הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הטרקטורים עמדו שם מוכנים להתחיל בעבודות, הדחפורים כבר כמעט וסיימו את מלאכתם ויישרו את השטח כדי שיהיה ניתן להתחיל בבניית היסודות על הקרקע הסלעית. בינות הטרקטורים והדחפורים, התכנסה לה קבוצה קטנה של אנשים. היא הייתה מורכבת מקבלנים, עסקנים חרדים, מספר חברי כנסת שטרחו להגיע ליום הגדול של בניית העיר החרדית החדשה. הוא בלט שם בין כולם, זקוף ונחוש. כאילו לא חיכה שש שנים לרגע הגדול שחלומו יתגשם. הקבוצה הקטנה עמדה סביב הרב צבי רוזן (שם בדוי) כשהיא אחוזת התפעלות, הסיכויים להגיע ליום שכזה שאפו לאפס. האדם היחיד שנלחם בכל כוחו, לא וויתר לרגע, עירב את כל אדם שיכל והשקיע את מיטב שנותיו כדי להגיע לרגע הגדול של תחילת עבודות הפיתוח וההכשרה לבניית היסודות של העיר החרדית שבפריפריה.
"לפני שמישהו מתחיל לומר משהו, הייתי רוצה לשאול שאלה קטנה את ר' צבי" התנער אחד הנוכחים מהרהוריו. "הרי כולנו יודעים, כמה קשיים נערמו עד שהגענו ליום הזה. ואיך זה שכשכולנו התייאשנו מזמן, אתה לא הרמת ידיים ונלחמת בעוז למען המטרה? כשאנשים שמבינים בתחום, אמרו לך בשקט 'עזוב אותך, זה לא יקרה אי פעם' המשכת להיאבק ולהילחם, איך זה שהצלחת היכן שכולנו נכשלנו?!"
ר' צבי חייך חיוך קטנטן. ניער פירור אבק ופתח בדבריו: "קודם כל לפני שאני אספר לכם מהיכן שאבתי את הכוחות להילחם על החזון, אני רוצה להודות לקב"ה שנתן לנו את הכוחות, את היכולת להגיע לכאן. אני יכול לספור מאות מקרים שבהם התכוננתי לכישלון חרוץ ובאורח פלאי הגיעה סיעתא דשמיא מופלאה ושינתה את כל הנסיבות. אבל אולי היום זו ההזדמנות להגיד תודה אמיתית לר' יצחק לוין ז"ל (שם בדוי) שבכוחו והשפעתו אנחנו עומדים כאן, האיש ששינה את חיי ובזכותו הגעתי לכל מה שביצעתי עד היום".
"מיהו ר' יצחק לוין?" שאל אחד הנוכחים. "אני לא מכיר יהודי בשם כזה שהשתתף ביזמות או בליווי הפרויקט". עיניו של ר' צבי היו מצועפות, קולו רעד במקצת וניכר היה עליו כי הוא מתרגש לקראת הדברים שהוא הולך לומר. והוא החל לספר: "את ר' יצחק לוין ז"ל הכרתי בתור ילד, כאשר הגעתי לתלמוד התורה הקטן שבמושב הדרומי המרוחק. דוחק הפרנסה ויוקר המחיה שבערים הגדולות הקשה על הוריי והם החליטו לעבור להתגורר במושב הצעיר. כאשר הגעתי לתלמוד התורה באחד מימיה הראשונים של השנה, הופניתי לכיתה ד' שהמחנך שלה היה הרב לוין. הכיתה הייתה נראית ככל הכיתות האחרות, התלמידים ישבו בשלושה טורים של חמישה שולחנות ועל הלוח נתלו עבודותיהם של תלמידי הכיתה. כאשר נכנסתי והתקבלתי בחמימות על ידי ר' יצחק ז"ל שהציג אותי בפני תלמידי הכיתה, הרגשתי תחושה של התרגשות בחלל האוויר. התיישבתי בכיסא ריק שהיה בסוף אחד הטורים והבטתי במתרחש, הילדים היו שקועים כולם בכתיבה נמרצת בדפים שלפניהם. נראה היה כי ניתנה להם משימה והם מיהרו למלא את הדפים, הצצתי לדף של שכני לשולחן והבחנתי כי הוא ממלא את דף השורות במשפטי "אני לא יכול", "אני לא יכול להרים את כל המשחקים בחדר", "אני לא יכול לפתור תרגילים ארוכים בחשבון", "אני לא יכול ללכת כל הזמן למכולת", הדף כבר היה כמעט מלא לחלוטין אבל הוא המשיך לכתוב במרץ, הבטתי מסביבי וראיתי את שאר הילדים ממלאים את הדפים במשפטים דומים. כשהבטתי לעבר שולחנו של ר' יצחק, ראיתי כי גם הוא שקוע בכתיבה. יצר הסקרנות נדלק בי, חיכיתי בחוסר סבלנות לסיום העבודה. וניסיתי להבין מדוע כל תלמידי הכיתה ממלאים על הדפים שלפניהם משפטים שליליים, חלק מהם כבר מילאו את הדפים והתחילו בכתיבה על דפים חדשים. לאחר רבע שעה נוספת נעמד ר' יצחק וביקש מכולם לקפל את הדפים ולהניח אותם בקופסת הקרטון שניצבה על שולחנו. הוא סגר את קופסת הקרטון בדבק סלוטייפ עבה, יצא לעבר המסדרון כשהתלמידים בעקבותיו ואני משתרך אחריהם, משתאה למראה הפעילות המוזרה ותוהה להיכן הם הולכים עם קופסת הקרטון. ר' יצחק נכנס לחדרו של השרת ויצא משם עם מעדר בידו האחת, כשביד השנייה אחוזה היטב הקופסה. הם יצאו לחצר התלמוד תורה והחלו לצעוד בצורה מסודרת לעבר הפינה הרחוקה ביותר של החצר, ר' יצחק נעמד ליד נקודה מסוימת והחל לחפור באדמה. לאחר כל חפירה או שתים, הועבר המעדר לתלמיד אחר שביקש אף הוא להשתתף בחפירה, כאשר היה הבור היה עמוק מספיק. הונחה בפנים קופסת הקרטון הסגורה, הרגשתי רטט של התרגשות עובר בתוכי. הם עמדו לקבור את כל ה'אני לא יכול' שלהם, חמישה עשר ילדים בני תשע עמדו מסביב ל'קבר' הטרי, לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של 'אני לא יכול' בקופסת הקרטון וגם לר' יצחק עצמו שהניח את הדף האישי שלו ביחד עם שאר הדפים.
כולם עמדו מביטים בסקרנות ב'קבר' הפתוח ור' יצחק נשא דברים: "ילדים יקרים, כולנו התאספנו כאן היום לזכרו של המשפט שעד היום היה חלק מחיינו, 'אני לא יכול'. במהלך החיים שלנו המשפט הזה נאמר בכל יום כמה וכמה פעמים, בכל תחום אם זה בלימודים, בבית עם ההורים ובני המשפחה, עם החברים, המשפט הזה נגע לכולנו. היינו משתמשים בו תמיד, בכל מקום שאנו נמצאים תמיד נוכל לפגוש אותו, כשהוא חוזר על עצמו בווריאציות שונות. היום אנו קוברים את כל ה'אני לא יכול' שלנו, הועדנו לו כאן מצבה ואנו משאירים אותו כאן. 'אני לא יכול' מכאן ואילך, כבר לא ילווה אותנו, אחיו ובני משפחתו ילוו אותנו. 'אני יכול', 'אני אעשה', אני מסוגל' הם יישארו איתנו, אמנם הם ידועים הרבה פחות מקרובם המפורסם 'אני לא יכול'. ובהחלט אינם חזקים כמוהו, אבל עם מאמץ משותף שלנו, יום אחד בעזרתכם הם יהיו חזקים יותר וידועים יותר בעולם. מעתה ואילך 'אני לא יכול' ינוח בשלום על משכבו, אנחנו נמשיך לחיות את חיינו בידיעה ש'אני לא יכול' כבר איננו. נעשה את המאמץ בחיינו להמשיך ולהיאבק, לדעת שבתוכנו טמונים הכוחות והיכולות שעלינו להוציא אותם החוצה ולהשתמש בהם כראוי..."
קופסת הקרטון כוסתה בעפר, כולם עמדו סביבה רציניים לחלוטין. אמנם המשמעות לדברים הייתה סמלית, מטאפורה לחיים. אבל זו הייתה חוויה שדבקה בתת - ההכרה שלהם לעולם ועד, הכתיבה, הקבורה ונאום הפרידה מ'אני לא יכול' עשו על כולנו רושם כביר שלא נמחה לעולם.
בסופו של ההספד, נכנסנו כולנו לכיתה. על הקיר השמאלי למול הדלת נתלתה מצבת קרטון לבנה שעליה נכתב 'אני לא יכול ז"ל' עם ציון התאריך מתחתיו. אני זוכר שבפעמים הבודדות במהלך השנה, כאשר אחד התלמידים שכח ואמר לר' יצחק ז"ל 'אני לא יכול', הצביע ר' יצחק על המצבה והזכיר לו כי 'אני לא יכול' כבר מת. זה היה השיעור הראשון ששמעתי מפיו של ר' יצחק לוין זכרונו לברכה ואת הלקח המאלף שלו, לא אשכח לעולם. בכל אותם שנים של מאבקים, כישלונות, כאשר הייתי נתקל בחומה בצורה של פקידונים אפורים שגייסו את מיטב כושר ההסברה שלהם להבהיר לי מדוע אינם יכולים לעשות זאת עבורי, הייתי חוזר בעיני רוחי לכיתה ד' ורואה את מצבת הקרטון המתנוססת על הקיר שמזכירה לי ש'אני לא יכול' כבר מת. הייתי חוזר אחורנית בעשרות שנים לאותה לוויה בלתי נשכחת, שבה נפרדנו מהמשפט 'אני לא יכול' למשך כל חיינו, זהו הסוד שנתן לי את הכוחות להילחם כדי להגיע לרגע שלפנינו. אם נלמד מזה אפילו דבר קטן, נפנים עד כמה אנו מסוגלים ויכולים לתעל החוצה את הכוח האדיר שטמון בנו, נוכל לבנות את היסודות האיתנים והמוצקים ביותר להצליח בכל מטרה שנציב במהלך החיים..."
