דרוש מידע כח לבת שאין לה כבר חשק ללימודים מרחוק!!

[רינת גבאי]

מה יקרה עם כיתה שלימה לא יקשיבו לטלפונים ולא ימלאו מחברת

לא יקרה בחיים!
בכל כיתה יש את הבנות החננות שלא יעזו.

 

[ברוך ר]

לא יקרה בחיים!
בכל כיתה יש את הבנות החננות שלא יעזו.

כמה הם ? 5 ? 3 ?
וודאי לא 30 !

 

[תקוה]

מה יקרה עם כיתה שלימה לא יקשיבו לטלפונים ולא ימלאו מחברת

מורה תתחיל לאיים שהיא תוריד בתעודה ??

איומים כאלו כבר שמעתי. הורדה בתעודה או במבחן...

ויש כבר כתה כזו המורות מדברות שם לקירות- או יותר נכון לנייד של עצמה.
כרגע היא ממשיכה לדבר הבנות מתקשרות מדי פעם כדי לראות אם היא כבר התייאשה או לא...

 

[tami123]

כמה הם ? 5 ? 3 ?
וודאי לא 30 !

תלוי באיזה גילאים
בתיכון נגיד מקשיבות הרבה מאד כי החומר באמת חשוב להן להמשך

 

[מימימו]

סתם מעניין אותי
מה יקרה עם כיתה שלימה לא יקשיבו לטלפונים ולא ימלאו מחברת
מה יקרה אז ??
המורה תתחיל לאיים שהיא תוריד בתעודה ?? המנהלת תתקשר ??
אם תקופה ארוכה בנות לא ילמדו - זה ילחיץ את המורה שההנהלה לא תראה היא נכשלת ואז אולי היא תבוא יותר לקראת הבנות ?

תמיד תהיה את האחת שתשלים ואז בבוקר של היום הראשון יהיה סביבה מעגל השלמות במשך יומיים שלושה עד שרובם ישלימו פערים...

 

[ש. ש. ר.]

לא קראתי את כל האשכול, אבל,
בתור מורה שמתלבטת אם להכנע לגל- פירושו טביעה,
אם ללמד בכלל, אם יש טעם בוועידה- הן מאושרווווות, אבל הקירקוריםםםםםם,
באמת אין מה לעשות, מורות שמשקיעות מצליחות להשאיר את הבנות מחוברות, ומי שעובדת בשביל הכסף------
אבל בינינו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אולי שכחתם מה זה להיות תלמידות, כאילו שחסרו שיעורים שחרפנווווו,
שספרנו את הדקות, אז עכשיו גם המכשיר מנותק, אז מה?
זה לא סותר את כל אותם שיעורים מרתקים ונוגעים!
אמהות- לשדר לבת לא משחקים שוברים את הכלים, זה קצת הפסד,
בואו ננסה להשאיר אותן מחוברות, לדרוש! מהן להקשיב בכל יום ל-2-3 שיעורים שהן בחרו,
להחזיק קצת אבל להחזיק!!!!

 

[ש. ש. ר.]

זוכרת איך בכתות הנמוכות אמא שלי היתה פותחת ילקוט באיזור חנוכה ומגלה שכפולים מקווצ'צ'ים מחברות ריקות ואזני חמור,
זוכרת שיחות טלפון חמורות סבר עם המורה,
והתחיבויות נואשות לשינוי מיידי,
והכי זוכרת מורה אחת נשמה,
שהסבירה לאמא שלי שבשביל להיות תלמידה אני צריכה להרגיש בקצב....
וכל יום עליה לבדוק אם השלמתי הכל, ואם לא-שהיא תשלים!!!!!!
וכך היה, נהייתי תלמידה(סוג של)
תעזרו לבנות להרגיש שהן בקצב,
שמראש הן בקצב גם אם הקשיבו ל2-3 שיעורים
בהצלחה

 

[Tzzpora]

לא צריך רדיו. דמייני דיסק נחמד שמלמד היסטוריה, עם קולות פרסות של סוסים כשמדברים על המלחמה הקרבה, קולות משתנים, חצוצרה שמתריעה "הקשיבו הקשיבו"...
אפשר ללמוד ככה היסטוריה אפילו בארוחת ערב, כל המשפחה

אם נאשים את החרדיות בכל דבר- לא יצמח כלום. עדיף מתוך החרדיות למצוא את השינויים המתבקשים.

נכון
הבעיה שאני מתארת לעצמי שלא כל המשפחות עדיין מחזיקות טייפ או מחשב עם כניסה לדיסקים...
גם הרדיו לא פרקטי, כל שכבה תהיה על תדר אחר?
ומה תעשה משפחה עם רדיו אחד?

 

[דדד]

נכון
הבעיה שאני מתארת לעצמי שלא כל המשפחות עדיין מחזיקות טייפ או מחשב עם כניסה לדיסקים...
גם הרדיו לא פרקטי, כל שכבה תהיה על תדר אחר?
ומה תעשה משפחה עם רדיו אחד?

זאת הבעיה הקטנה.

 

[כיף של חויה]

לא יקרה בחיים!
בכל כיתה יש את הבנות החננות שלא יעזו.

מה יעשו??
יספרו אוטובוסים??
יגרדו את הפנלים??
יחפשו כוכבים??
לפחות יש תעסוקה כל שהיא..
רק שזה קשה ומעצבן

 

[גיטיgiti]

מסמך שכתבה פסיכולוגית קלינית:
"אני לא יכול יותר להיות עוד קוביה על המסך!"

הם לא זקוקים לקיצור משך השיעור או להארכת משך ההפסקות בין השיעורים , הם אפילו לא זקוקים לפחות משימות.
הם זקוקים להרגיש נראים.
נראים ושייכים.
נראים ושייכים בתלת מימד.
הם מרגישים שקופים וככאלו הם הולכים ונעלמים.....
נעלמים בתוך עצמם.

אני פסיכולוגית קלינית, עובדת בעיקר עם ילדים ונוער. זה כבר 12 שנים שיש לי קליניקה פרטית, זה כבר 20 שנה שאני במקצוע. מעולם לא עבדתי בכזו אינטנסיביות, איכותית וכמותית.

זה כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם מועקה ענקית ומרגישה שאני חייבת לומר בקול את מה שאני רואה.

כמות הילדים והנערים שמגיעים אליי עם סימפטומים של חרדה ודיכאון היא עצומה. אצל רובם זו לא הקורונה עצמה שמפחידה או מדכאת אותם. זה לא הפחד מהמחלה, ההידבקות או החשש שמא ידביקו את היקרים להם. כמובן שכל אלו קיימים, אבל הם לא הגורם העיקרי.

אצל רובם זו הבדידות והיעדר השגרה המוכרת והיציבה. מצוקת הבדידות באה לידי ביטוי בדרכים שונות. הסימפטומים רבים ומגוונים אך כולם מובילים לאותו בור- בדידות, והם כולם מדאיגים, מדאיגים מאד.

אני רואה את אלו שמגיעים לבקש עזרה. אני רואה את אלו שלהורים שלהם יש מודעות לזהות את המצוקה של ילדיהם, יש את היכולת הכלכלית לממן להם טיפול פסיכולוגי פרטי, ויש את היכולת לתת לילדים, לפחות באופן חלקי, עוגן ויציבות בתוך הכאוס הפוקד אותנו. אני רואה את קצה הקרחון הבריא יחסית. הקצה הזה חולה והוא רק קצה הקרחון.

אני גם אמא. אמא לארבע ילדים, שניים מהם עדיין במערכת החינוך. אחד בחינוך העל יסודי והשנייה ביסודי. אני רואה גם מה קורה לילדים שלי בבית. וזה לא רחוק בכלל ממה שקורה לילדים אותם אני פוגשת בקליניקה.

אנחנו רק באוקטובר. שנה"ל רק החלה ויש עוד כל כך הרבה לפנינו.
אנחנו , אנשי הטיפול, יודעים לתת למטופל את הכלים הפנימיים להתמודד עם המציאות. אנחנו יודעים לעזור לו למצוא את הכוחות הפנימיים שיש לו, להגביר את החוסן שלו, לטעת בו תקווה, לחזק את מסוגלות ההורים שלו להיות עוגן בטוח ויציב עבורו, ולאפשר לו מקום בטוח לפרוק את הכעס, הפחד והייאוש.
אבל לעיתים זה לא מספיק. לעיתים אנחנו חייבים, במקביל לעבודה בחדר הטיפולים, לצאת החוצה ולצעוק , לנער ולהילחם על מנת שגם המציאות בחוץ תשתנה.

המציאות בה הילדים יושבים בבית ולא הולכים למסגרות החינוכיות, הפורמליות והלא פורמליות, היא אסון. לא פחות מאסון.

דיכאון, חרדה, נשירה מלימודים, אלכוהול, סמים, אלימות פיזית, אלימות מילולית, השמנת יתר, קשיי שינה ועוד. זה קורה. אני רואה את זה כל יום, שישה ימים בשבוע, כמה שעות כל יום. אני רואה את אלו שבאים לבקש עזרה. רובם לא באים.

המציאות בה ילדים לא נמצאים בקשר אנושי, של מבט שאינו מבעד למסך, עם המורים והחברים שלהם, עם המדריכים שלהם בתנועות הנוער ובחוגים, היא אסון. אסון. אין לי מילה מעודנת יותר.

אני מבינה שחזרה מלאה לבתי הספר הינה עדיין צעד מסוכן, מגביר תחלואה ומסכן הן את הילדים והן את צוותי החינוך. אני מבינה.

יחד עם זאת, הפורמט הנוכחי, לפיו הילדים מתבקשים להתייצב מול המסך 5 או 6 ימים בשבוע, לרב בשיעורים מלאים של 30-45 דקות, לרב ביחד עם כל הכיתה (30-40 ילדים), 5-7 שעות ביום, הוא לא סביר בעליל. הוא לא אנושי. לא עבור התלמידים ולא עבור המורים.

הפתרון הוא לא עוד 5 דקות הפסקה בין שיעור לשיעור, ולא קיצור השיעור בעוד 10 דקות. הפתרון הוא אפילו לא "שיעורים אסינכורניים", בהם הילד לא מתבקש להתייצב מול המסך אל רק לשבת עם עצמו לסיים משימה בספר הלימוד או כל מטלה עצמאית אחרת.

הילדים לא רוצים עוד חופש. הילדים לא רוצים עוד הפסקות. הילדים רוצים שיראו אותם! הילדים רוצים להרגיש נראים. הילדים רוצים להרגיש שייכים.

כל שינוי בפורמט ה"זום" צריך קודם כל להתייחס לסוגיית הנראות והשייכות, הרבה לפני ההתייחסות לכל סוגייה פדגוגית כזו או אחרת.

"אני לא יכול יותר להיות עוד קוביה על המסך", אמר לי נער בן 13.

אי אפשר, פשוט אי אפשר, להרגיש נראה ושייך כשאתה כל יום מחדש, 6 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, עוד קוביה מבין 30 או 40 קוביות על מסך הזום, יהיה השיעור, המורה, המצגת, או הפעלול הטכנולוגי העכשווי, אטרקטיבי ככל שיהיה. אי אפשר להרגיש נראה ושייך אפילו לא כשמנסים לעדן לך את החוויה הנ"ל ב"שיעור אסינכרוני מאוורר" כביכול. זה רק מגביר את חווית הבדידות והשקיפות.

אני אמנם פסיכולוגית. לא פעם מספרים עלינו שאנחנו טובים במילים , פרשנויות, פלפולי התעמקויות, אבל כשזה מגיע להצעות פרקטיות, אנחנו נאלמים ונעלמים. לעיתים זה נכון. לצערי.
למזלי (או לעיתים שלא למזלי), אני אדם פרקטי. תמיד הייתי, גם כשנהייתי פסיכולוגית.

אני לא אשת חינוך (למרות שבמשך 10 שנים עבדתי צמוד מאד עם מערכות חינוך שונות ואפילו עשיתי תעודת הוראה כולל פרקטיקום בבית ספר יסודי הרבה אחרי שכבר הייתי פסיכולוגית קלינית מומחית). קטונתי מלהתיימר ולדעת יותר מאנשי חינוך מנוסים ומקצועיים מה נכון עבורם ועבור התלמידים. תמיד הייתי, ובהווה ההזוי בו אנו נתונים, אפילו יותר, מלאת הערכה כנה ועמוקה לכל אנשי החינוך באשר הם. הם עושים עבודת קודש בעיניי והאתגר העומד בפניהם בימים אלו הוא עצום.

יחד עם זאת, הגעתי לנקודה בה אני מרגישה שלא להעלות את דבריי על הכתב, ולא לכתוב אותם בבהירות, תוך מחשבה על הצעות לפתרון, תהיה סוג של רשלנות מקצועית מבחינתי.

אני מלאת תקווה שאנשי החינוך שיקראו שורות אלו לא יראו בהם ביקורת או התנשאות חלילה, כי אם ניסיון לבטא מצוקה אמיתית, הן כאמא והן כפסיכולוגית, המלווה בחשיבה פרקטית לשינוי.

נדמה כי רק עבודה משותפת של אנשי החינוך עם אנשי הטיפול תוכל להוליד מהלך מאוזן בין רכיבים רגשיים ורכיבים פדגוגיים, מהלך בו גם המורים וגם התלמידים יוכלו לרוץ את ריצת המרתון הזו מבלי יותר מדי קורבנות בצד הדרך.

להלן הצעותיי הפרקטיות עבור המערכת החינוכית, הצעות שלמיטב דעתי הצנועה, ייטיבו משמעותית גם עם המורים וגם עם התלמידים:

1. חלוקה לקבוצות קטנות- פחות שיעורים של כל הכיתה והרבה הרבה יותר שיעורים של 5-8 ילדים בקבוצה עם המורה.
נכון, המורים יספיקו פחות חומר.
אז מה?
בקצב הזה, במתכונת הנוכחית, אם לא יהיה שינוי מהותי , הילדים בעוד חודש, חודשיים גג, לא יהיו שם על המסך כלל על מנת להספיק את החומר.
אין הכוונה שהמורה ילמד יותר שעות ממה שהוא אמור ללמד ע"פ חוזה העבודה שלו. המורה ילמד פחות תלמידים פר שעה, וזה אומר שכל תלמיד יקבל פחות שעות לימודים בשבוע. אולי אפילו די הרבה פחות.
אז מה?
אבל כשהתלמיד כבר ישב מול המסך, הוא יהיה שם בקבוצה קטנה, ביכולת לייצר שיח אישי יותר, עמוק יותר, רואה ומתעניין יותר. הוא ירצה והוא יחכה למפגשים האלה. הוא ירגיש שרואים אותו, ששומעים אותו, שהוא רואה ושומע אחרים.
גם המורה אני מניחה ירגיש סיפוק רב הרבה יותר העבודה שלו אם וכאשר ילמד בקבוצות קטנות- הוא ירגיש סיפוק חינוכי וסיפוק פדגוגי רבים יותר, ואלו מצידם ימזערו ויאטו את חווית השחיקה שכה רוווחת, ובצדק, בקרב אנשי החינוך בימים אלו.

2. מפגשים באויר הפתוח- כל יום בשעה קבועה, למשך כשעה, ואם אפשר אפילו יותר, המורה ייפגש באויר הפתוח , בחוץ, בדשא, בגינה ציבורית, איפשהו ברחבת בית הספר או העיר, בכל פעם עם קבוצת ילדים קטנה אחרת של הכיתה. כולם יהיו עם מסיכות, במרחק סביר זה מזה, בחוץ באויר הפתוח. מפגש של שעה. בכל פעם עם קבוצה אחרת. מפגש בו מדברים, חולקים, משתפים, מביטים זה לזה בעיניים, מרגישים נראים ושייכים.

3. פעילות גופנית- זו שעתם היפה של המורים לחינוך גופני. הילדים חייבים תנועה וחייבים שמש. דיכאון מחמיר משמעותית כאשר אין תנועה ואין חשיפה לשמש. הילדים שלנו בקושי יוצאים מהבית ובקושי זזים. אלו קטליזטורים מובהקים להחמרת חווית הבדידות ובעקבותיה להעמקת חווית הדיכאון. יש להכניס למערכת השעות כל יום (כן כל יום!) לפחות חצי שעה של פעילות גופנית וחשוב שהיא תתרחש בחוץ, באויר הפתוח!
גם אם היא מתבצעת בזום, תמליצו לילדים לקחת את הטלפון הסלולרי שלהם, להתחבר דרכו לזום ולצאת איתו החוצה. גם אם רק חלק מהם יעשו את זה, זה עדיף מכלום.
אין למורים לחנ"ג כל כך הרבה שעות עבודה על מנת לתת שעה ביום לכל כיתה? אז לפחות בכיתות של בית הספר היסודי שהמורה תתחיל כל שיעור בכמה דקות של פעילות גופנית, ועדיף בחוץ! הילדים חייבים אויר ושמש! כמובן שהדבר נכון לא פחות ואפילו יותר גם בקרב תלמידי העל יסודי, רק ששם ללא ספק הסוגיה מאתגרת יותר עבור המורים שאינם המורים לחנ"ג (פשוט כי סביר להניח שהתלמידים הרבה פחות ישתפו פעולה...).

4. שיחות אישיות- שיחות אישיות הם תמיד מצרך חיוני. בימים אלו הוא חיוני אפילו יותר. בעיקר בשכבות הגיל של אותם תלמידים שהחלו בית ספר חדש (כיתות א', ז' ו- י'), אבל לא רק. גם בקרב תלמידים חדשים בבית הספר או בקרב תלמידים שקיבלו מחנכת חדשה השנה ובקושי הספיקו להכיר אותה. התלמידים חייבים להרגיש שיש להם כתובת. שמעבר לקוביה על המסך יש מישהו שבאמת מתעניין בהם, ששואל לשלומם, לשלום משפחתם, ובאמת רוצה לדעת מה קורה. תנו לכל מורה פחות שעה, אפילו פחות שעתיים או שלוש ללמד בכל שבוע, ותמירו זאת בשיחות אישיות. שיחה אישית אחת עם כל תלמיד, 5-10 דקות, לפחות אחת לשבועיים. אני באופן אישי מכירה לא מעט תלמידים, כולל כאלו שזו להם שנתם הראשונה בבית הספר, שלא החליפו מילה אישית עם המורה שלהם, אפילו לא פעם אחת מאז המעבר ללמידה המקוונת.

5. חונכות אישית- נצלו גם את כח האדם של המורים המקצועיים, אלו שאינם מחנכים. אפשר לעבוד לפי הפורמטים הקיימים בבתי הספר הדמוקרטיים- לכל ילד יש מורה כלשהו מבית הספר שהוא החונך שלו. לכל מורה בבית הספר, מורה מחנך כמו גם מורה מקצועי, יש מספר תלמידים שהם החניכים שלו. בין החונך לחניך יש קשר אישי, עמוק ורציף יותר.

6. ימי לימודים בבית ספר- אני יודעת. זה מורכב, זה מסוכן, זה מאתגר. ובכל זאת! לא את כולם ולא כל יום, אבל התלמידים חייבים להרגיש שרואים אותם גם שלא מבעד למסך!!! הם חייבים להרגיש חלק מקבוצה ומשגרה פיזית נוכחת ולא רק כזו וירטואלית. גם אם כל כיתה תגיע רק יום בשבוע, אפילו רק חצי יום בשבוע, זה עדיף מכלום!! זה דורש יצירתיות, זה דורש היערכות, זה דורש הקפדה על מסיכות, אבל זה אפשרי!!! ילד שידע שכל יום רביעי לצורך העניין הוא מגיע לפגוש את החברים שלו ואת המורים שלו בבית ספר, זה ילד קצת פחות בודד, קצת פחות מדוכא. זה ילד שמטעין את המצברים שיאפשרו לו כח לשבת מול המסך, לפחות באופן חלקי בשאר ימות השבוע.

7. החזרת החינוך הבלתי פורמלי- תנועות נוער, חוגי ספורט, חוגי תיאטרון ויצירה. ניתן לקיים את כל אלו באויר הפתוח ובקבוצות קטנות. הילדים זקוקים לכך נואשות! וכל דבר, גם אם יהיה מעט, עדיף מכלום!

8. לווי רגשי למורים- ולסיום, ואולי הכי חשוב, המורים בעצמם במצב מאתגר, שחוק, שלא לומר דכאוני. הם מתמודדים עם מציאות מקצועית, משפחתית ותדמיתית כמעט בלתי אפשרית. מגיע להם לווי רגשי ותמיכה אישית וקבוצתית, לא פחות אם לא יותר, ממה שמגיע לתלמידים. מורה שלא מרגיש שרואים אותו לא יוכל לגייס כוחות לאורך זמן על מנת לראות את התלמידים שלו. תפקידם של הפסיכולוגים והיועצים הוא להיות שם גם ואולי קודם כל עבור המורים!

אני קוראת לכל הפסיכולוגים הציבוריים והפרטיים לשקול לנדב שעה ואף יותר בשבוע לצורך תמיכה במורים, ביניהם גם אני, מנדבת את עצמי.

9. כמה מילים לראש העיר ולראש מנהל החינוך בעיר: אני יודעת שישנן ערים, ביניהן העיר בה אני גרה (רעננה) שהוציאו לחל"ת חלק לא מבוטל מהפסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי החינוכי. החלטה זו תמוהה ביותר בעיניי. היא בגדר חוסר חיבור מוחלט למתרחש בשטח ודורשת התבוננות מחודשת ומהר!!!!!! זו אולי התקופה הכי משמעותית בה יש צורך חיוני, דחוף ובוער בכל איש טיפול שאפשר, וודאי וודאי באלו שהמקצוע שלהם הוא עבודה עם מערכות החינוך. להוציא לחל"ת פסיכולוגים חינוכיים בתקופה זו זה כמו להוציא לחל"ת רופאים בטיפול נמרץ. אני קוראת לכל ראש עיר שהחליט על צעד שכזה, לנמק בפני תושבי עירו את החלטתו.

ולסיום- לכם מנהלי מחלקות החינוך, מנהלי בתי הספר והמורים:
כמה מחברותיי הטובות ביותר הן מורות, חלקן אף מנהלות. כשאני משתפת אותן במחשבות שלי אני לרב שומעת את אותה התשובה, בגרסאות כאלו ואחרות: "את צודקת כל כך אבל זה לא אפשרי....זה בניגוד למתווה.... אין לנו את האוטונומיה להחליט כאלו החלטות...." וכיו"ב.
חברים: הורים, מורים, מקבלי החלטות, ראשי ערים, וכל מי שהדבר נוגע בו- זוהי שעת חירום!!!!
אנחנו רק באוקטובר! יש לפנינו עוד שנת לימודים מלאה ותרופה/חיסון לקורונה לא נראה באופק.
מצבם הרגשי של הילדים מדאיג והוא ייעשה מדאיג הרבה יותר בכל יום שיעבור.
תרופה לקורונה תימצא מתישהו. תרופה לכל השלכות הבדידות, הדיכאון והחרדה שהילדים שלנו מתחילים לפתח, בקצב ובעוצמה משמעותיים, תהיה הרבה יותר קשה ליישום כשמדובר בדור שלם.
תניחו רגע לכמות החומר הנלמד. זה לא מה שחשוב כרגע. ילד שלא פנוי ללמידה פשוט לא יילמד!!!!
והם לא פנויים. הם קוביה דו מימדית בתוך מסך של 30 קוביות נוספות (לפחות).
הם הולכים ונהיים שקופים. שקופים עבורכם. שקופים עובר עצמם.
אני חושבת שלהיות מורה ומחנך זה המקצוע הקדוש והמשמעותי ביותר שיש. ללא טיפת ציניות.
אני בטוחה שחלק גדול מכם בחר לעסוק בתחום מתוך תחושת שליחות של רצון אמיתי למגע אנושי משמעותי עם תלמידיו.
הם זקוקים לכם. היום יותר מתמיד!!! בקבוצות קטנות, באחד על אחד, בחוץ באויר הפתוח, בשמש, מבט בתוך מבט, מגע אנושי מוחשי, הכל, רק לא עוד קוביה אחת בתוך מסך עמוס בקוביות.
גם אתם זקוקים להם. גם אתם הרבה יותר מעוד קוביה במסך.
אני קוראת לכל אנשי הטיפול ולכל אנשי החינוך להתגייס יחדיו לבחינה מחודשת של סדרי העדיפויות בתהליך הלמידה מרחוק ובחינה אמיצה של התמרת הרחוק בכמה שיותר קרוב.
פיזיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי אבל יש לנו אתגר- תחת מגיפה המחייבת אותנו להתקיים במסכי הדו מימד, עלינו לעשות הכל, אבל באמת הכל, על מנת להחזיר לילדינו, ובעצם לכולנו את חווית החיים בתלת מימד. עכשיו. אחרי זה כבר יהיה מאוחר מדי.
תודה על הקריאה ובריאות לכולנו, גופנית ונפשית.
דלית קפלן,
פסיכולוגית קלינית.

לא קראתי הכל רק את ההתחלה.
אני יודעת שיש הרבה שמתנגדים וצועקים נגד הלמידה בזום.
דווקא להם הייתי מציעה להכיר מקרוב את ביה'ס לילדי השלוחים של חבד בית ספר נט.
ילדים שמגיך גן חובה עד גיל 13 לומדים רק בזום, ונדיר שיפגשו אי פעם את החברים פרונטאלית.
כדאי שילמדו מהם איך הופכים למידה מרחוק לתועלתית חוויתית ומקדמת.

ממה שאני יודעת על המערכת הזאת
מדובר על עד 5 שיעורים ביום לא כולל מתמטיקה ואנגלית לתחום הזה לוקחים מורה מקומית.
לכל ילד יש מחשב חדר שקט וכל הציוד הנדרש בבית כולל עכבר/מקלדת חלופיים ומדםסת כמובן.
גם תוכניות ומסיבות עושים דרך הזום.

שום בעיות רגשיות/חברתיות לא קרו לילדים האלה הגם שאין להם בכלל חברה בסביבתם רק את בני הבית.

 

[מצלמה]

חייבת לשתף....
המורה של הבת שלי מתקשרת...
על הדרך בנחמדות אני אומרת לה,
שמה שחייבים לעשות אני ממש יושבת איתה,...
חשבון, קריאה כתיבה וכו...
ומה שבעיני לא חיוני,
היא לא עושה...
מדגישה שיש לי ברוך ה' חבורת בנות ...
והעבודה רבה,
ואז היא עונה לי שמעניין, כל האמהות אומרות לה שהבנות עובדות מקסים,
ועושות את כל השיעורים,
חוץ מבודדות ממש...
לא משנה שחלק מהאמהות הן שכנות שלי, שאני יודעת בוודאות שהן לא עושות
אפילו את מה שאני עושה עם הבת שלי בדביקות...
ואז המורה הנחמדה סיימה ואמרה לי, תראי בשביל הבת שלך...
כדאי שתשלימו את כל המחברות, כדי שהיא לא תרגיש מחוץ לענינים כשנחזור....
אז אני חייבת להבין, אני חיה בסרט? או המורה??
או אולי האמהות שלא יודעות מה קורה באמת עם הבנות שלהן....

אולי המורה אמרה את זה פעם אחת,
הקליטה,
ושיגרה לכל האמהות

 

[sari11]

ממה שאני יודעת על המערכת הזאת
מדובר על עד 5 שיעורים ביום לא כולל מתמטיקה ואנגלית לתחום הזה לוקחים מורה מקומית.
לכל ילד יש מחשב חדר שקט וכל הציוד הנדרש בבית כולל עכבר/מקלדת חלופיים ומדםסת כמובן.
גם תוכניות ומסיבות עושים דרך הזום.

טוב, את מבינה שבווילות שבשכונות החרדיות בא"י קצת מסובך להקצות לכל ילד חדר שקט.
אני גם לא בטוחה שכל המחול"תים מסוגלים לקנות עכשיו עוד כמה מחשבים.
וזה חוץ מהעובדה שרוב בתיה"ס החרדים לא משתמשים כמובן בזום.
וגם- נדמה לי שלשלוחים יש ברכה מיוחדת על חינוך הילדים.

 

[תקוה]

חברה טובה שלי השאירה היום בשלוחת ההודעות למורה בקו
אחרי שלל מחמאות-
"נא אם אפשר להתקשר לביתי להעריך אותה באופן אישי על מאמציה בלמידה באופן עקבי ללא הנחות. יש לה מחברות מושלמות שכפולים מודבקים והיא לומדת בקביעות עם חברות וגם בלי. ולא שוכחת לעזור בבית עם הילדים."

היא התנצלה למורה שבחיים היא לא היתה פונה למורה בזו הלשון. אבל בתקופה לא שגרתית כזו היא מרשה לעצמה לפעול באופן לא שגרתי.

הערכתי אותה.

 

[גיטיgiti]

טוב, את מבינה שבווילות שבשכונות החרדיות בא"י קצת מסובך להקצות לכל ילד חדר שקט.
אני גם לא בטוחה שכל המחול"תים מסוגלים לקנות עכשיו עוד כמה מחשבים.
וזה חוץ מהעובדה שרוב בתיה"ס החרדים לא משתמשים כמובן בזום.
וגם- נדמה לי שלשלוחים יש ברכה מיוחדת על חינוך הילדים.

לכן לא הצעתי את זה לציבור החרדי
אלה כתגובה למאמר הפסיכולוגית על הלימוד בזום בציבור הכללי.

אבל בהחלט אפשר לנתח את הלמידה הזאת ולקחת ממנה את החלקים שכן מתאימים לנו

 

[שרות]

1. שתתקשר בשעות הערב אז אין כמעט עומס שזה גורם לניתוקים - והאוויר יותר צח ורגוע.
2. שתעבור לבית ספר שמקיימים לימודים כרגיל, כי לפי איך שנראה הם לא יגמרו עם זה כ"כ מהר.

 

[בוקסה]

לא קראתי את כל התגובות,
אבל מנסיון עם 4 בנות בבית +בן שחזר ב"ה ללמוד נורמלי.
2 דברים בסיסיים ללמידה מרחוק:
1. חדר מסודר לגמרי
2. תנאי ההאזנה מקסימליים- שזה אומר- קו טלפון איכותי, בכל מחיר. ולא לספרו את הדקות ולא לריב על מכשירים.
ואוזניות איכותיות,אני קניתי לצעירים יותר, אוזניות גדולות כמו של אולפן, זה אוטם רעשים מבחוץ, זה ריכז אותם לגמרי, זה שיחרר את הידיים לכתיבה, וזה מגוון ונחמד.
ועוד משהו כמו שקצת הצצתי, לא חייבים להקשיב לשיוער ציור, גם לא חייבים ללמוד טבע, כן תורה, כן חשבון, אנגלית רק עם עזרה ולא לבד....
כמובן, עוברת עם חבילת שוקולד תוך כדי שאני מלמדת ועידה ומחלקת צומי מדי פעם....

 

[תקוה]

בברכפלד- מס' אימהות לקחו את היוזמה לידיים
לקחו את בנות הסמינר שלא לומדות
פיצלו כל כיתה ל2 או 3
וכל 10 בנות בסלון של בית מקשיבות לקו עם ה'מדריכה'
היא מתפללת איתם נותנת להם הפסקות בין השיעורים
ומפעילה אותם בפעילות חברתית כלשהי