.
פתאום הדמות שלה האירה בתוכי, וגירשה לפינות האפילות את החוויות הפחות נעימות ממורות אחרות.
אז למה? למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר בה?
ולמה כשהיה מדובר במורות שעצבנו אותי כמיטב רוח האשכול, ואולי גם אמרו מילה שעלולה לפגוע, לא הייתי צריכה לטרוח הרבה כדי להרהר בהן.
אולי כי זו הנטייה האנושית של רובנו, להיתקע בתוך השלילי.
יאללה, בואו נצא משם.
נהיה חיוביים יותר, וכל החיים שלנו יהיו חיוביים יותר ומאירים.

והערה נוספת:
מישהו כאן בטוח שאין בעולם מורים שסוחבים פגיעות של תלמידים שירדו לחייהם?
את התעלולים שעשינו לממלאות המקום המסכנות, ובכך סתמנו את הגולל על כל העתיד המקצועי שלהן, מישהו זוכר? מישהו סופר?
גרה באזור שלי אשה שהיתה ממלאת מקום שלנו. את המוות עשינו לה.
היום היא לא עובדת בכלל, רק מגדלת משפחה ברוכת ילדים.
אולי זה בגללנו? לא אולי. בטוח. אנחנו שחקנו את הביטחון העצמי שלה דק דק.
אוקי, אז יש מצב שהיא לא התאימה מלכתחילה לתפקיד, אבל בתכל'ס, יש לי תמיד הרגשה שאנחנו התלמידות היינו אשמות. תאמינו לי, אני לא יכולה להסתכל לה בעיניים. והילדים שלה בכיתות של הילדים שלי, ואנחנו נפגשות, ולי באופן אישי ממש לא נעים ממנה.
איני יודעת כמה היא זוכרת והאם היא יכולה לשים את האצבע בדיוק על "זאת וזאת וזאת הפריעו לי לממש את החלום".
אבל עדין, לי לא נעים.
אז למה אף אחד לא מזכיר את זה?

אהה, כי לא פתחו על זה אשכול, עדין...

 

[רותי פרוטי]

יש לי הרבה זיכרונות מבית הספר, אבל זיכרון אחד מאפיל על כולם:

כיתה א', אני פוסעת לכיתה בהתרגשות גדולה עם שתי צמות קשורות בסרט וחולצה לבנה חגיגית. ביד שקית קרטיבים קפואים בטעמי רמזור ובלב שמחה גדולה. בבוקר הייתי ערה עוד לפני שהשמש זרחה אפילו שבלילה כמעט לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות. את הקרטיבים בחרתי במכולת אחרי התלבטות ארוכה ארוכה בין שלל הממתקים הנחשקים. ובכלל, שיקום מי שלא התרגש כמוני ביומולדת של גיל שבע.

ואז הגעתי לכיתה...

אני עד היום לא יודעת אם המורה של כיתה א' סתם לא אהבה אותי או שאני הייתי כזאת תלמידה נוראית ואיומה כבר בגיל שבע. אני יודעת רק דבר אחד, שבשנה ההיא היא הפכה את חיי לגיהנום. היא הייתה צעירונת פרוטקציונרית ומיוחסת שקיבלה עבודה שנייה אחרי שיצאה מהסמינר כמחנכת כיתה א' ולי איתרע המזל להיות התלמידה שלה. מהרגע שנכנסתי לכיתה א' הייתי עצלנית, מופרעת, לא מסודרת ולא מחונכת, ככל שילדה בת שש יכולה להיות כזאת. מה זה משנה אם קראתי מצוין אם אף פעם לא סיימתי בזמן להעתיק מהלוח? ולמי בכלל אכפת שידעתי את התשובות לרוב השאלות שהמורה שאלה אם עניתי בלי להצביע? המחברות שלי היו מבולגנות, ההופעה מרושלת, התשובות מתחכמות וההבעה מעצבנת. כיתה א', בכללותה, זכורה לי כשנה אחת של סיוט ארוך ומתמשך, עד היום.

אני עד היום לא זוכרת מה בדיוק עשיתי שזיכה אותי בעונש כזה. אני בטוחה שהיה משהו, אבל לא מצליחה להיזכר אם דיברתי בקול בשיעור, אם חלמתי במקום לכתוב במחברת, בכל זאת עברו יותר מעשרים שנה מאז אותו יום. אני כן זוכרת את המורה מכריזה בקול ש"לתלמידה שכך מתנהגת לא מגיע שיחגגו יומולדת", אותי עומדת נזופה בפינה עם חולצה לבנה ושתי צמות והכי גרוע... אותי פוסעת לאט חזרה הביתה בסוף היום עם שקית של קרטיבים נוזלים ומטפטפים, תוהה איך אסביר להורים שלי שיש להם ילדה כל כך רעה שאפילו יומולדת לא מגיע לה שיחגגו לה...

מאז אותו היום לא הסכמתי לחגוג ימי הולדת בבית הספר או בבית, לא משנה כמה הפצירו בי. ועד היום, כשלילדים שלי יש יום הולדת והם הולכים לחיידר או לגן בהתרגשות עם שקית מלאה ממתקים, אני מרגישה חרדה איומה וצובטת בלב שלא מרפה, עד שאני רואה אותם חוזרים עם חיוך על הפנים.

 

[לאה ולדמן]

אז הנה אסתי את הרמת את הכפפה, ואני מודה לך!

גם אני יושבת וקוראת את האשכול ונעה על כסאי בחוסר נוחות, מרגישה חריגה בנוף מלא הזוועות והקפידות.

מה שאני זוכרת הרבה יותר זה מה שאני פגעתי במורות, מייסרת את עצמי על מורה מסויימת מכיתה ג' שאהבתי להפריע לה, על כל מיני מורות שזלזתי בכבודן גם אם זה היה מאחורי הגב, אבל עדיין. אני מדמיינת את החוסר אונים הזה ותחושת בזיון של מורה בוגר שילד קטן מרגיש מעליו וזה נורא.
לפעמים אני חושבת אם יש טעם ללכת להתנצל או שאני זוכרת את זה גרוע יותר ממה שזה היה. וסה"כ מורות יודעות שילד זה ילד.

לא זוכרת סיפורים ספציפים אבל אופן כללי זוכרת מורות מיוחדות שאני אוהבת להזכר בהן, מתגעגעת לשוחח איתם (בעיקר מהסמינר) מורות מביה"ס שכבדו שאהבו שבנו את בסיס אישיותי.

אולי יכולתי לצרף לכל סיפורי הזוועות, שליחה למנהלת והעונש היה בעצם לחכות לה שעתיים בחוץ במתח מה תגיד ובסוף היא משלחת לכיתה, זה בסדר? לא. עינוי הדין ממש. אבל קבלתי את זה ככה, זה העונש וזהו.
המנהלת שלנו היתה דמות מאיימת, הספיק מבט עין אחד כדי שהשטח יתרוקן, ממבט לאחור וממבט עליה בהווה אני חושבת שמדובר באישה מיוחדת וטובה. בדיוק לאחרונה שמעתי עליה כמה דברים טובים, איך שנלחמה על בת מסויימת שתתקבל לסמינר ועוד.

אני חושבת שלא משנה מה עברו, יכולה להיות מורה מקסימה שנה שלמה וסיפור אחד לא מוצלח ייחרט לנצח, ויכול להיות גם ההיפך.
זה תלוי איך לוקחים את זה, איך מסתכלים על זה. איך מעבדים את זה כבר בהתחלה
ואף פעם לא מאוחר, תמיד אפשר להכנס לכאב, להסתכל עליו, לקבל להכיל ואח"כ לנסות לשנות מבט.

 

[אז מה]

רותי פרוטי, זכית מקום ראשון.

לבכות. באמת.

 

[RacheliArt]

יש לי הרבה זיכרונות מבית הספר, אבל זיכרון אחד מאפיל על כולם:

כיתה א', אני פוסעת לכיתה בהתרגשות גדולה עם שתי צמות קשורות בסרט וחולצה לבנה חגיגית. ביד שקית קרטיבים קפואים בטעמי רמזור ובלב שמחה גדולה. בבוקר הייתי ערה עוד לפני שהשמש זרחה אפילו שבלילה כמעט לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות. את הקרטיבים בחרתי במכולת אחרי התלבטות ארוכה ארוכה בין שלל הממתקים הנחשקים. ובכלל, שיקום מי שלא התרגש כמוני ביומולדת של גיל שבע.

ואז הגעתי לכיתה...

אני עד היום לא יודעת אם המורה של כיתה א' סתם לא אהבה אותי או שאני הייתי כזאת תלמידה נוראית ואיומה כבר בגיל שבע. אני יודעת רק דבר אחד, שבשנה ההיא היא הפכה את חיי לגיהנום. היא הייתה צעירונת פרוטקציונרית ומיוחסת שקיבלה עבודה שנייה אחרי שיצאה מהסמינר כמחנכת כיתה א' ולי איתרע המזל להיות התלמידה שלה. מהרגע שנכנסתי לכיתה א' הייתי עצלנית, מופרעת, לא מסודרת ולא מחונכת, ככל שילדה בת שש יכולה להיות כזאת. מה זה משנה אם קראתי מצוין אם אף פעם לא סיימתי בזמן להעתיק מהלוח? ולמי בכלל אכפת שידעתי את התשובות לרוב השאלות שהמורה שאלה אם עניתי בלי להצביע? המחברות שלי היו מבולגנות, ההופעה מרושלת, התשובות מתחכמות וההבעה מעצבנת. כיתה א', בכללותה, זכורה לי כשנה אחת של סיוט ארוך ומתמשך, עד היום.

אני עד היום לא זוכרת מה בדיוק עשיתי שזיכה אותי בעונש כזה. אני בטוחה שהיה משהו, אבל לא מצליחה להיזכר אם דיברתי בקול בשיעור, אם חלמתי במקום לכתוב במחברת, בכל זאת עברו יותר מעשרים שנה מאז אותו יום. אני כן זוכרת את המורה מכריזה בקול ש"לתלמידה שכך מתנהגת לא מגיע שיחגגו יומולדת", אותי עומדת נזופה בפינה עם חולצה לבנה ושתי צמות והכי גרוע... אותי פוסעת לאט חזרה הביתה בסוף היום עם שקית של קרטיבים נוזלים ומטפטפים, תוהה איך אסביר להורים שלי שיש להם ילדה כל כך רעה שאפילו יומולדת לא מגיע לה שיחגגו לה...

מאז אותו היום לא הסכמתי לחגוג ימי הולדת בבית הספר או בבית, לא משנה כמה הפצירו בי. ועד היום, כשלילדים שלי יש יום הולדת והם הולכים לחיידר או לגן בהתרגשות עם שקית מלאה ממתקים, אני מרגישה חרדה איומה וצובטת בלב שלא מרפה, עד שאני רואה אותם חוזרים עם חיוך על הפנים.

פשוט מזעזע.

 

[טיגר]

יש לי הרבה זיכרונות מבית הספר, אבל זיכרון אחד מאפיל על כולם:

כיתה א', אני פוסעת לכיתה בהתרגשות גדולה עם שתי צמות קשורות בסרט וחולצה לבנה חגיגית. ביד שקית קרטיבים קפואים בטעמי רמזור ובלב שמחה גדולה. בבוקר הייתי ערה עוד לפני שהשמש זרחה אפילו שבלילה כמעט לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות. את הקרטיבים בחרתי במכולת אחרי התלבטות ארוכה ארוכה בין שלל הממתקים הנחשקים. ובכלל, שיקום מי שלא התרגש כמוני ביומולדת של גיל שבע.

ואז הגעתי לכיתה...

אני עד היום לא יודעת אם המורה של כיתה א' סתם לא אהבה אותי או שאני הייתי כזאת תלמידה נוראית ואיומה כבר בגיל שבע. אני יודעת רק דבר אחד, שבשנה ההיא היא הפכה את חיי לגיהנום. היא הייתה צעירונת פרוטקציונרית ומיוחסת שקיבלה עבודה שנייה אחרי שיצאה מהסמינר כמחנכת כיתה א' ולי איתרע המזל להיות התלמידה שלה. מהרגע שנכנסתי לכיתה א' הייתי עצלנית, מופרעת, לא מסודרת ולא מחונכת, ככל שילדה בת שש יכולה להיות כזאת. מה זה משנה אם קראתי מצוין אם אף פעם לא סיימתי בזמן להעתיק מהלוח? ולמי בכלל אכפת שידעתי את התשובות לרוב השאלות שהמורה שאלה אם עניתי בלי להצביע? המחברות שלי היו מבולגנות, ההופעה מרושלת, התשובות מתחכמות וההבעה מעצבנת. כיתה א', בכללותה, זכורה לי כשנה אחת של סיוט ארוך ומתמשך, עד היום.

אני עד היום לא זוכרת מה בדיוק עשיתי שזיכה אותי בעונש כזה. אני בטוחה שהיה משהו, אבל לא מצליחה להיזכר אם דיברתי בקול בשיעור, אם חלמתי במקום לכתוב במחברת, בכל זאת עברו יותר מעשרים שנה מאז אותו יום. אני כן זוכרת את המורה מכריזה בקול ש"לתלמידה שכך מתנהגת לא מגיע שיחגגו יומולדת", אותי עומדת נזופה בפינה עם חולצה לבנה ושתי צמות והכי גרוע... אותי פוסעת לאט חזרה הביתה בסוף היום עם שקית של קרטיבים נוזלים ומטפטפים, תוהה איך אסביר להורים שלי שיש להם ילדה כל כך רעה שאפילו יומולדת לא מגיע לה שיחגגו לה...

מאז אותו היום לא הסכמתי לחגוג ימי הולדת בבית הספר או בבית, לא משנה כמה הפצירו בי. ועד היום, כשלילדים שלי יש יום הולדת והם הולכים לחיידר או לגן בהתרגשות עם שקית מלאה ממתקים, אני מרגישה חרדה איומה וצובטת בלב שלא מרפה, עד שאני רואה אותם חוזרים עם חיוך על הפנים.

נצבט לי הלב

 

[בראש מילה]

צריך להבדיל.

יש לי המון סיפורים על דברים לא נחמדים שקרו לי עם מורות, בכל השנים. אם אתאמץ להיזכר - אצליח. אבל גם אז, ועוד יותר היום, ברור לי שמדובר בטעויות אנוש נורמליות, וגם אם הן כאבו לי בזמנם - לא נשארו מהן משקעים.
מה שכן נשאר בזיכרון ובלב - אלו העוולות ממש - פגיעות אישיות, חוסר צדק משווע, וכו'.

באותה מידה גם בדברים הטובים - יש לי המון סיפורים נחמדים שקרו לי עם מורות. אם אתאמץ להיזכר - אצליח. אבל אלו סיפורים של נחמדות אנושית ולא מעבר לכך.
מה שכן נחרט בזיכרון - אלו מעשים טובים במיוחד, התחשבות מעבר לנורמה, אהבה מודגשת לתלמידה, וכו'.

 

[לאה ולדמן]

רותי פרוטי, כואב הלב באמת לקרוא את התיאור החי.

אבל בנוסף, אני קוראת וכ"כ מורגש שהזכרונות האלה הם זכרונות לא מעובדים של ילדה בכיתה א'.
תיאור מכוון מבט של ילדה קטנה וחסרת אונים.
ואפשר גם אפשר לרפד לאותה ילדה, לחבק אותה חזק ולעזור לה לגדול ולהסתכל על זה ממבט של בוגר.

 

[RacheliArt]

בעקבות האשכול, והרצון לכוון אותו לכיוון החיובי, ניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב על המורות שלי מילדות.
מיהן המורות שכיבדו אותנו? איזו אנקדוטה מכבדת זכורה לי?
וכלום...
לא נזכרתי.
מה? כולן מכשפות היו? כולן היו רעות?
ואז נזכרתי במחנכת שלי מכיתה ה', מורה מכובדת ומכבדת.
תמיד עם חיוך. תמיד עם מילה טובה. תמיד עם הומור מתוק.
פתאום הציפו אותי הביטויים שלה, החמודים, השנונים, שכל כך אהבנו. איך היא ספרה על ההילד הקטן שלה בן הזקונים חכמות, והיינו צוחקות ונהנות.
פתאום הדמות שלה האירה בתוכי, וגירשה לפינות האפילות את החוויות הפחות נעימות ממורות אחרות.
אז למה? למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר בה?
ולמה כשהיה מדובר במורות שעצבנו אותי כמיטב רוח האשכול, ואולי גם אמרו מילה שעלולה לפגוע, לא הייתי צריכה לטרוח הרבה כדי להרהר בהן.
אולי כי זו הנטייה האנושית של רובנו, להיתקע בתוך השלילי.
יאללה, בואו נצא משם.
נהיה חיוביים יותר, וכל החיים שלנו יהיו חיוביים יותר ומאירים.

והערה נוספת:
מישהו כאן בטוח שאין בעולם מורים שסוחבים פגיעות של תלמידים שירדו לחייהם?
את התעלולים שעשינו לממלאות המקום המסכנות, ובכך סתמנו את הגולל על כל העתיד המקצועי שלהן, מישהו זוכר? מישהו סופר?
גרה באזור שלי אשה שהיתה ממלאת מקום שלנו. את המוות עשינו לה.
היום היא לא עובדת בכלל, רק מגדלת משפחה ברוכת ילדים.
אולי זה בגללנו? לא אולי. בטוח. אנחנו שחקנו את הביטחון העצמי שלה דק דק.
אוקי, אז יש מצב שהיא לא התאימה מלכתחילה לתפקיד, אבל בתכל'ס, יש לי תמיד הרגשה שאנחנו התלמידות היינו אשמות. תאמינו לי, אני לא יכולה להסתכל לה בעיניים. והילדים שלה בכיתות של הילדים שלי, ואנחנו נפגשות, ולי באופן אישי ממש לא נעים ממנה.
איני יודעת כמה היא זוכרת והאם היא יכולה לשים את האצבע בדיוק על "זאת וזאת וזאת הפריעו לי לממש את החלום".
אבל עדין, לי לא נעים.
אז למה אף אחד לא מזכיר את זה?

אהה, כי לא פתחו על זה אשכול, עדין...

עיינו ערך הספר של חוה רוזנברג, משהו עם גפרורים ואש על הכריכה, שכחתי תשם שלו, בדיוק על זה הוא מדבר.

 

[אז מה]

מרגישה חריגה.
14 שנות לימוד, לא כולל שנות גן-
ואיני זוכרת אף פגיעה משמעותית.

כן זוכרת ארועים חמורים, התנהגויות איומות (איומות!!!) שלי, התפרעויות קולקטיביות וכו'.
אבל שום אמירה/ מעשה/ תגובה חריפה מידי של מורה.
(וזוכרת היטב את כל שנות ילדותי על כל פינותיהן)


מה זה אומר? לא אדע.

 

[לאה ולדמן]

עיינו ערך הספר של חוה רוזנברג, משהו עם גפרורים ואש על הכריכה, שכחתי תשם שלו, בדיוק על זה הוא מדבר.

על אש נמוכה.
הספר הזה חרוט על לוח ליבי.

 

[23]

נכון,(userit) כל הנושא של על שם מי את קרויה ולמה? נורא מרגיז אותי.
יש ילדות שלא אוהבות את השם שלהן או שממש אין להן משהו מיוחד לספר, וכל הזמן המורות לא מרפות מהנושא.
היתה לי פעם תלמידה בשם חדוה שכל הזמן שמעתי ממנה כמה שהיא לא אוהבת את השם שלה,
אז במטותא ממכן מורות יקרות עזבו את הנושא הזה.

 

[תמי אחת]

אני חושבת שניתן לחלק את התלמידים הנרדפים לכמה סקאלות.
יש את התלמידים שפחות 'קורצים' בעין. המרושלים, אולי עם קשיי למידה, המוזנחים משהו, בעיות בבית וכו'.
יש את המפריעות, הקופצניות, וכאלו שלא קל לנהל איתן שיעור.
ויש קבוצה גדולה מאד של מאיימים. כן, יש את התלמידים העוצמתיים שהצוות נבהל מהם. לא במודע, כמובן, אבל משהו במראה או בעמידה העוצמתית גורם למורה/ רבה להבהל מבפנים, ואת הקושי שלו להתמודד מול העוצמה הזו הוא משפריץ על הילד שאפילו לא מבין מה קורה כאן. זו הדרך הכי קלה לדרוס ילדים ולגמור אותם. לנצח...
(יש לי אח שלא הסכים להגיע למסיבת סיום של החיידר, בגלל שהרבה של אחה"צ השפיל אותו לעיני הכיתה שבועיים לפני סיום הלימודים וצעק עליו שהוא לא מרשה לו להכנס לכיתה. הפשע שהוא עשה?? חבר שלידו זרק הערה לחלל, למרות שהרבה דרש שקט. הרבה החליט שזה אחי, ולא הסכים לשמוע מילה אחרת בנידון
שבועיים אחרונים של כתה ח' הילד נשאר בבית, ואת התגובה החריפה שאבי אמר למנהל אני עדיין זוכרת. ההורים שלי נתנו לו את מלא התמיכה, כי הוא הרגיש באמת מושפל... ועד היום שומעים את הכאב שלו, כשהוא מדבר על כתה ח'. היה לו מחנך מקסים, ומורה של לימודי חול הרס לו את השנה וזה הטעם שנותר לו ממנה ומהחיידר כולו)

 

[mig]

הייתי תלמידה מאתגרת,
וגם קיבלתי תגובות מקוממות...

מלאך השכחה פרס עלי את כנפיו ואני כמעט לא זוכרת...
אמא שלי לפעמים ממש משתוממת מה את לא זוכרת מה קרה עם X או בשנהY? לשמחתי לא...
כן זוכרת דמויות חיוביות.

אבל מה יש מורה אחת, בשנים הגבוהות של הסמינר, שלה אני לא מסוגלת לשכוח (וכבר הייתי אז תלמידה תקינה) ולו רק בגלל שהיא ממשיכה כך היום:

תלמידה מפטפטת או שהיא חשבה שהיא מפטפטת: "זלדי זה שאת משוחחת עכשיו זה מעזות או טפשות, זו שאלה רטורית את לא צריכה לענות לי" "יוכבד את פשוט גלמה" (הנכנס לדברי חברו גולם)
"שרה את מתנהגת כך כי את טפשה או כי את ילדותית, זו שאלה רטורית את לא צריכה לענות לי"
וכן: "את פשוט רדודה, איך תקימי כך בית בישראל, אני לא חושבת שמשהו ירצה אותך בכלל" ועוד פניני חכמה.

אגב, היא אוחזת מעצמה אישיות מאד מאד דגולה....

 

[אות ומופת]

אני חושבת שניתן לחלק את התלמידים הנרדפים לכמה סקאלות.
יש את התלמידים שפחות 'קורצים' בעין. המרושלים, אולי עם קשיי למידה, המוזנחים משהו, בעיות בבית וכו'.
יש את המפריעות, הקופצניות, וכאלו שלא קל לנהל איתן שיעור.
ויש קבוצה גדולה מאד של מאיימים. כן, יש את התלמידים העוצמתיים שהצוות נבהל מהם. לא במודע, כמובן, אבל משהו במראה או בעמידה העוצמתית גורם למורה/ רבה להבהל מבפנים, ואת הקושי שלו להתמודד מול העוצמה הזו הוא משפריץ על הילד שאפילו לא מבין מה קורה כאן. זו הדרך הכי קלה לדרוס ילדים ולגמור אותם. לנצח...
(יש לי אח שלא הסכים להגיע למסיבת סיום של החיידר, בגלל שהרבה השפיל אותו לעיני הכיתה שבועיים לפני סיום הלימודים וצעק עליו שהוא לא מרשה לו להכנס לכיתה. הפשע שהוא עשה?? התקדם עוד שני עמודים בחומר, למרות שהרבה אמר לא להתקדם...
שבועיים אחרונים של כתה ח' הילד נשאר בבית, ואת התגובה החריפה שאבי אמר למנהל אני עדיין זוכרת. ההורים שלי נתנו לו את מלא התמיכה, כי הוא הרגיש באמת מושפל... ועד היום שומעים את הכאב שלו, כשהוא מדבר על כתה ח'. היה לו מחנך מקסים, ומורה של לימודי חול הרס לו את השנה וזה הטעם שנותר לו ממנה ומהחיידר כולו)

וואו, הזכרת לי!!!
בשיעור אנגלית בכיתה ט' (מה יש לי עם אנגלית??? כל הזכרונות שלי באשכול הזה באנגלית) ישבתי והשתעממתי. אז התקדמתי קצת בחוברת הלימוד. כשהמורה קלטה את זה, היא התחילה לצעוק עליי שאסור לכתוב בחוברת. אמרתי לה (בENGLISH דווקא): לא ידעתי שאסור. זה בעיפרון. אני אמחק את זה. אבל היא המשיכה להתעקש שאצא מהכיתה!
הפנים שלה ממש נהיו אדומות. היא רצתה שאלך לרכזת האנגלית ואראה לה את זה. אמרתי לה שאני לא יודעת מי זו ואיך היא נראית, וסירבתי בעקשנות לצאת...
אבל לא תפסתי את זה כטראומה. זה די הצחיק אותי.
הסוף היה טוב: היא דיברה איתי במסדרון, לא זוכרת אם אחרי התקרית הזו או אחרי שיעור אחר, ושאלה למה אני לא מקשיבה ומשתתפת בשיעורי אנגלית.
אמרתי לה: you're teaching too slow.
ואז נפל לה האסימון שאני לא מסתדרת עם השיעורים פשוט כי אני יודעת אנגלית טוב מדי, והפכתי לחביבתה

 

[mig]

אגב, אין ספק שחייבים לכבד נורים ומורים,
אין ספק שלפעמים מגיע לתלמיד גם תגובה חריפה.

השאלה מאיפה זה מגיע, ממקום של נקמנות? ממקום של חינוך? ממקום של כעס? ממקום של אהבה?
מאיפה שהגישה מגיעה, מגיעה השפעה והתועלת מול חוסר התועלת.

כאן זה לא אשכול תלמידות/ים אלא אשכול של הורים שבעצמם מתמודדים מול המערכת עם ילדיהם, כל אחד יודע אם הוא היה בסדר או לא, מה שזוכרים וכואב כעבור שנים זה העוול, חוסר מידיות או פגיעה על לא עוול.

ובעניין מורות מ"מ שפרשו,
אין ספק חשוב ללמד בנות להתנהג כשורה בכל מקרה, אך מ"מ שפורשת אות היא שהתפקיד אינו מתאים לה, זו פשוט טבילת אש שמפתחת שרידות, מורה חייבת לדעת להשתלט, להפעיל סמכות בשביל להצליח ללמד, ועובדה שיש מ"מ צעירות שכן מצליחות.

 

[יעל ברג]

גם אני 'זכיתי' לחוות ממורות חוויות מאד לא נעימות, לא מעט אפילו משפילות. ובכ"ז אני לא כועסת עליהן. למה? כי גם אני הייתי מורה. הייתי מחנכת לבנים בכיתה א', השקעתי בתלמידים את חיי: חשבתי עליהם 24/7, נשארתי עם המתקשים בבית הספר - מבלי שישלמו לי שקל- כדי לחזור איתם על חומר שלא הבינו, אפילו בין האירוסים לחתונה הכרחתי את בעלי (חתני דאז) לדבר עם אבא אחד קשה הבנה, אהבתי שם כל ילד וילד, ראיתי בו נשמה קדושה גם אם הוא היה מרושל או לא חכם וכו'.
ועדיין- האם אני בטוחה שלא פגעתי באף אחד? שאף אחד מהם לא הרגיש, בחוויה הסובייקטיבית שלו, שנהגתי איתו שלא בצדק? היו ילדים ששלחתי למנהל, היו ילדים שהוצאתי החוצה, אולי עכשיו מישהו כותב באתר אחר שהוצאתי אותו שלא כדין?
מילים רעות אף אחד מהם לא שמע ממני. בטח שלא השפלות. בזה אני בטוחה במאה אחוז. אבל האם אני יכולה להצהיר שמעולם לא טעיתי? לא.

קשה לי להאמין שיש מורה, מופלאה ככל שתהיה, שלא טעתה מעולם. אז נכון ש"יש טעויות ויש טעויות" אבל נסי לענות בכנות:
נניח שהיית בטוחה שתלמידה א' עשתה את התעלול בעוד זו תלמידה ב', לא היית מענישה אותה? היית עומדת כחדלת אישים מול כל הכיתה נותנת לבנות להשתולל ולתמרן אותך? כנראה שאם היית בטוחה- כן היית מוציאה אותה מהכיתה... ואולי שוגה ח"ו. זה גם מה שעושה המורה של הבת שלך, ואולי גם היא שוגה!

גם עם הילדים שלנו אנחנו טועים לפעמים. רק שהם יותר סלחנים כלפינו ושם יש לנו גם יותר הזדמנויות לתקן ולהסביר.

אם היית מורה - את בטח יותר סלחנית כלפי מורותייך, ואם לא היית מורה - קחי בחשבון שלו היית- הדברים היו נראים מעט אחרת.

נ.ב.
1. עזבתי את ההוראה כי התלמידים לקחו את כל תשומת ליבי והרגשתי שזה יבוא ע"ח ילדיי.
2. יש מורות חסרות יר"ש שעושות 'דווקא', אבל הן מיעוט ממש מזערי. הרוב הן נשים טובות (גם אם לעיתים 'קשות יום') ששוגות שגיאות שגם את יכולת לשגות.

 

[יעל ברג]

כפילות

 

[y&m]

2. יש מורות חסרות יר"ש שעושות 'דווקא', אבל הן מיעוט ממש מזערי.

מסכימה איתך,
אבל אם המיעוט הזה מלמד כל שנה 30 בנות ולפעמים גם בכמה כיתות, זה מספיק בשביל למלא אשכול שיתחרה באשכול החכמות של הילדים...