כבוד התלמידה

[טוביה 30]

סיפורים על מורות יש לי בשפע מיוחד לכאן ולכאן,
והייתי תלמידה מאתגרת- אין ספק!
אבל את סיפורי הזוועה האמיתיים שיש לי לא אעלה על הכתב אפילו.
גם כיום, כמורה מחנכת וכהורה לצלמידי בית ספר אינני מבינה את הזכרונות הללו,
ומנסה להאמין שיש בשליחות זו כמו בכל תפקידי השליחיות סיפורים לטוב ולמוטב.

לטוב-
היה שיעור שבו המורה המקצועית לימדה דרך דפי עבודה בלי הקנייה וכד' ואני תמיד סיימתי אותם ראשונה ומשעמום הפרעתי ולא מעט.
נענשתי למרות שהידע שלי היה פיקס בכל שיעור.
המורה שלחה אותי אל המנהלת והמחנכת ביחד, הן שתיהן ישבו והקשיבו לי (והיה לי הרבה מה לומר על המורה באופן אישי ועלהשיעור בכלל) ופתרו ביחד איתי את הבעיה (כיתה ה') זוכרתעד היום שהוסבר לי שזו שיטת הלימוד של המורה בצורה שכיבדה אותה (למרות שזכור לי שגם זה שונה במהלך השנה) והגענו למסקנה שהמחנכת תדאג לי לדפי עבודה נוספים שתשים בתקייה מיוחדת רק עבורי!
עד היום מעריכה את ההקשבה וההבנה שלהן (למרות שביצעתי תעלולים רציניים) ואת ההשקעה של המחנכת באופן פרטי בשיעור וחומרי למידה שלא היו שייכים אליה.

ולמוטב-
כיתה ז', אני נערה מחוצ'קנת.
וביום ראשון 'בער' למחנכת שלי (אמא ל בלי עין הרע ילדים חלקם נשואים) לברר כמה פיצוחים אכלתי השבת ומה פשר הפצעונים החדשים שהתווספו למראה, וכל זה במעגל שיח חופשי שהיה בנסיעה לאיזו תוכנית.
זוכרת כמה התביישתי- עד היום!

 

[שמחו]

ולמוטב-
כיתה ז', אני נערה מחוצ'קנת.
וביום ראשון 'בער' למחנכת שלי (אמא ל בלי עין הרע ילדים חלקם נשואים) לברר כמה פיצוחים אכלתי השבת ומה פשר הפצעונים החדשים שהתווספו למראה, וכל זה במעגל שיח חופשי שהיה בנסיעה לאיזו תוכנית.
זוכרת כמה התביישתי- עד היום!

כתה ח' עממי, אני מתנדנת על הכסא לאחור במהלך השיעור.
מורה: דיברתי השבוע עם אמא שלך, היא סיפרה לי שגם בבית את מתנדנדת בארוחות...
זוכרת כמה התביישתי - עבר לי!

 

[דיצה]

אחת המורות בסמינר (ה') אמה שאין אצלה ציונים של 89, 79 69 אלא 90, 80, 70, כי אין עניין להוציא לתלמידה את הנשמה, אלא עדיף שתעלה לעשירייה הבאה.
אבל מ-99 היא לא תעלה ל100, כי זה לא מושלם.
אהבנו!!!

 

[רעמית]

רק רציתי להזכיר ולציין:
אותן מורות שמהוללות פה, יתכן והן מקוללות בידי תלמידות אחרות וכן להיפך. (אני לא חושבת שיש את המורה שכ-----------------------ל הכיתה אוהבת, לכל מורה רגילה - טובה יש 80-90 אחוזי אהדה ברב הזמנים, וכל היתר להיפך.

לי למשל היה את זה בי"א:
קיבלתי את המורה שנחשבת להכי מוצלחת במחזור, בעיני היא הייתה אדם נחמד וכו' אך משעמם וחסר רמה. ובאותה שנה היתה לי את המורה שנחשבת להכי פחות מתחשבת והיה אצלה הכי מאתגר וכיף!
עד סוף שנה רב הכיתה עברה לצד של הדעה שלי על המורות הנ"ל, לפחות לגבי זו האחרונה שלא ידעה ויתורים.

אגב, זה לא שלילי בעיני שמורה לא מתחשבת ברמה שהתלמידים מחכים ממנה, גם כי לפעמים הם לא מבינים שדווקא התקיפות הזמנית היא לטובתם, וגם כי זה בסדר שתלמיד בא במסירות לעשות מבחן כשלא הרגיש טוב ונכשל והוא מקבל את זה בהשלמה: אוקי נבחנתי והכישלון שלי בא מכך שלא הרגשתי טוב. לא נורא. מותר לי להכשל.

יש הרבה מה להרחיב בנושא הזה, לשיחה בע"פ זה נושא רחב ומעניין.

נ.ב. אסיפת הורים זה הזדמנות מצוינת למורות לשתף את ההורים בקו הכללי שלהם בחינוך, זה תורם הרבה לשיתוף הפעולה בין המורה להורים. הרבה פגיעות ו"עוולות" היו נשמעות אחרת עם שיתוף פעולה טוב.


הוי, אבל יש גם פגיעות נוראיות באמת, אך הן ממש ממש מיעוט.

 

[רבקהא]

ריפרפתי על האשכול ונזכרתי בסיפור מימי התיכון-
הייתי תלמידה שלא מסוגלת רק להקשיב... תמיד השולחן שלי היה מלא בעוד אלף ואחת עיסוקים, לא הייתי מסכמת, אבל אחזתי טוב מאד במה שלומדים- ויעידו הציונים.
היה מבחן (לא זוכרת אפילו במה) וכל הכיתה רעשה וגעשה כמה הוא קשה- הוספתי גם אני מילה על קושיו (לא בחוצפה ולא בעזות- מבטיחה)
ואז כנגד כל התלונות, המורה פנתה רק אלי קבל עם וכיתה: "מי שלא מקשיבה בשיעור אין לה זכות להתלונן".
זוכרת שנפגעתי, התלבטתי איך להגיב- אבל אז אמרתי לעצמי (ותודה לחינוך שקיבלתי בבית) למה לי להשאר פגועה? למה לא ליצור הדברות? בסוף המבחן כתבתי למורה בצורה נעימה ומכובדת שנפגעתי מדבריה שנאמרו מול כל הכיתה וכו' וכו'.
קיבלתי בשולי המבחן (אגב, 100...) התנצלות כנה, הסבר למניעים. וזהו--- פוייסתי ולא נשארו משקעים...
אני פונה מפה לכל ההורים וגם למורים- חנכו את ילדכם/תלמידכם להדברות.
כיום, מרום הקתדרה, על כל המורכבות האנושית שבמקצוע, אני מתחננת לתלמידותי אנא דברנה- לפעמים אתן נפגעות/ מפרשות דברים באופן שגוי/ מסתכלות על המעשה שעשיתן במבט מצומצם-
ואנחנו, המורות, בשר ודם שמתפללות יום יום שלא תצא טעות תחת ידנו...
אז למה לא לדבר?

ועוד ספור קטן מהצד השני של הכיתה- לפני מס' שנים נתקלתי בתלמידה שהייתה זקוקה לעזרה נפשית (ותאמינו לי שאני לא כ"כ מהר מפנה לכיוון הזה). דווקא איתי היו לה יחסים טובים עד שהעזתי להגיד לה משהו- היה זה נושא רוחני חשוב שא"א לעבור עליו לסדר היום, היא נשלחה הביתה בעקבות ההערה (ושוב, זו פעולה חריגה אך נעשתה לאחר שכלו כל הקיצין), ומאז לא הסכימה להסתכל לי בעיניים. ניסיתי לדבר איתה, אך לא היה עם מי (חלק מהבעיה הנפשית). כאב לי הלב, חשבתי עליה ואז אמר לי אדם שהוא דמות חינוכית ידועה שיש מקרים שאסור למורה להתנצל- הוא הכיר את מורכבות הסיפור וטען שפעלתי משיקולים חינוכיים נטו, ואם התלמידה, בגלל ההסתכלות המעוותת על החיים, בחרה לפרש את הסיפור כך- זו הבחירה שלה. התנצלות במקום כזה רק תחזק את ההסתכלות השגויה שלה על העולם.

 

[פראדי אנגלרד]

אולי באמת בת"ת עדיין לא מקפידים ע"כ,
אבל בבתי"ס בית יעקב מקפידים מאד.

באמת?
את הבת שלי שלחו על משהו הרבה יותר מטופש
ובאמת חוסר אחראיות
היא היתה 3 שעות מאחורי הדלת מבלי שאף אחד ידע ע"כ

 

[סביונים]

כיום, מרום הקתדרה, על כל המורכבות האנושית שבמקצוע, אני מתחננת לתלמידותי אנא דברנה- לפעמים אתן נפגעות/ מפרשות דברים באופן שגוי/ מסתכלות על המעשה שעשיתן במבט מצומצם-
ואנחנו, המורות, בשר ודם שמתפללות יום יום שלא תצא טעות תחת ידנו...
אז למה לא לדבר?

ממש מסכימה עם המשפט הזה...
ויש לי גם סיפור בקשר אליו
בכתה ז' (נראה לי...) היינו כיתה די מופרעת, אני לא אשקר... היינו ממש אתגר למורות ונראה לי הן עמדו בזה בכבוד....
יום אחד בשיעור של המחנכת, דווקא השתדלנו לשמור על השקט ויותר התעסקנו בדברים...לחברה בכיתה היה מעיל שהשרוולים מחוברים אליו עם רוכסן ואפשר להוציא אותם והוא נהפך ל"שחפץ"...החברה התעסקה איתו כנראה הרבה זמן ופתאום המורה קוראת: "חיית פלונית אלמונית, אני מבקשת להפסיק"
חברה שלי נעלבה נורא וכל הכיתה לקחה את זה קשה, "מה זה שהיא קוראת לנו חיות" וכו' אבל למורה-לא אמרנו כלום...
אחרי כמה ימים בשיעור של המחנכת היא ביקשה לדבר איתנו, היא אמרה שיש כמה מורות שמתלוננות על פטפטת וכו' והיא רוצה לחשוב ביחד איך אפשר לשנות את זה...
הכיתה התפרצה ואמרה "אי אפשר לשנות את זה, המורות טוענות שאנחנו גן חיות ואפילו את אמרת לפלונית אלמונית שהיא חיה...אז איך אתן רוצות שנשתנה???"
נהיה שקט בכיתה, המורה הייתה בהלם! עד היום אני זוכרת את המבט ההמום שלה, ואז היא פנתה ללוח וכתבה "חייט פלונית אלמונית"........(ההיא התעסקה עם המעיל והשרוולים...), היינו ממש נבוכות והתנצלנו על ההתפרצות...והמורה ממש ביקשה שפעם הבאה שמישהי נפגעת ממשהו שתבוא מיד בסוף השיעור לדבר עם המורה כי יש סיכוי גבוה שהייתה אי הבנה...
אנחנו ממש שמחנו שהייתה את השיחה הזו, כי אם לא אז עד היום יכולנו להיות פגועות ממנה.....

 

[Efratush]

הייתי בכיתה א', ילדה בת 6 ורבע, ביישנית ונעלמת בין הארבעים בנות בכיתה. אמא שלי הייתה אחרי לידה קשה ומסובכת עם תינוק שנמצא כבר כמה חודשים בבית חולים, וכמובן אחים מעליי ומתחתי.
הרגשתי תחושת אחריות (שהייתה גדולה עליי) לדאוג כל יום לתיק פלוס שיעורי בית, מגבת, מפית ועוד הרבה דאגות קטנות שהציקו לי כל יום בראש. באיזשהו שלב התייאשתי מזה והתיק שלי היה מלא בעשרות שכפולים מקומטים, מחברות מעוכות עם אוזני חמור, פרוסות חצי אכולות מלפני כמה ימים, ובלגן ענק.
יום אחד המורה שאלה את כולם אם הם עשו שיעורי בית (מחברת בוקר אני זוכרת...) ורק אני הצבעתי בחשש ואמרתי שלא.
המורה התקרבה לשולחן שלי והתחילה לצעוק עליי שכבר כמה ימים אני לא עושה שיעורי בית הרימה על השולחן שלי את התיק המבולגן (כל הסיטואציה חרוטה אצלי במדויק) והתחילה להוציא שכפול שכפול תוך כדי הערות וגערות, הוציאה את כל המחברות, את הפרוסות הרקובות, בזמן שכל הבנות עם התיקים המסודרים להפליא נועצות בי עיניים מזועזעות.
לא ברחתי מהכיתה כי הייתי קטנה ולא אמיצה, רק הכנסתי בשקט את הדברים לתיק.
נראה לי שהמורה הרגישה מאוד טוב עם עצמה שהיא עזרה לתלמידה מבולגנת לשמור על סדר, אבל אני הנחתי את הראש על השולחן והתאפקתי כל היום לא לבכות.
זה הזיכרון שלי שמישהו אומר כיתה א'. לאמא שלי לא סיפרתי כי התביישתי מדי, אלא רק אחרי שנים, והיא כמעט בכתה איתי ביחד.

ויש לי עוד סיפור. שעלה לי בכאב לפני כמה ימים, שעברתי ליד הבית ספר שבו ביליתי 8 שנים מחיי.
כיתה ג'. הייתי ילדה ביישנית, חסרת חברות, ועם חרדה חברתית קלה.
לא הייתי מדברת עם המורה שקצת הערצתי, רק מחייכת אליה חיוך מבויש כשהיא הייתה פונה אליי, וגם כמעט לא עם הבנות לכיתה (אל תדאגו, היום אני לא מפסיקה לדבר, אני משלימה את כל החסרים עם בונוסים ותוספות).
מסיבת חנוכה. מחזמר. כמובן שהתפקיד שלי הוא חלק מחבורת ילדים שיושבת בקצה הבמה ולא זזה, אבל הייתי מאוד נרגשת. הרגשתי תחושת שייכות למשהו, וחוץ מזה אהבתי את המורה, את השירים ואת הכל.
יום המסיבה בבוקר הגיע, ואיתו חזרות גנרליות ואחרונות. אני מסתכלת על הסביבה שלי לוודא שהכל בסדר, ומגלה שמישהי חסרה! השחקנית הראשית במחזמר. הלב שלי הלם מהגילוי, והתרוצצו לי מחשבות במוח כמו "מה נעשה? איך נעבור את המסיבה הזאת? ומי יגיד למורה שהיא לא הגיעה?" היה ברור לי שזאת לא אני, זה לא תפקידי. לא פתחתי את הפה כל השנה, לא דיברתי עם המורה בקושי, ועכשיו אני אצא מהשורה ואלך לדבר אתה?! לא יקרה. מצד שני, תחושת האחריות הציבורית אכלה אותי.
וברגע אמיץ החלטתי לעשות מעשה. קמתי מהשורה בחשש, פניתי לעבר המורה הגבוהה והרצינית שהייתה עסוקה בהכנות ובלחצים של מסיבה ואמרתי לה "המורה?" בלחישה. היא הסתובבה (זה ממש חרוט לי בראש) ושאלה אותי "מה?" בנעימות ובחיוך, והייתי בטוחה שעשיתי נכון. ונראה לי שכן, זה היה חכם לפנות אליה.
"אממ המורה..." (עוד כמה גמגומים) "תרצה לא הגיעה היום, ומה נעשה, והמסיבה?"
המורה חייכה שוב ובתוכי סימנתי לעצמי וי. כן אפרת. עמדת במשימה והועלת למישהו סוף סוף. היא הסתכלה ואמרה: "ואוו באמת? כל הכבוד שאת אומרת..." והפרצוף שלי נמרח בחיוך רחב.
ואז היא זרקה "נראה לך שלא ידעתי לבד? נו באמת, ממש מועיל. תחזרי מהר מהר לשורה, וחבל מאוד שאת ככה מפריעה".
כנראה שהתמלאו לי דמעות והחנקתי אותם. אני לא ממש זוכרת. אבל זה שורף לי לחשוב על ילדה קטנה שמשתמשים נגדה בציניות.
אז מורות יקרות, ציניות זה כיף בחדר מורות ועם החברות שלכם. אבל זה יכול לצלק נפש של ילדה שבוטחת במורה, ומעריצה כל מילה שיוצאת לה מהפה.

ועוד מקרה.
כיתה ז'. ילדה ביישנית להפליא שנבלעת בכיתה. מורה גבוהה ואחראית ש-מחייכת. שמעודדת כל יום. שרואה את המעשים הקטנים. שמספרת לכל הכיתה שהיא עקבה וראתה את אפרת שנשארה אחרי הלימודים והרימה כיסאות וששמים לב לאכפתיות ולבגרות.
מורה שמביעה תדהמה ואומרת "אני פשוט לא מאמינה שאת כתבת את הסיפור הזה לבד, זה פשוט מיוחד. אין לי מילים" אחרי שקימטתי 20 סיפורים שכתבתי ועיצבתי והשקעתי, מרוב חששות. ופתאום הכל נרגע, וידעתי שכן. אני מסוגלת לכתוב משהו נורמלי, לא רק למחברת הסודית שלי.
מורה שכתבה לכל אחת מכתבים אישיים, עד כמה היא מיוחדת וששמה לב לפרטים הקטנטנים.
אני רוצה לומר לך ממני תודה, ולכל המורות האלה כמוך.
אתם אלה שחלק מהאישיות שלי היום מורכב בזכותכן. חלק ענק ממני. יש לכן כוח עצום בידיים ואתם יודעות לנצל אותו הכי טוב שאפשר. אז תודה.

 

[בודקת תוכנה]

יפה שהעלית את הנושא, הספורים האלו צריכים להתפרסם.
כשהייתי בה' סמינר עברה עלי תקופה לא קלה, והמורה שמה לב ודברה איתי מיוזמתה. היותר יפה הוא שמורה אחרת לא היתה שמה לב בכלל.

 

[Efratush]

סיפרה לי מישהי באישי,
כשהייתה בכתה ב' יסודי, הענישו מספר בנות כי חשבו ששרו שיר שלועג למורה,
לעמוד בפינה 4 שעות!!!!!!!
בישראל לא ברוסיה.
אמיתי אמיתי אמיתי.

אצלי בכיתה א' המורה הייתה מושכת לבנות באוזניים והעונש הכי פופולרי שלה היה לשבת מתחת לשולחן המורה(!!!) ואני לא הוזה. יש לי עוד חברות מזועזעות עד היום.
אגב, היא עד היום מלמדת באותו בית ספר, באותה כיתה.

 

[רבקהא]

אצלי בכיתה א' המורה הייתה מושכת לבנות באוזניים והעונש הכי פופולרי שלה היה לשבת מתחת לשולחן המורה(!!!) ואני לא הוזה. יש לי עוד חברות מזועזעות עד היום.
אגב, היא עד היום מלמדת באותו בית ספר, באותה כיתה.

היתה לי מורה בכיתות הבינוניות של בית הספר שהבהירה לנו בתחילת השנה שהיא לא אוהבת קלוץ-קשעס (תרגום- שאלות מתחת לאדמה). כל מי שהיתה שואלת שאלה שלטעמה היתה לא לענין היא הייתה עונה לה "פדיון הבת" (הסבר: כמו לשאול למה למה עושים רק פדיון הבן ולא םדיון הבת).
הפנייה המעליבה הזו סתמה פיות של הרבה בנות מוכשרות- אני זוכרת שממש נשמנו לרווחה בסוף השנה---
ואגב, המורה הזו היא אישיות מאד דגולה, אבל השיטה החינוכית שלה-??

 

[RacheliArt]

אצלי בכיתה א' המורה הייתה מושכת לבנות באוזניים והעונש הכי פופולרי שלה היה לשבת מתחת לשולחן המורה(!!!) ואני לא הוזה. יש לי עוד חברות מזועזעות עד היום.
אגב, היא עד היום מלמדת באותו בית ספר, באותה כיתה.

כמו יין שהולך ומשתבח עם הזמן.

 

[Efratush]

כמו יין שהולך ומשתבח עם הזמן.

צחקתי לעצמי עכשיו בקול, אפילו שזה עצוב.

 

[גרפיש]

יש לי 2 סיפורים שאינני שוכחת עד היום (לא מאותה שנה ולא אותה מורה)והמשותף ביניהם זה ההתפרצות של המורה, גם אם המורה הייתה אומרת את מה שאמרה או מענישה כמו שהענישה, אם זה היה קורה בצורה מיושבת ולא בחוסר שליטה, הדברים לא היו נשארים בליבי עד היום! ומדובר על סיפורים של לפני כ 35 שנים.

 

[brod]

ממש מסכימה עם המשפט הזה...
ויש לי גם סיפור בקשר אליו
בכתה ז' (נראה לי...) היינו כיתה די מופרעת, אני לא אשקר... היינו ממש אתגר למורות ונראה לי הן עמדו בזה בכבוד....
יום אחד בשיעור של המחנכת, דווקא השתדלנו לשמור על השקט ויותר התעסקנו בדברים...לחברה בכיתה היה מעיל שהשרוולים מחוברים אליו עם רוכסן ואפשר להוציא אותם והוא נהפך ל"שחפץ"...החברה התעסקה איתו כנראה הרבה זמן ופתאום המורה קוראת: "חיית פלונית אלמונית, אני מבקשת להפסיק"
חברה שלי נעלבה נורא וכל הכיתה לקחה את זה קשה, "מה זה שהיא קוראת לנו חיות" וכו' אבל למורה-לא אמרנו כלום...
אחרי כמה ימים בשיעור של המחנכת היא ביקשה לדבר איתנו, היא אמרה שיש כמה מורות שמתלוננות על פטפטת וכו' והיא רוצה לחשוב ביחד איך אפשר לשנות את זה...
הכיתה התפרצה ואמרה "אי אפשר לשנות את זה, המורות טוענות שאנחנו גן חיות ואפילו את אמרת לפלונית אלמונית שהיא חיה...אז איך אתן רוצות שנשתנה???"
נהיה שקט בכיתה, המורה הייתה בהלם! עד היום אני זוכרת את המבט ההמום שלה, ואז היא פנתה ללוח וכתבה "חייט פלונית אלמונית"........(ההיא התעסקה עם המעיל והשרוולים...), היינו ממש נבוכות והתנצלנו על ההתפרצות...והמורה ממש ביקשה שפעם הבאה שמישהי נפגעת ממשהו שתבוא מיד בסוף השיעור לדבר עם המורה כי יש סיכוי גבוה שהייתה אי הבנה...
אנחנו ממש שמחנו שהייתה את השיחה הזו, כי אם לא אז עד היום יכולנו להיות פגועות ממנה.....

יווו
איזה קטע
זו היתה אני עם ה'חית---'

ותאמיני לי ששכחתי מזה לגמרי. לא נראה לי שהייתי זוכרת, גם אם הטעות לא היתה מתבררת. סך הכל זו היתה מורה מקסימה, וילדות לפעמים נהנות לעשות בלאגן פשוט כדי לקבל צומי

 

[שישיה]

הבת שלי, בכתה ו', תלמידה מצטיינת באנגלית, הייתה חולה ביום ראשון.
ביום ראשון היה שיעור אנגלית ביום שני היה המבחן באנגלית,
התקשרה אחה"צ ביום א' לחברות לדעת מה היה, הבינה שהיו דפי חזרה ואף אחת לא לקחה, למדה מצוין את החומר שהודיעה המורה שיהיה במבחן ובאה למחרת למבחן.
במבחן היא מגלה נושא שלם שלא מכירה,ניגשה למורה ,המורה אמרה לה למדנו אותו אתמול בעייתך שלא היית...,לשאלת מה היא אמורה לעשות ענתה המורה"זה לא מעניין אותי".
כשקיבלו את המבחן, מבחן כולו מצויין מלבד העבודה הנ"ל שהורידה לה 20 נקודות שלמות.
שלחתי מכתב למורה שאני מבקשת לבחון אותה על החלק הנ"ל מבחן חוזר או להתחשב, היא ענתה ש"נראה לפני התעודות". כעבוד שלושה שבועות המורה ילדה....

מה אמורה לחשוב הילדה? ואמא שלה?
זו רשלנות שלה ללמד חומר חדש יום לפני המבחן ולחלק אז דפי חזרה בלי לוודא שכולן קיבלו(הבת שלי לא היחידה שחסרה ולא היחידה שלא ידעה את החלק הזה במבחן)היא ידעה שהיא צריכה ללדת אני לא.
גם אני וגם הבת שלי הרגשנו סוג של רמיה....

וכמה שניסיתי לדון לכף זכות את כל ההתנהלות שלה מתחילת השנה, שחיסרה הרבה ואחרה, והיו לה "יציאות" לא משהו..ת'אמת, עכשיו קשה לי מאד...

 

[מיכל ב']

הבת שלי, בכתה ו', תלמידה מצטיינת באנגלית, הייתה חולה ביום ראשון.
ביום ראשון היה שיעור אנגלית ביום שני היה המבחן באנגלית,
התקשרה אחה"צ ביום א' לחברות לדעת מה היה, הבינה שהיו דפי חזרה ואף אחת לא לקחה, למדה מצוין את החומר שהודיעה המורה שיהיה במבחן ובאה למחרת למבחן.
במבחן היא מגלה נושא שלם שלא מכירה,ניגשה למורה ,המורה אמרה לה למדנו אותו אתמול בעייתך שלא היית...,לשאלת מה היא אמורה לעשות ענתה המורה"זה לא מעניין אותי".
כשקיבלו את המבחן, מבחן כולו מצויין מלבד העבודה הנ"ל שהורידה לה 20 נקודות שלמות.
שלחתי מכתב למורה שאני מבקשת לבחון אותה על החלק הנ"ל מבחן חוזר או להתחשב, היא ענתה ש"נראה לפני התעודות". כעבוד שלושה שבועות המורה ילדה....

מה אמורה לחשוב הילדה? ואמא שלה?
זו רשלנות שלה ללמד חומר חדש יום לפני המבחן ולחלק אז דפי חזרה בלי לוודא שכולן קיבלו(הבת שלי לא היחידה שחסרה ולא היחידה שלא ידעה את החלק הזה במבחן)היא ידעה שהיא צריכה ללדת אני לא.
גם אני וגם הבת שלי הרגשנו סוג של רמיה....

וכמה שניסיתי לדון לכף זכות את כל ההתנהלות שלה מתחילת השנה, שחיסרה הרבה ואחרה, והיו לה "יציאות" לא משהו..ת'אמת, עכשיו קשה לי מאד...

הכי טוב להתקשר אליה לאחל לה מזל טוב, ועל הדרך לומר את מה שהבעת כאן.
יתכן שתשמעי ממנה שהיא היתה במצב לא קל ולחוץ, ואולי יקל עלייך לדון אותה לכף זכות.

 

[מרגלית ויסברג]

הדבר האחרון שמורה צריכה אחרי לידה זה לקבל טלפונים מאמהות...

קשה לי להאמין שהיא תקח את הדברים ברוח טובה, יש סיכוי שתענה בפחות נחמדות בהתאם למצב.

זה מרגיז מאוד,וממש מקומם.
לפחות זה לא תעודה לסמינר, וגם אם זה ישפיע על הציון בתעודה (מה שלא הגיוני כי עושים שקלול של כל המחצית) זה הזמן להרגיע את הילדה ולאמר לה שהכל משמיים.

חבל לקחת ללב, כי לא נראה לי שזה יעזור

 

[שישיה]

הדבר האחרון שמורה צריכה אחרי לידה זה לקבל טלפונים מאמהות...

קשה לי להאמין שהיא תקח את הדברים ברוח טובה, יש סיכוי שתענה בפחות נחמדות בהתאם למצב.

זה מרגיז מאוד,וממש מקומם.
לפחות זה לא תעודה לסמינר, וגם אם זה ישפיע על הציון בתעודה (מה שלא הגיוני כי עושים שקלול של כל המחצית) זה הזמן להרגיע את הילדה ולאמר לה שהכל משמיים.

חבל לקחת ללב, כי לא נראה לי שזה יעזור

ברור שהכל משמים, אבל גם"מגלגלים זכות ע"י זכאי וכו", ואם להתקשר, ת'אמת, חשבתי למנהלת, במורה אני ממש לא רואה פרנטרית לשיחה ולפתרון הבעיה...

 

[מיכל ב']

אם המורה לא פרטנרית, באמת אין טעם להתקשר.
מלכתחילה אני בעד הידברות.
כששומעים ומדברים, מבינים יותר.
אבל אם מורה לא מוכנה לשמוע, זה כבר ענין אחר, ויתכן שגם רב יתיר להעביר את הנ"ל ישירות למנהלת.