סיפור בהמשכים כשהשתיקה מדברת

[שירת הכוכבים]

מסקרן כבר להבין מה אירע בעבר שגורם לאלעזר להירתע גם מהשלג.

בהמשך בעזרת ה'

האמת, הסתבכתי קצת עם הקטע של החופים פה, כי בפרק הקודם נכתב שהחוף העצוב מגיע רק לאחר החוף המכוער, אם מגיעים מכיוון החוף המוצק. התכוונת לכך שאפרים חוצה את האי עד לחוף העצוב, בלי לעבור בשאר החופים?

הוא הגיע מהצד השני. האי עגול.

אני כן יכולה לומר שאני נהנית מהסיפור.

תודה.

זה כתוב מקסים.

תודה.

תודה על ההערות!

 

[שירת הכוכבים]

המים השמיעו קול עדין.
המשוטים טבלו בהם, חתרו קדימה.
הוא ישב על הסירה הקטנה, מרוכז. מים הם זכים כל כך. טהורים. לולא הם, לא היה חיים לאיש. לא ניתן לחיות בלעדיהם.
מים יכולים לכבות אש. הוא יודע, מניסיונו האישי.
אבל המים ההם, אלו שגרמו לו להבין שמים יכולים להיות כבדים באופן שאי אפשר לשאת- לא הועילו.
הם לא העניקו חיים לאיש. לא הצילו יצורים חיים. לא כיבו את האש, כלומר- לא בזמן שהוא רצה זאת. זה קרה הרבה אחר כך.
כשכבר לא היה מה לעשות...
ראייתו היטשטשה, והוא הידק את אחיזתי במשוטי העץ. אסור לו לאבד את הדרך, בטעות.
הנה, הוא כבר ממש קרוב. זה מעט שמאלה מהשרטון ההוא.
בתנועות חזקות הוא הסיט את הסירה שמאלה, נזהר שלא להתנגש בשרטון.
צריך להישאר כל המן במסלול, אבל יש להיזהר תוך כדי ממכשולים.
הוא הרים את עיניו אל השמיים, מביט בעננים הצחורים ששייטו שם בנחת, בשלווה. כאילו איש לא נהרג בעולם הזה, כאילו אף אדם לא זעק אל השמיים את חייו, את כאביו.
החיים הם מסלול אחד גדול. והשרטונים?
עיניו הושפלו, ותנועות ידיו הואטו מבלי משים. האי כבר היה קרוב מאוד, ובכל זאת הוא לא הזדרז על מנת להגיע אליו.
אסור להיתקע בשרטונים. זה הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות בסירה, בים. אבל זה כנראה אחת מהטעויות הכי גדולות ונוראיות שניתן לעשות, כשמדובר בחיים.
והוא, הוא נתקע בשרטון. ולא עזב אותו, וניסה להימלט על נפשו.
אם לא יעשה זאת מהר, אם לא יתחיל להנהיג במהרה את הסירה המחוררת-
הוא יטבע בים החיים, בים המוות. וימשוך אחריו, אל המעמקים, את אפרים.

……​

רוח קלילה נשבה על החוף.
השמש שקעה זה מכבר, מותירה את הים אפל.
העששית עמדה על אחד הסלעים הסמוכים ביותר אל המים, מפיצה אור המספיק בקושי.
אפרים ישב על סלע אחר, רחוק יותר, ונדנד את רגליו בסמוך לגלים.
החושך שירד לא הפריע לו כלל, הוא המשיך להמתין בסבלנות. לא הרחק ממנו ניצבה הבקתה הישנה, הרעועה, ואת הדרך לשם הוא הכיר אף בעלטה מוחלטת.
הדקות חלפו, אור העששית הפך עמום.
אפרים פסק מלחלום, וירד בזהירות מהסלע שעליו ישב. הוא קרב אל העששית, והבחין שהשלהבת כבר קטנה. הנר עומד להיגמר.
עד עכשיו לא קרה שהיה צריך להמתין כל כך הרבה!
אפרים העיף מבט סביב. החושך היה מוחלט. מאוחר.
חלקיק חרדה, קטן וכמעט לא מורגש, עלה בעיניו של אפרים. הוא העיף מבט נוסף בים, ואחר נטל את העששית הדועכת בידו ופרץ בריצה אל הבקתה. "אלעזר?!".
אפרים לא היה צריך ללחוץ על ידית הדלת של הבקתה, משום שהספיקה בעיטה או אפילו חבטה קלה על הדלת על מנת שזו תיפתח. הפעם הוא פשוט לא עצר מריצתו, ורגליו פתחו את הדלת תוך כדי הריצה.
הוא הניח את העששית על הכיסא הרעוע שעמד מאובק בסמוך לדלת מבפנים, והמשיך פנימה אל תוך החדר הפנימי יותר.
אלעזר לא היה גם שם.
"אלעזר?" עכשיו החרדה עטפה גם את קולו, "אלעזר, אתה כאן?". השאלה הייתה מיותרת, כיוון שעיניו, שכבר התרגלו לחשיכה, הבחינו היטב שמלבד שתי המיטות, השידה והכיסא לא היה שום דבר נוסף בחדר הפנימי.
אפרים יצא מן החדר והביט שוב בחדר הגדול. עיניו הביטו על פינת המטבח, עברו לשולחן העץ ועצרו על החלון המכוסה רק בחציו על ידי בד קרוע.
שלהבת אור קטנה הבהבה שם, בחוץ. ואז כבתה.
אפרים פרץ בריצה מהירה החוצה, "אלעזר?!".
הוא הקיף את הבקתה ועצר במקום בו ראה את האור. "אלעזר, איפה אתה? אלעזר!".
העששית. היא נשארה בפנים.
משהו נצנץ על האדמה, והוא התכופף.
אבן קטנה, שחורה, הסתירה על זנב לפיד מהבהב. "אלעזר!!!".

.....​

השלהבת הקטנה עוד מהבהבת.
הרוח שורקת מסביב, מנסה לכבות אותה. מנסה לכבות גם אותו.
באצבעות קרות הוא תופס בזנב הלפיד, ובוחן אותו בזהירות. האש מתקרבת אל אצבעותיו, והוא שומט את העץ באינסטינקט.
אלעזר הצית את הלפיד הזה?
לכאורה. כי מי היה יכול להצית אותו?
אפרים נושך את שפתו, מביט אל תוך החושך.
השלהבת, בסמוך לסנדלו הימני, מהבהבת לעוד רגע קצר ואז נכבית.
הוא מגלגל בקצה סנדלו את קצה העץ המפוחם, ואחר מסתובב בחזרה אל הבקתה. הוא ייקח את העששית וילך לחפש את אלעזר.
הדלת נשארה פתוחה, אך בדיוק כשהוא מגיע היא נטרקת בקול רעש גדול כשרוח מרעידה אותה.
אפרים ממצמץ. הרוח הייתה כל כך חזקה, עד כדי כך שחדרה אל תוך הבית וטרקה את הדלת מבפנים?
באיטיות הוא דוחף את הדלת, ונכנס פנימה. הקור מוחלט גם בפנים.
הלהבה בעששית עוד מרצדת מעל הכיסא, והוא תופס בידית ומרים את העששית. כבר מאוחר בלילה, אם אלעזר היה כאן- הוא היה שולח אותו לישון.
אבל אלעזר לא כאן.
בבוקר הוא יצא עם הסירה אל האי הסמוך, להביא פירות. והוא לא חזר. לא חוזר.
אפרים מעפעף ויוצא מן הבקתה. בחוץ הרוח מעיפה את פאותיו, מצמררת את גופו. קר.
העששית חמימה, אבל היא בקושי מאירה. אולי יצית לפיד מן הלהבה, כמו אלעזר?
אם בכלל אלעזר היה זה שהצית את הלפיד ההוא...
הוא התנער באחת. מי זה יכול להיות, אם לא אלעזר?
כבר שנים שיש בקושי אנשים באי. בהתחלה הוא היה עם אבא, ועם הבחורים. אחר כך הבחורים....
ואז גם אבא נפטר.
אבל אלעזר כבר היה איתו, כשאבא נפטר. ועזר לו.
האם יכול להיות שעוד מישהו הגיע לאי, כך פתאום? ועוד בדיוק כשאלעזר נעלם?
יכול להיות שקרה משהו לאלעזר?
העששית מאירה על האדמה התחוחה, מרצדת על אבנים בגדלים שונים. האור חולף על פני גלי הים לרגע, ואחר פונה לעבר החורשה. הוא מכיר את כל האי כמו שהוא מכיר את הבקתה.
ומי שזה לא יהיה, הוא ימצא אותו בסוף. בדיוק כמו שמצא, שלוש שנים קודם לכן, את אלעזר.
בצעדים מהירים הוא פוסע בין הגזעים הגבוהים. בתוך אפלת הלילה.
הוא מפחד כמו שלא פחד מעולם, אבל הוא חייב להבין מה קורה כאן. חייב להבין איפה אלעזר, ואיזה זר פלש לטריטוריה שלהם.
העלים מאווששים מעל ראשו. הוא דורך על מקלות דקים ועלים רקובים, וממשיך פנימה.
אחרי דקות שנמשכות נצח הוא מוצא את עצמו בחוף הדרומי. הדקלים, מרחוק, נעים ברוח. אגוז אחד נוחת על האדמה בקול רעש.
אפרים מצטמרר אל תוך בגדיו הדקים, ואצבעותיו מתהדקות על העששית. הנר מהבהב לעוד רגע אחד, והלב שלו נופל.
הנר כבה.
הוא נותר בחשיכה.

......​

אשמח לביקורת!

 

[שירת הכוכבים]

פעם אמרו לו, שכל מה שקורה לאדם- הוא חלק חשוב בחיים שלו.
הוא זוכר מי אמר לו את זה, והזיכרון הביא איתו כאב. עם זאת, הוא המשיך להגות בכך. לשנן את המשפטים הללו, כל פעם במילים אחרות, בתוך מוחו פנימה. אחרי עשרות פעמים, זה לא הביא רק כאב. זה הביא גם נחמה.
כל דבר שהאדם עושה, כל מה שעושים לו, שנעשה איתו- הכל. הכל הוא לא סתם, וזה משפיע על המשך חייו מבלי שהוא מודע לכך.
ואם המעשים כך, קל וחומר המחשבות. התהיות. הרצונות...
כעין מסלול הן יוצרות. טיפות דיו קטנות, זעירות. חריצים דקיקים ובלתי נראים על אבן. הן מתוות סימנים, מסלול. רושמות, מבלי שאף בן אנוש ישים לב לכך, את המשך חייו של האדם, את חייו ברגעים אלו. את ליבו.
לכן הן חשובות כל כך. המחשבות, התהיות, הרצונות. הכוונות.
הן משמשות, לפחות עבורו, כפיסה של שפיות. בתוך ערפל, בתוך תוהו ובוהו. בתוך ים סוער וחרדה משתקת, בתוך כאב עמוק חסר מילים. בתוך הכלוב שנקרא: הוא בעצמו. אלעזר.
לכן הוא צריך להקשיב להן. לא סתם ה' שלח אותן אליו. הן חלק מן המסלול, מהדרך שלו, זו שהתוו עבורו---
למה הוא לא עשה את זה?
הקב"ה שלח לו תובנה. שלח לו את הכלים כולם.
והוא- טוב, זה היה כבר מאוחר מדי.
שוב.

......​

פס של אור מסתמן ממזרח.
הדקלים ממשיכים לנוע ברוח, וקווי המתאר שלהם נהיים ברורים יותר ויותר, עם כל רגע שחולף.
הוא לא חשב שיצליח לשרוד את זה, אבל זה קרה.
השמש עולה בזהירות ובאיטיות, כאילו חוששת לקלקל תוכניות של אי מי. כשהיא נראית כבר ברובה, ושולחת קרניים חמימות ומסנוורות אל אפרים, הוא קם סוף סוף מן האדמה.
במשך כל הלילה הוא ישב מצונף אל האדמה הבוצית, ואפילו לא ניסה לישון. אבל גם עכשיו, כשהגיע כבר הבוקר- הוא לא מתכוון ללכת לישון.
הוא טופח על בגדיו, מנסה לנקות אותם מן הבוץ. ללא הועיל. טוב, אחרי שהוא ימצא את אלעזר, יבין מה קרה בלילה ויישן כמה שעות- הוא ילך לנחל וישטוף את עצמו ביחד עם הבגדים, כמו שהוא עושה לפעמים.
עכשיו אין לו זמן לזה.
סנדליו מדשדשות בבוץ, והוא חושק שפתיים כשהוא חש שהבוץ התקשה על כפות רגליו.
הוא היה צריך להיות חכם יותר. להצית לפיד מייד כשיצא מן הבקתה. הרי הלהבה בעששית הייתה קטנה ממש!
רגע, העששית. הוא מסובב את ראשו אחורנית, ומבחין בעששית הנחה בשלווה על הקרקע, מלוכלכת מבוץ.
הוא מרים אותה, ומתחיל ללכת בחזרה אל הבקתה. אולי אלעזר חזר במהלך הלילה.
החורשה מסבירת פנים יותר מאמש, ובכל זאת- בניגוד לכל הפעמים בהן הלך לו בחורשה בנחת- הוא רץ בין העצים.
העששית מתנועעת בין אצבעותיו, והידית הקפואה שולחת לו גלים מצמררים של קור, כאילו לא מספיק קר לו.
אם אלעזר היה יודע שהוא היה בחוץ כל הלילה! ואם אבא היה יודע...
אפרים משפשף את עינו הימנית בחוזקה, אבא יודע.
הוא עוצר ליד עץ אחד, גבוה ומרשים בדיוק כמו כל השאר. "בבקשה, אבא" הוא לוחש, ולא מוסיף עוד מילה.
מילים נאספות אחת אל השנייה, יוצרות משפט. יוצרות שיר, סיפור, או כל דבר אחר.
הן מיוחדות כל כך, המילים, ויכולות להפיק כל כך הרבה דברים טובים ומועילים. להביא נוחם ושלווה, ומנגד ליטול אותם. להביא חיוך ואושר, ומאידך דמעה ועצבות.
יש להן פוטנציאל אדיר כל כך, למילים, והאנשים משתמשים בהן מבלי לחשוב על כך אפילו. מבלי להגות באופן בו הם עושים זאת. יוצרים דבר חדש באמצעות אות, ועוד אחת. מילה, וזו שאחריה.
אבל השתיקה, לפעמים, יוצרת הרבה יותר מזה.
וכשהשתיקה נובעת מן הלב-
כל מילה שהיא, לא תדמה לה.

……​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לתגובות ולביקורת, אבל באמת.

 

[CN]

אשמח לתגובות ולביקורת, אבל באמת.

ב"ה

החלקים המסומנים בבולד, בתחילת הפרק, לא מספיק מגרים לקריאה... הם מאוד מעורפלים, וכאילו אין בהם כלום חוץ מהגיגים.
אני כותבת 'כאילו', כי כן יש בהם עומק, השאלה היא האם מישהו מוכן להקדיש יותר מרבע שניה כדי לקרוא ולהסכים להתבונן במה שכתוב שם.
לצערי לא יכולה להגיד על עצמי שאני מצליחה באמת להתחבר.

החלק השני, של אפרים ואליעזר, נהיה יותר מובן וגם יותר אפשר להתחבר אליו.
זה מרגיש קצת כמו סיפור ספירלי, שאנחנו מסתובבים שוב ושוב סביב נקודה מסויימת שעדיין לא סופרה לנו, אבל המידע די חוזר על עצמו מכל מיני זויות. הרבה חזרתיות, והתקדמות מינימלית בין פרק לפרק.

בקיצור זה סיפור מסגנון מאוד מסויים, שצריך להתחבר אליו. הוא מאוד לא סטנדרטי, ולכן לדעתי לא יסחוף אחריו קהל עצום, אבל אולי כן קהל יותר מיושב שמוכן להתהגג בכל ההגיגים של הסיפור.
שמוכן להתבוננות, לדליית תובנות, למחשבות עמוקות.
אולי פשוט הסיפור לא מספיק סיפורי, או שהעלילה בלי מספיק בשר או לא מתקדמת בקצב נכון?

אני לא יודעת, אבל אם אני חושבת על כך שכל פרק בסיפור בהמשכים צריך להחזיק את עצמו עם מבנה סיפורי - כאן זה ממש חסר.

חייבת כן לציין שהסיפור נוגע ללב, וכשאפרים נשאר לבד ממש פחדתי עליו.

 

[שירת הכוכבים]

ב"ה

החלקים המסומנים בבולד, בתחילת הפרק, לא מספיק מגרים לקריאה... הם מאוד מעורפלים, וכאילו אין בהם כלום חוץ מהגיגים.
אני כותבת 'כאילו', כי כן יש בהם עומק, השאלה היא האם מישהו מוכן להקדיש יותר מרבע שניה כדי לקרוא ולהסכים להתבונן במה שכתוב שם.
לצערי לא יכולה להגיד על עצמי שאני מצליחה באמת להתחבר.

החלק השני, של אפרים ואליעזר, נהיה יותר מובן וגם יותר אפשר להתחבר אליו.
זה מרגיש קצת כמו סיפור ספירלי, שאנחנו מסתובבים שוב ושוב סביב נקודה מסויימת שעדיין לא סופרה לנו, אבל המידע די חוזר על עצמו מכל מיני זויות. הרבה חזרתיות, והתקדמות מינימלית בין פרק לפרק.

בקיצור זה סיפור מסגנון מאוד מסויים, שצריך להתחבר אליו. הוא מאוד לא סטנדרטי, ולכן לדעתי לא יסחוף אחריו קהל עצום, אבל אולי כן קהל יותר מיושב שמוכן להתהגג בכל ההגיגים של הסיפור.
שמוכן להתבוננות, לדליית תובנות, למחשבות עמוקות.
אולי פשוט הסיפור לא מספיק סיפורי, או שהעלילה בלי מספיק בשר או לא מתקדמת בקצב נכון?

אני לא יודעת, אבל אם אני חושבת על כך שכל פרק בסיפור בהמשכים צריך להחזיק את עצמו עם מבנה סיפורי - כאן זה ממש חסר.

חייבת כן לציין שהסיפור נוגע ללב, וכשאפרים נשאר לבד ממש פחדתי עליו.

תודה על הביקורת המפורטת, מעריכה מאוד.

הסיפור נכתב בכוונה תחילה באופן שונה, רציתי לכתוב קטעי השראה מעןרפלים. בהמשך זה התפתח לכדי עלילה והחלטתי לשתף אותה כאן כדי לקבל על זה ביקורת.
אגב, בנוגע לקטעים המודגשים- ממה שכתבת היה נראה שלא הבנת מי חושב אותם. מדובר באלעזר.
כלומר, הקטע הראשון שייך לאלעזר והשני לאפרים. כך בכל הסיפור. הקטע האמצעי, הנטוי, שהופיע בינתיים פעמיים- הוא קטע שנכתב באופן חיצוני, מתאר את מה שמתרחש בלי יותר מדי מחשבות וכדומה.

 

[שירת הכוכבים]

לפעמים אדם לא צריך לעשות כלום.
הכל קורה מסביב, מעצמו.
השמש זורחת מבלי שהאנשים יעמדו ויתחננו אליה שתעשה זאת, ומבלי שאי מי ימשוך אותה בחבל. היא גם שוקעת באותו האופן.
הגלים לא צריכים שהאנשים יעמדו מעליהם וינשפו על מנת שהם ינועו. הרוח עושה זאת בעצמה. וגם היא, לא זקוקה לאיש כדי לנשוב.
הכל קורה באופן מדוייק כל כך, מעורר השתאות. יד ה' מכוונת זאת במסלול שאיש לא רואה.
ובכל זאת נדרש ממנו לפעול. לעשות משהו על מנת להמשיך בדרך. אבל הוא לא צריך לשחות את כל הדרך באוקיינוס, הוא צריך רק לעשות צעד קטן.
והאמת היא, שלפעמים גם אותו לא צריך לעשות. ההחלטה עצמה, רק היא, יכולה לגרום לעולם להתהפך עבורך.
הוא הביט אל תכלת השמיים, אל העננים הלבנבנים שנעו בהם באיטיות.
הכל סביב היה מלא בכל כך הרבה פרטים, קטנים וגדולים. חשובים יותר או פחות.
פירות הם יעילים, הם ראויים לאכילה, אבל העלעל הקטן הזה לא מועיל בכלום. כך, לפחות, זה נראה.
והוא בעצמו?
אולי בעצם הוא לא פסיק. הוא לא חלק קטן וזניח. הוא הדמות הראשית, בסיפורו שלו.
אחרת, אף אחד לא היה הופך עבורו דבר.

......​

החורשה נגמרת מהר מן המצופה.
קרוב מאוד אליה, ניצבת הבקתה.
הקלה גדולה ממלאת את ליבו כשהוא רואה אותה. הוא ממהר את ריצתו, ונכנס בריצה אל תוכה.
אבל היא נראית בדיוק כמו ביום האתמול, רק ריקה יותר.
אפרים נע בזהירות בין החפצים, ונכנס אל החדר הפנימי. אלעזר גם לא שם.
הוא מסתובב ויוצא מן החדר הפנימי, אך אז מבחינות עיניו במשהו שהוא לא שם לב אליו עד אותו הרגע.
הכיסא, זה השבור, הוסט ממקומו. לא עכשיו, מקודם. במהלך ליל האתמול.
הוא עומד לרגע אחד ארוך אל מול הכיסא, מצחו מקומט, ולאחר רגע הוא כבר יוצא מן הבקתה. אומנם קר לו והוא מלוכלך ועייף, אבל הוא לא יכול לישון או להתנקות. מישהו היה כאן בלילה, וזה לא אלעזר.
יש לו שני דברים לגלות. איפה אלעזר, ומיהו הפולש האלמוני.
השמש בחוץ שולחת אליו קרניים מסנוורות, מחממות. הוא עומד לרגע קצר, מנסה להתחמם, ואחר כך ממשיך. הוא לא יכול לעצור.
אם הוא הגיע מהדרום ולא ראה איש, זה אומר שהוא צריך ללכת צפונה או מזרחה, לכיוון ממנו מסנוורת אותו השמש.
לאן הוא יפנה?
אפרים מעיף מבט בים, ואחר פונה מזרחה. יש לו הרגשה שהפולש המסתורי העדיף להעמיק אל פנים האי. אולי חשש מן הגלים.
פעם סיפר לו אלעזר שהוא שמע על גאות ושפל.
לקח לו זמן לקלוט על מה אלעזר מדבר, עבורו זה היה מובן מאליו. הוא יודע בדיוק עד היכן נסוגים המים בשפל, ועד היכן הם יכולים להגיע בזמן הגאות.
באחד מן החורפים הסוערים הגיעו המים עד לבקתה ממש, וכמה גלים חדרו אליה, פנימה. אבא שם בד בתחתית הדלת ומאז גם כשהגיעו המים הם לא נכנסו. בחורפים האחרים הם לא הגיעו קרוב כל כך.
אפרים מתקדם אל עומק האי. משמאלו הוא מבחין בבקתה מוכרת. הבקתה של הבחורים.
הוא מתלבט לרגע ארוך, ובתומו הוא נכנס אל תוך הבקתה, אליה לא נכנס או אפילו התקרב במשך שנים. ליתר דיוק, מאז שהיה בן שבע. חמש שנים אחורנית.
פנים הבקתה נותר בדיוק כשזכר, והאפלה ששוררת שם מעיקה על נשמתו ומצמררת את גוו.
באצבעות קרות הוא מלטף את השולחן הגס, ואחר גם את אחד הכיסאות. הבזק בהלה חולף בו, והוא מביט באצבעותיו.
הן נקיות. כלומר, מלוכלכות ממעט בוץ שדבק בהן במהלכו של הליל והתייבש, ולא יותר.
השולחן, הכיסא. הוא בוחן אותם באי אימון, ומעביר ליטוף נוסף ליתר ביטחון. הם נקיים מאבק.
דלת העץ של הבקתה חורקת. הוא מסתובב אליה באחת, מזנק לעברה. לא, זו הייתה רק הרוח.
אבל מישהו היה כאן. מישהו ביקר בלילה, ואולי אפילו עוד לפני זה.
מחשבה פתאום עולה בראשו, הזויה במקצת. האם ייתכן שאלעזר נהג לבוא לכאן מידי פעם, ולאבק את המקום? אבל איזה הגיון יש בזה?
אלעזר לא נוהג תמיד בהגיון, ובכל זאת זה נשמע מוזר כל כך.
הוא מעביר ליטוף אחרון על השולחן ויוצא מן הבקתה.
משהו, איזשהו זיכרון מרוחק, מנצנץ בראשו.
אפרים מנער את ראשו, אך אז עולה במוחו התמונה השלמה.
העץ. העץ ההוא, שהוא ראה אתמול! האם יתכן שזה לא היה אלעזר, אלא הפולש האלמוני? לא, זה היה בטוח אלעזר.
הוא ילך אל החוף המוצק. יקרא שוב את הכתוב על העץ, ויעלה על הסלע הגדול. אולי יצליח לראות משם את הסירה של אלעזר.

......​

 

[שירת הכוכבים]

סליחה על ההפסקה הארוכה...
אשמח לביקורת!

 

[CN]

ב"ה

התגעגענו!
(מותר להגיד שאני דואגת לאפרים וסנדמיאל בשווה? שניהם נכנסו אל הלב...)

 

[שירת הכוכבים]

ב"ה

התגעגענו!
(מותר להגיד שאני דואגת לאפרים וסנדמיאל בשווה? שניהם נכנסו אל הלב...)

תודה, זה משמח לשמוע.
בעזרת ה' אעלה תכף פרק חדש גם בסערת הרבעים.

 

[שירת הכוכבים]

כתבתי בצורה מסודרת כמה קטעים מן העבר של אלעזר ואפרים, ואני לא יודעת האם ואיך לשבץ אותם בסיפור.
אשמח לשמוע את דעתכם.

 

[שירת הכוכבים]

הרחשים מסביב הלכו ונדמו.
שקט מצמרר השתרר.
בדממה ההיא, נשמעו הצרחות היטב. הן חדרו אל מוחו וליבו, מטלטלות אותו.
הצווחות השתוללו בתוך ראשו רגעים ארוכים, ולאט לאט הן פחתו, עד לשקט נורא. בדיוק כשם שהיה אז.
עצים מילאו פתאום את שדה ראייתו. עצים ועצים. גלגלי העגלה חרקו בצרימה נוראה, וצהלתו של הסוס נשמעה פתאום כמאיימת.
צרחה מקפיאת דם נשמעה, ואז הכל התערבל אל מול עיניו.
צעקות התערבו בבכי נורא, שקשוק מתכות התערבב עם צהלתו הנואשת של הסוס.
תחנונים. ועוד צרחה אחת, אחרונה. ואז שוב שקט. שקט נוראי, מייסר.
הוא טמן את ראשו בכפות ידיו, חש כיצד הן נרטבות. הוא התייפח לרגעים ארוכים, מאפשר לעצמו שחרור אותו לא חווה זמן רב. ואולי אף פעם.
לאט נרגע הבכי, והוא ניגב את דמעותיו בשתיקה. הוא התכונן להיעמד, אלא שאז צפו ועלו בו שוב המראות.
הכוכבים. הם היו יפים כל כך, באותו הלילה. הוא ראה אפילו כוכב נופל. באבחה אחת רסיס נוצץ אחד ברקיע נטש את מקומו ונפל, פשוט נפל אל מקום אחר, ונעלם מן העין.
הקומקום השמיע קול של מים מבעבעים. התה היה רותח, ושרף לו בלשון.
'לך לישון, מאוחר' כוס התה תמה.
הוא לא הלך לישון באותו הלילה.
שלג. הפתיתים ירדו בשתיקה, והם הציצו החוצה מעבר לחלון הזכוכית הישן, המלוכלך. לא, זה בכלל היה מוקדם יותר. הזיכרון שלו מבולבל לגמרי.
ואולי טוב שכך.
ציפור עפה מעל ראשו.
"קדימה, אלעזר" הוא נשך שפה, "יש לך עוד דרך לעשות".

……​

דלת העץ חרקה קלות.
העצים הצלו על הבקתה לחלוטין, והריח הקלוש של היושן כבר נדבק אליה באופן בלתי ניתן להסרה.
בחור כבן עשרים עמד בסמוך אליה, מצחו מקומט. הוא דחף את הדלת אחרי רגע של מחשבה, ונכנס פנימה.
בפנים היה חשוך יותר, והוא צמצם את עיניו. לאחר רגע ארוך שבו עמד בכניסה, הוא הבחין בפתח הקבוע בקיר שמולו, ופסע לעברו בהקלה ניכרת.
בפנים, נחו מספר קרשים עתיקים, ועליהם פוזר קש שהעלה ריח רקוב. מיטות.
הוא הניח יד על מותנו, ובחן בשתיקה את החדרון הפנימי.
משהו בהיר בצבץ מתוך הקש שפוזר על אחד הקרשים, והוא רכן לשם.
נייר קטן היה שם, תקוע בין ניצי הקש. הוא שפשף את עיניו רגע או שניים, ולאחר רגע נוסף בו רק בהה בפתק- הוא יצא מן החדרון.
הפתק היה עדיין אחוז בין אצבעותיו כשיצא גם מן הבקתה. הוא פסע אל בין העצים, מתרחק מן המקום.
לאחר רגעים ארוכים של הליכה שקטה הוא עצר. המקום היה מואר יותר.
בעיניים מכווצות הוא קירב את הפתק לעיניו.

'אולי הייתה זו הרוח. אולי היה זה הים
אולי סקרנות ואולי פזיזות, נראה שלא אדע לעולם
ההמשך נורא עוד יותר. שוב בערה האש
שכחה את מה שדרשתי, וכבר לא נותר מה לבקש
כשהסוף מגיע, יש לו ריח שלא ניתן לפספס
וכאשר רק האין נותר- אין לי אלא להתמוסס
ביחד איתם.'

הוא קרא שוב ושוב את המילים. הבעה לא מבינה עלתה על פניו, ואחר הוא דחף את הנייר אל תוך כיס מכנסיו. הוא המשיך ללכת, צעדיו נוקשים ועינו ממוקדות. היה עליו להתרכז בדרך, בה צעד רק פעם אחת.
רגעים ארוכים חלפו והוא התיישב בסמוך למאגר מים קטן, שהמים זורמים אליו באמצעות נחל קטן המזרזף אליו.
באיטיות הוא הוציא את הפתק מכיסו, והחל לקרוא בו שוב.
לאחר עיון ארוך הוא שמט אותו בחוסר עניין ורכן אל המים, אין לו דרך אחרת לשתות.

......​

'אברהם בן פנחס ז"ל
אליהו בן פנחס ז"ל
ת.נ.צ.ב.ה.'
הכיתוב על העץ נחרט בעוצמה, ניתן לראות זאת בבירור.
אולי היה זה הכאב שגרם לפסים להיות עמוקים כל כך.
אפרים קורא שוב ושוב את השורות, והדבר היחיד שהוא מצליח להבין מן הכתוב הוא הכאב. איך הכיר אלעזר שניים מהבחורים?
הוא לא יודע, אבל כנראה שנודע לו בדרך כלשהי שהם היו כאן, שניהם. אולי בגלל המצבה. והחוף...
עיניו של אפרים נעות לאט, והוא מוצא את עצמו פוסע אל המקום בו לא דרך שנים. המקום שהיה יפה כל כך פעם, והיום הוא שחור משחור.
הוא פוסע עוד, ושיניו נוקשות כשהוא מבין שכבר לא.
החוף המכוער... כבר לא כל כך מכוער.
עדיין נותר בו אפר. אבל בין לבין, צומחים עלים ירוקים, חיים.
איך הם יכולים לצמוח להם ככה, בתוך כל המוות הזה?
אפרים רוצה לזעוק את השאלה הזו, אבל הוא שותק.
רגעים ארוכים הוא עומד שם, מביט בחוף שפעם היה מלא בעצים, וכיום הוא מישורי וחלק. כמה צמחים ירוקים מבצבצים, וזהו. האפר, למרבה הזוועה, נותר במקום. כמה עצים מפוחמים נותרו שם גם כן.
רחש קבוע נשמע מאחוריו, והוא מסתובב כדי לראות את מה שהוא ידע שיהיה שם.
גליו של הים נעים כתמיד אל עבר החוף, מתנפצים עליו בקול רעש.
השמש זורחת מעליהם, גורמת להם לנצנץ.
הוא מסב בחזרה את ראשו, מסונוור מעט.
אלעזר כתב את המילים האלו, נכון, אבל זה היה כנראה כבר מזמן.
אין כאן שום דבר שיכול לעזור לו למצוא את אלעזר. ממש כלום.
עדיף כבר שיחזור לחוף המוצק ויעלה אל הסלע, כמו שתכנן קודם.
הוא מתחיל לשוב על עקבותיו באיטיות, ואחר ממהר את צעדיו. מי יודע איפה אלעזר עכשיו, יכול להיות שהוא זקוק לעזרה! והאלמונים שמסתובבים באי...
הוא לא יכול ללכת בשוויון נפש שכזה. הוא חייב... לעשות משהו.

......​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת. כמו כן אשמח לדעת האם הקטעים האחרונים הובנו.
בנוסף, אשמח גם לתשובה על שאלתי הקודמת-

כתבתי בצורה מסודרת כמה קטעים מן העבר של אלעזר ואפרים, ואני לא יודעת האם ואיך לשבץ אותם בסיפור.
אשמח לשמוע את דעתכם.

כי אם אני אכן אשבץ קטעים מהעבר, זה יהיה החל מהפרק הבא.

 

[שירת הכוכבים]

עבר
השלג ירד כל אותו היום.
הם ישבו, כולם, בסמוך לאח הבוערת, מצונפים בתוך שתי שמיכות צמר בלויות.
אלעזר ישב רחוק יותר, חובק בזרועותיו את עצמו. אין מספיק מקום ליד האח, אז הוא וויתר.
'בפעם הבאה אני אוותר' הבטיחה לו מרים בשיניים נוקשות, לאחר שנסוג אחורנית ואפשר לאחיו הקטנים להתקרב יותר אל האש.
הוא הניד לה בראשו, על אף שידע שלא בטוח שהיא אכן תבצע את הבטחתה. מרים גדולה ממנו, אבל הוא הגבר בבית כשאבא לא נמצא. על אף שאיש לא אמר לו זאת מעולם, הוא הבין זאת בעצמו.
אמא חיממה מים, באופן נדיר למדי. הקומקום בעבע בקול.
"הלהבה הזו שורפת את העץ ששמת, רבקה'לה" יוסף בן השלוש הביט בעיניים גדולות באח הבוערת, "שימי עוד אחד".
"אין מספיק" רבקה'לה השעינה את ראשו על כתפה של מרים, "אני אוסיף אחר כך".
מרים ליטפה את שיערה של בת השמונה באצבעות רועדות מעט. בידה השנייה היא אימצה אל ליבה את חנה'לה התינוקת, שפלטה יבבה מידי פעם.
אלעזר העיף מבט באימו, שמזגה את המים לכוסות העץ הישנות. "מי רוצה מים חמים, ילדים?".
כצפוי, כולם רצו. חוץ מיוסף, שנצמד לרוח'ל במחאה. "אני לא אוהב".
"קודם תביאי לאלעזר, מאמי" מרים ליטפה את לחיה החיוורת של רבקה'לה בעדינות כשהביטה בעיניו של אחיה הקטן ממנה בשנתיים, "שלפחות יהיו לו מים חמים".
גולדי קירבה את ידה אל האש בהבעה מוקסמת, וישרוליק נתן לה מכה קלה ביד. "אל תיגעי, גולדי! זה מסוכן".
אלעזר חשק את שפתיו, והביט אל החלון. השלג עדיין ירד.
באיזשהו שלב הקור ירד מעט, כנראה רבקה'לה הוסיפה כמה גזירים נוספים בלי ששם לב.
הילדים עזבו את מקומם ליד האח, והעדיפו לעמוד ליד החלון.
"שלג!" צהלה גולדי, מצמידה את כפות ידיה אל הזכוכית. "קר" היא אמרה באכזבה, ונסוגה מן החלון מעט. "אלעזר, נכון שיש בחוץ שלג?".
אלעזר הנהן לבת הארבע בחיוך, ואחר חיבק את יוסף הקטן שעזב כמו כולם את מקומו ליד האח, על אף שרעד מקור. "בוא נשב ליד האש, יוס'לה".
זמן קצר לאחר ששקעה השמש, פסק השלג מלרדת. הרוח עדיין שרקה בחוץ בקול נורא, אבל שלג- לא ירד.
"מחר אני לא אלך לחיידר" ישרוליק בן השש חיבק את השמיכה שהרים מן הרצפה, "נכון, מאמי?".
"אני אלמד איתך בבית" אלעזר הביט בו בנזיפה.
ישרוליק משך בכתפו ונבלע בחדר הילדים.
הקטנים כבר ישנו ליד האח, אמא לא רצתה שיהיה להם קר.
גולדי, יוסף וחנה'לה שכבו מכורבלים על הרצפה שלידה האח, עיניהם עצומות ופניהם מלאות בתום.
אלעזר נותר לעמוד ליד החלון, מביט החוצה.
השעות חלפו, וכשהוא סובב את ראשו לאחור- גילה כי הילדים כולם כבר ישנים, גם מרים.
אמא הרתיחה שוב מים. קול הבעבוע חדר לאוזניו וגרם לו למשוך לעצמו כיסא ולהתיישב ליד השולחן.
"לך לישון, לייזער" האם נתנה בו מבט דואג, והתיישבה בסמוך אליו. שתי הכוסות כבר הונחו על השולחן, מעלות אדים.
אלעזר נטל את כוסו, והידק את אצבעותיו עליה. "אני רוצה לחכות לטאטי".
אימו נאנחה. היא לגמה מעט מן המים, ואחר לחשה: "אבל זה יכול לקחת זמן, אלעזר. כדאי שתלך לישון, ובבוקר כבר תראה אותו כאן בבית".
אלעזר נענע את ראשו לסירוב. "לא".
השעות נקפו. חנה'לה התעוררה ובכתה, ומאחר שהיא שכבה על מרים- גם היא התעוררה, והרגיעה אותה במלמולים חרישיים.
"טאטי עדיין לא הגיע?" לאחר שנרגע הבכי העיפה מרים מבט בחלון. קרן שמש עלתה שם, חורפית למדי. "אבל הוא תמיד מגיע ביום חמישי בערב...".
אלעזר מזג לעצמו מן המים ששוב הרתיחה אימו, על אף שבזמן האחרון היא כמעט ולא הרתיחה מים, "הפעם לא".
באישוניה של מרים השתקפה החרדה. "אתה חושב ש... קרה משהו?".
"הייתה סערה. ייתכן שהוא מתעכב" הגיב אלעזר בקול, מפנה גב לאימו החיוורת. עיניו זעקו את מחשבותיו בקול, ומרים נשכה את שפתה.
באותה השבת הם שהו אצל הדוד פנחס, אחיה הגדול של אימם.
העדויות הגיעו רק שבועיים לאחר מכן.

......​

הגלים היו אימתניים.
הם סערו בעוצמה, מרעידים את קרשי הספינה בעוז.
"אנחנו לא נשרוד את הסערה הזו" קולו של רב החובל ניסה לגבור על שאון המים, "חייבים להקל על משקל הספינה".
מענדל הידק את אחיזתו בתיק המרופט. "למה הוא מתכוון?".
"כמו בסיפור על ניקנור" על קולו של דווד כבר לא נשמעה ההנאה מן האקשן, אלא רק חרדה דקה. "שנשאיר רק את התפילין...?".
מענדל חשק שפתיים.
רבקה אימצה אל ליבה את בן השנה הצווח, "לא באמת!".
מענדל ודווד החליפו מבטים.
"כן באמת" ענה לה בסוף בעלה במתינות, "אין ברירה אחרת. דווד, אתה יכול להוציא את כל מה שיש לי בתיק ולזרוק, תשאיר רק את התפילין. תכניס לשם גם את שלך, ותאמר גם לברוך לעשות את זה".
דווד הנהן וחמק משם, אל המדרגות המובילות אל התאים.
"נרד למטה" רבקה הייתה חיוורת לחלוטין, "אני מפחדת על אפרים. מענדל-".
"את צודקת בפחד שלך" משום מה, נפלט מפיו המשפט הכי מטופש שיכול היה מענדל לומר, "זה באמת מסוכן".
רבקה טמנה את פניה בשמיכתו של בן השנה, שפקח עיניים גדולות וסקר את הנעשה סביב בסקרנות.
קול עז נשמע, קול המשמיעים חפצים כאשר הם מושלכים למים. "כל הרכוש שלי, אני לא מאמין" גבר אירופאי עבר לידם בריצה מהירה, "אני לא עומד בזה!".
"תגידי תודה שאין לנו רכוש" מענדל נסוג אל המדרגות בצעדים איטיים.
"זה לא מצחיק עכשיו" רבקה היסטרית, "תרד כבר למטה!".
המים החלו להציף את האונייה, מרטיבים את רגליהם של העומדים על הסיפון. הם התחיל לחדור גם למטה, יורדים במדרגות במפל עז.
"אי אפשר לרדת עכשיו" סיכם מענדל ביובש כלשהו, "אני רק מקווה שדווד וברוך יצליחו לעלות למעלה".
"אולי הם גם יוכלו לעזור לנו עם אפרים" רבקה הידקה את אחיזתה בתינוק, "יהודים עוזרים זה לזה...".
מענדל הניד בראשו, ואחר נצמד אל קיר העץ. "תיזהרי, רבקה".
"אני כאן" ברוך צץ פתאום לידם, סמוק ורטוב, "מה עכשיו?".
מענדל לא בהספיק להגיב כשצעקה עזה נשמעה מקצה הספינה, "סירות ההצלה, אנשים! הספינה נשברת!".
"מה זה יעזור, במזג האוויר הנוראי הזה" מענדל הציץ במלח העומד בסמוך לסירות ההצלה בשפתיים נטולות צבע, "הם רציניים, שמה?".
רעש אדיר קטע את דבריו. הספינה לא עמדה בלחץ המים.
חלקי העץ הענקיים בותרו, ופיסות עץ קטנות עפו פתאום באוויר.
הספינה המשיכה לשקוע.
"אנחנו טובעים!" הצווחות נשמעו מפיותיהם של כמה אנשים בו זמנית, "איפה סירות ההצלה?".
"בואי" מענדל חתר בין האנשים והמים אל עבר הסירות, "עם אפרים לא נוכל לשחות. לפחות יהיה לנו עץ להחזיק בו".
רבקה מיהרה אחריו. "אני לא עומדת בזה!".
מענדל הסתובב אליה, ונטל את אפרים בזרועותיו. אחר המשיך אל עבר הסירות. "רק שיהיה לנו מקום, ריבון עולם, רק שיהיה לנו מקום...".
רבקה התנשפה מאחוריו.

......​

טוב, החלטתי על דעת עצמי. אשמח לדעת אם זה אכן מתאים.