דיון כשסגנון מתנגש עם תקינות: קונפליקט עריכה

[מ. י. פרצמן]

לפני תקופה הגיע אליי מאמר הגות לעריכה מסיבית.
בקריאה הראשונה שלו הזדעזעתי. בקריאה השנייה צחקתי. בקריאה השלישית הערכתי.

הטקסט היה כתוב בסגנון הסיוטים של כל עורך. אינספור סימני קריאה, נקודות, סימני שאלה, הפרזות, דוגמאות וחזרות.
כל משפט... אח... כל משפט! ממש כל משפט!!! מ-מ-ש כל!!! נלוו מלא סימני קריאה... אתם מבינים אותי??? אה??? מבינים למה אני מתכוונת???!!! ממש... הרבה מאוד... רעש ומהומה... הדגשות וחזרות... איי!!! הדגשות וחזרות!!! ממש מלא... מ-ל-א!!!

למה הערכתי?
כי עם כל השגיאות והעילגות, המאמר היה שובה לב. בכל מילה הרגישו את הלב של הכותב, את הצעקה שלו, את המשמעות שלו. את השאלה הנוקבת, את הצעקה הכואבת. קראתי אותו ברתק, הזדהיתי איתו, הסכמתי.

אחרי כל הנ"ל הפשלתי שרוולים והתחלתי לערוך.
מדגישה שהעריכה הייתי בסגנון הנוקשה ולא הפרגמטי, כלומר הייתי מחויבת לטובת הבמה המפרסמת ורק אחר כך לטובת הכותב, כך שהתפקיד שלי היה לעשות מהטקסט בן-אדם בלי קשר לכותב. כל עוד אפשר להשאיר את טובת שניהם - מצוין, אבל כשהאינטרס של הכותב מתנגד לאינטרס של המפרסם - הרי שאני מחויבת למפרסם.

כשהמאמר היה ערוך ומהוגן שלחתי חזרה למפרסם. שלח לכותב. קיבלתי תשובה:
תודה על העריכה, אבל זה לא הסגנון שלי. המאמר איבד את כל הלב שלו.

ישבתי מול המייל נבוכה. לומר שהכותב לא צודק? צודק במאה אחוז. הטקסט איבד את האפיון שלו, יצא מאמר הגון ומכובד. אגב כך, מה לעשות, פרחה נשמתו.
איך אני משאירה אותו בחיים, ועדיין מתרבתת אותו?
סימני השאלה שלו יוצרים סגנון כנה ואמיתי. להשאיר אותם זה אומר להוציא טקסט בלתי תקין, להוריד אותם זה אומר להוריד את הכנות. לאזן אותם זה להשאיר טקסט פרווה, לא כאן ולא שם.
כך גם עם ריבוי הנקודות, סימני הקריאה והדוגמאות. ערכתי אותם - יצרתי מהטקסט מאמר קריא, אבל הסגנון של הכותב אבד בדרך. גם אם אני מחליפה שלושה סימני קריאה לסימן אחד, ועושה רוטציה של משפט-עם-משפט-בלי, באה התרבות, הלך הסגנון.

סופו של המקרה היה דרך אמצע כלשהי שאיכשהו השאירה את הטקסט מאוזן על גבול העילג, אבל אותו מקרה השאיר אותי עם שתי שאלות שאיתן אני רוצה לפנות אליכם בדיון:

1. ראשית נצא מנקודת ההתחלה:
מי אמר שאינספור סימני פיסוק וחזרות הן שגיאה? מי תיקן שמאמר כזה אינו תקין וצריך התקנה?
אולי בכלל אני הטועה, והמאמר היה מושלם מרגע היוולדו - כולל כל סימני הפיסוק והניסוח העילג שלו?

2. והיה אם סיכמנו שצריך לתקן כזה מאמר, ואינספור ההדגשות אינן תקינות,
האם זה נכון לערוך אותו? לוותר על סגנון ולהרוויח תקינות? או הנכון הוא להשאיר אותו כמות שהוא, כי מי צריך תקינות בכלל אם יש סגנון ויופי?

 

[אינספריישן]

תלוי לאן המאמר מיועד, והאם הוא מאמר או טור דעה.

 

[מ. י. פרצמן]

תלוי לאן המאמר מיועד, והאם הוא מאמר או טור דעה.

אני לא חושבת שיש הבדל גדול. זה לא שאנחנו מדברים על קהל של פרופסורים - שלהם ברור מה תהיה התשובה, ולא על קהל של עולים חדשים בני עשר - שגם להם ברור מה התשובה. אני חושבת שאם קהל היעד הוא קהל בעל מנת משכל ממוצעת ואין לו פרמטרים יוצאי דופן - הרי שלא משנה אם זה גיליון בית-ספרי לנערים בכיתה י"ב או עלון התרמה לקשישות בבית אבות. אם הטקסט צריך להיות תקין - הוא צריך להיות כזה לכל קהל שיידע אם הוא אינו.

 

[אינספריישן]

יש הבדל בין מאמר שמועלה לאתר, מאמר לעיתון נשים ומאמר להמודיע. את לא חושבת?

 

[אלעזר 1]

יש עלון מפורסם מאוד שזו הייחודיות שלו. יש אנשים שמתחברים לסגנון העממי גם אם הוא מלווה באינסוף שגיאות.
אחת ההלצות הידועות אודותיו אומרת כי יש לו קיצור מקשים ל - !!!!!!!!!!! ול - ...

 

[אינספריישן]

אתה בטח מתכוון ל'אז נדברו'...
נכון. זו הייחודיות שלו.

 

[מ. י. פרצמן]

יש הבדל בין מאמר שמועלה לאתר, מאמר לעיתון נשים ומאמר להמודיע. את לא חושבת?

צודקת לגבי הבמה האינטרנטית, כי בה באמת הסימבולים שימושיים הרבה יותר,
אבל לא, אני לא חושבת שיש הבדל משמעותי בין עיתון נשים לבין המודיע. אם בהמודיע אי אפשר לפרסם שגיאות - למה בעיתון נשים יהיה אפשר? לשני הקהלים רמת משכל ממוצעת, שני הקהלים יודעים שיש כאן שגיאה. אם נחליט שנכון להעלותו כמו שהוא בעיתון נשים, הרי שבעיניי הוא צריך להיות כך גם בהמודיע.

יש עלון מפורסם מאוד שזו הייחודיות שלו. יש אנשים שמתחברים לסגנון העממי גם אם הוא מלווה באינסוף שגיאות.
אחת ההלצות הידועות אודותיו אומרת כי יש לו קיצור מקשים ל - !!!!!!!!!!! ול - ...

עליו חשבתי. אם הייתי מקבלת את העלון הזה לעריכה - לא הייתי מקבלת אותו לעריכה אי אפשר לגעת בו, ועדיין להשאיר את הקסם שלו במיטבו.

 

[אינספריישן]

אם בהמודיע אי אפשר לפרסם שגיאות - למה בעיתון נשים יהיה אפשר?

אולי כי מאמר בעיתון נשים הוא קליל יותר? ומאמר בהמודיע שבועי מחייב יותר?

 

[הדוויג]

השאלה הבסיסית היא למה בכלל לכתוב בשפה תקינה.
מה אכפת לנו אם הטקסט יהיה לא מוגה, עתיר בשגיאות כתיב, מפוסק באופן לא תקני, מסורבל ולא קריא?

התשובה היא שאנחנו רוצים להקל על הקורא ולהנגיש לו את הטקסט.
כמו שלא מפרסמים טקסט בכתב יד קטן וצפוף, אלא מעצבים אותו בעימוד נורמלי ובפונט אחיד כדי לחסוך לקורא את המאמץ לפענח את הכתב, בדיוק כך אנחנו רוצים שהטקסט יהיה חף משגיאות כתיב, כתוב בבהירות מקסימלית, ומפוסק באופן שיקל על הקורא להבחין בין חלקי המשפט ובין משפט למשפט.

וגם במקרה הזה, זו נקודת הבוחן. אם הטקסט המקורי מצריך מהקורא מאמץ רב יותר כדי לקרוא אותו - אחת דינו לעריכה.
אבל אם - כמו למשל ב'אז נדברו' - הטקסטים זורמים ונקראים בשקיקה ובקלות למרות שהם לא תמיד צמודים לכללים התקניים, בכזה מקרה אין סיבה לערוך ואדרבה חבל לפגוע בסגנון הייחודי של הכותב.

 

[אינספריישן]

לדידי, מאמר בשפה גבוהה ותקינה מכבד את הכותב אך מרצין את מילותיו.
לא חייבים לכתוב בצורה של פסקה: משפט מפתח > שלושה משפטים תומכים > סיכום > המלצה.
לפעמים דווקא הפשטות הקלילה משרתת את הכותב ומעבירה את כוונתו טוב בהרבה.

 

[Talya kadosh]

לא יודעת מה אתכם, אבל לי מאוד קשה לקרוא טקסט מרובה בסימני קריאה, שאלה ושלוש נקודות (בעיקר השלוש נקודות, משגע אותי. בכל חצי משפט שלוש נקודות, אני לא מצליחה להתרכז בסיפור עצמו).כדי לקרוא ספר, אני חייבת כתב שמתחבר לי בעין, לא צפוף מדי וכו.
סימני הפיסוק באים לעשות סדר בעיניים, לייצב את הטקסט. שיהיה כלי נכון לקריאה. זה כמו שאף אחד לא יהיה מסוגל לקרוא עמודים שלמים בלי פיסוק מינימלי. מבחינתי, זה אותו דבר.

אבל כן, חושבת שיש מקום לסגנון אישי.
הרי כל אחד והטעם שלו. אני, לא אהיה מסוגלת לקרוא סיפור כזה. אבל אולי אחרים כן מתחברים. יש אלפי סגנונות בעולם. אז אם הדבר הנכתב צריך להתפרסם על במה מסוימת יהיה צורך לשנות אותו, חוקי יסוד, מה אתם יודעים (לא קוראת לזה ליטוש, כי זה די הריסת הסגנון של האדם, אפילו אם אני לא מתחברת אליו). אבל אם הוא מפרסם במקום אחר? אדרבה ובשמחה, שישאיר אותו כמו שהוא. כל עוד לא מדובר בשגיאות כתיב, לא לשם הלצה, למה לא?

 

[כותב השורות]

אני רואה שכמה עלו על "אז נדברו" כבר לפני
הדיון הזה העלה לי מייד לראש את העלון הזה
אין לי ספק שמדובר בעלון הזה
או בחיקוי...
ואם אני לוקח את "אז נדברו" כדוגמא,
משנוצר הרעיון הזה בקונספט הייחודי הזה
אסור לגעת ולשנות
אני מקבל במייל את העלון והוא מגיע בשני צורות כתיבה אותיות דפוס ובכתב יד
ומי שמכיר חלק מהקונספט זה הגופן של כתב היד שהוא בחר בו
וכשקראתי את זה באותיות דפוס
איבדתי חצי מההנאה
אז לפעמים [רק אם התוכן שווה את זה] עדיף סגנון על תקינות

 

[AtArA R]

לא יודעת מה אתכם, אני לא מסוגלת לקרוא את "אז נדברו".
אבל מכיוון שיש אנשים שכן---
אז השארתי את השאלה פתוחה, מסוקרנת לקרוא עוד תגובות.
לא יודעת.

 

[הזדמנות]

מה הקשר בין אינפלציה של סימני קריאה ונקודות לסגנון? סגנון אמור להתבטא בתוכן

 

[יאן]

המפרסם לא הכיר את הסגנון של הכותב?
אולי דווקא על דעת זה הוא ביקש ממנו טור

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

יש עלון מפורסם מאוד שזו הייחודיות שלו. יש אנשים שמתחברים לסגנון העממי גם אם הוא מלווה באינסוף שגיאות.
אחת ההלצות הידועות אודותיו אומרת כי יש לו קיצור מקשים ל - !!!!!!!!!!! ול - ...

שנים חשבתי שהבן-אדם שותה כוס או שתיים של יין ומתחיל להפציץ על המקלדת...
עד שקצת הבנתי את הייחודיות שלו. לא סתם יש לו המון מעריצים - הוא לא שם על אף אחד ממטר!

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

לענ"ד זה מסוג העבודות שאסור לקחת.
כשהקונפליקט חזק מדי, ורוב העבודה שלך מתבטאת בויתורים כואבים למחבר, זה סתם יוצר תסכול, ואני מניח שהתוצאה לא תצליח להניח את הדעת של שני הצדדים.

 

[אינספריישן]

למה בעצם כותב מסוג כזה מבקש עריכה?

 

[כותב השורות]

למה בעצם כותב מסוג כזה מבקש עריכה?

איך שהבנתי לא הוא ביקש אלא מערכת אחרת ביקשה עריכה לתוכן של אותו כותב
כנראה שלאותה מערכת לא התאים הסגנון הזה

 

[2u2]

אני משכתב מאמרים של הרצאות ושיחות, לצורך הדפסתם בספר.
השכתוב דורש בין היתר הפרדה בין טפל לעיקר, קיצוץ ומיקוד, וכמובן ניסוח.
עד כאן קושי בינוני (כמובן תלוי מרצה).

אבל הדוברים מתעקשים לשמוע את עצמם בטקסט!
לכן אני יושב ומנתח את ההרצאה, מה מאפיין את פלוני ומה את אלמוני, ולפי זה בונה מיקוד וניסוח שונים.

אבל (הפעם הוא שלי), יש רף מינימום לספר, אני מוכן להתגמש מעט, אבל לא יותר. מצטער, זה העריכה שאני נותן..
הוא הדין והמנהג, בכל התאמה לכל פלטפורמה באשר היא.