שיתוף לא עד כדי כך

  • הוסף לסימניות
  • #1
התלמידים יופיעו ביום ראשון (?)
כפי שלא הרחיקו לחלום מעולם
פה מכוסה, מלמולים מעומעמים
דממת אלחוט ברווחים הקצובים בין לומד למשנהו
וקשב מוחלט?
;)
חלומה של מורה.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
  • הוסף לסימניות
  • #5
העיניים שלה מספרות לי בלי שתגידי:eek:
מהמם!
כן.. לי היה נראה שאם כבר הפה ככה סגור
בוא ננסה להיות בזה עד הסוף..

איך אני אוהבת את הציורים שלך!
ואת זה במיוחד!!
הי תודה, אילוס
אנשים שמאמינים בך זה מתנה יקרה במסע!
וואו
איזה ציור מהמם!!!!!!!!
היא כאילו אומרת למורה 'אל תסתכלי עלי...מה אני אעשה, אימא שלחה אותי ככה...'

ציור מתוק ושובה לב!!

שמחה מאוד שאהבתם!
כן היא כזאת.. משתדלת או מה?..
צריך לדבר איתה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
להסתכל על זה כל היום!
הלוואי כל התלמידות ככה....
בובה! מותק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זה קסום ברמות לא רגילות!!!
הצביעה שלך מאלפת!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מותק של ציור!!
הילדה הזו פשוט בובה!
הערה בקטנה- הכתפיים נורא נמוכות- ביחס לצוואר, ולכן החלק של הראש עם הגוף נראה מעוות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
איזה מותק.
הזכירה לי מיד את דינה די
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מהמם!!
איזו בובה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו, וואו,
מהמם!!!
אהבתי מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מתוקה וחסרת אונים
וחמוד הברק הכחול בשיער
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
פשוט משו מיוחדדד!!!
להסתכל על זה כל היום!
הלוואי כל התלמידות ככה....
בובה! מותק!
אהבתי מאד, ממש מתוק והצביעה מלאה חיים
זה קסום ברמות לא רגילות!!!
הצביעה שלך מאלפת!!!!

תודה רבה! שמחה שאהבתם את האוירה והצבעים
אני באמת מאוד אוהבת צבע ומקוה להמשיך להתקדם

מותק של ציור!!
הילדה הזו פשוט בובה!
הערה בקטנה- הכתפיים נורא נמוכות- ביחס לצוואר, ולכן החלק של הראש עם הגוף נראה מעוות.
תודה אנאל! אכנס לזה עוד מעט וננסה לעזור לה..
.
איזה מותק.
הזכירה לי מיד את דינה די

תודהה!
למדתי הרבה מהציורים של אלישבע געש
ועושה רושם שהענין ילווה אותי כל ימי חיי...

מהמם!!
איזו בובה!!!
מושלם!!!!!!!!!!
וואו, וואו,
מהמם!!!
אהבתי מאוד

תודה על תגובתכם!
כיף לשלוח ציורים שפוגשים אנשים כמותכם!

מתוקה וחסרת אונים
וחמוד הברק הכחול בשיער

המבע בעניים:eek::eek::eek:

נכון, ככל שעובר הזמן והיא נשארת ככה מבוהלת
אני במצוקה שצריך לעשות משהו!
את הברק גם אני מאוד אוהבת..
תודה לכולכם על התגובות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
איה הבעה הדמות המתוקה פטוש מדברת
וואאוו!!!!
מושלם!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מתוק ומקסים, מביע כל כך!!!
מיוחד מיוחד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מותק!!!!!!!!!!!!!!
הכתפיים...כבר אמרו פה....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

מתלבט כמה להשקיע על אתרוג?
הנה השאלון שיעשה לך סדר:


איפה רואים אותך בשחרית ביום חול?
1. מניין קבוע, לפני שבע בבוקר, בלי דילוגים
2. זורם לשטיבלך באזור שמונה-תשע, כשגומר לשלוח את הילדים ולקרוא את העיתון, מריץ את הקטעים החשובים ובורח החוצה
3. אם אני מתפלל במניין זה באזור עשר. בעשר ועשרה הסיפור מאחוריי.

שחרית בשבת?
1. טלית על הראש כל התפילה, מתקן את הבעל קורא לפחות פעמיים בעלייה.
2. מגיע לפני שוכן עד, קורא עלונים בקריאת התורה
3. מגיע לקראת סוף קריה"ת, בעיקר אם יש קידוש

עירוב?
1. לא מטלטל
2. סומך רק אם יש פיקוח של רב השכונה
3. לא בדקתי אף פעם. מסתמא זה בסדר

לשון הרע?
1. לא מדבר אלי
2. רק אם זה ממש עסיסי
3. מחובבי הז'אנר

כשרויות?
1. רק העיידה ולנדא
2. כל מה שכתוב עליו מהדרין
3. קונה הכול

נופש?
1. מחליף דירה עם מישהו מקרית ספר
2. יוצאים לצימר בצפון
3. יאכטה בכרתים

ברכת המזון?
1. מילה במילה מתוך הכתב
2. אומר בעל פה ומשתתף תוך כדי בשיחה שסביבי בשפת הסימנים
3. תפילת הדרך

שבת אחרי הסעודה?
1. הולך ללמוד בבית כנסת עוד לפני שהמזגנים נדלקים
2. מנסה לקרוא מוסף שבת קודש
3. נרדם על הספה עם הטור של ריבלין וגרעיני אבטיח


סכם את הנקודות
8-12 =
אתה צריך לקנות אתרוג ב-400 ש"ח עוד לפני ראש השנה, כולל כיווצי מצח קפדניים על כל ספק נקודה שחורה.

13-18 =
אתה צריך לקנות אתרוג סגור מקופסה במאה ש"ח בין יום כיפור לסוכות, עם לפחות שני א', אבל לא ללכת אחר כך למו"ץ להתלונן.

19-22 =
קח סט כשר בדרך החוצה מיש חסד, בקניה של ערב יום טוב.

23-24 =
אחי, הפוזה הזאת לא בשבילך. תזמין משהו מאלי אקספרס, או תקנה לימון ברמי לוי.
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


בסייעתא דשמיא

האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

הרס.

עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
***​
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

-------------

"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).
כמו קנדלברת כסף בורקת ביום היוולדה. כמו עדשת משקפיים במפגש ראשון עם עין עייפה. כך נוצץ רכבו של שכני, מוטי האובססיבי. הוא שומר עליו כעל בבת עינו.
הוא לא רכב חדש; לאחרונה מלאו לו 17 שנים, אבל הוא נוצץ עד כדי סינוור ועקירת עין – תרתי משמע. אוי לו ל"נהג חדש", כי ישרוט שריטה ברכבו חביבו, גם אם בתום לב.

עד כמה מוטי אובססיבי?
ילדיו נדרשים לחלוץ נעליים בכל פעם שהם נכנסים לרכב.
בתי הספר לא כל כך התחברו לרעיון של תלמידים יחפים במסדרונותיהם. אך מוטי לא ויתר. בסוף הוא מצא להם בית ספר אחד שהסכים.
אז נכון שהוא רחוק. בנגב. ונכון שהכיתה היא אוהל, ושהמורה ורוב התלמידים דוברים ערבית בניב בדואי כבד. אבל הרכב שמור מכל משמר.

פעם הוא נתקע עם רכבו בכביש ירושלים–תל אביב. הוא עצר בצד הדרך והזמין גרר. בנו בן ה־7 היה אתו. הגורר הודיע לו שהוא לא יכול לפנות את רכבו יחד אתו, כי אין לו מקום בגרר גם לאבא וגם לילד.
האב המסור הזדעק; ברור שלא אשאיר אותו לבד. את הרכב, כמובן. הילד כבר יסתדר.

שכן נוסף יש לי, ארי שמו. גם הוא עם תסביכי רכב לא פשוטים, מסוג מעט שונה.
לאחרונה הוא רכש את הרכב הכי מפוצץ בקטלוג.

למרות שלשני שכניי יש תחביב משותף, הם מעולם לא היו קרובים כמו אותו בוקר. מוטי סובב את ההגה בחדות במטרה לחנות מאחורי רכבו של ארי; ידיו לא היו מכוילות באותו בוקר, והוא שרט את רכבו של ארי לכל אורכו.

תקוותו של מוטי שארי לא ברכב התעלפה כשקלטה את ארי מבצבץ מהחלון הכהה.
מוטי, שעל דבר כזה היה שורט את השורט – שריטה תחת שריטה – החל לחשב את אורך השריטות שהוא עומד לספוג בגופו עכשיו.
הוא בחן שוב ושוב את אורכן של השריטות ברכב, מול אורך גופו. כשהבין שהשריטות על הרכב ארוכות יותר מגופו, הניח שארי ייבחן אופציה של שתי וערב, או לחילופין זגזג, בשם הסימטריה הקדושה.
פתאום הוא נזכר שארי הוא שוחט בכיר. משמע, שציפורניו די מגודלות כנדרש בהלכה. עכשיו נוסף לממד האורך של השריטות גם ממד של עומק לא מבוטל.

ליבו הלם בפראות כאשר דלת רכב השרד של הנפגע נפתחה.
ארי חיבק אותו חזק־חזק. מבחינת מוטי זוהי פעולת הכנה מתבקשת לשריטה הגונה. אבל אז הוא הרגיש את הנשיקה הרטובה וראה את החיוך המשתפך מפניו של שכנו.

"אני חב לך תודה ענקית", הפתיע ארי.
"הייתי בדרך לשדה לחפש מגרפה חדה. רציתי לשרוט את רכבי כדי לא לנקר עיניים. אמנם רציתי את הנוחות של הרכב, אבל לא את הקנאה שהיא מייצרת, ואתה עכשיו חסכת לי עבודה רבה".

מוטי לא האמין למשמע אוזניו. הוא יצא מהתאונה הכמעט קטלנית הזאת ללא שריטה.
הוא שחרר אנחת רווחה ארוכה והתפנה להתאבל על השריטות שנוצרו גם ברכב שלו.
בכה, השתולל וכמעט ששרט את עצמו מצער.
בעיר גדולה במרכז הארץ, בין רחובות צבעוניים ואיזור תעשייה אפור, שכב לו טכנאי מחשבים רזה בשם רונן במיטתו בעיניים פקוחות, ולא הביט על שום דבר מיוחד.
רונן לא היה איש מחשבות ולא הוגה דעות, אך לבו היה מלא געגוע למשהו שלא ידע לקרוא לו בשם.
בכל בוקר היה נכנס לרכבו הקטן בודק את הרשימה ונוסע אל האנשים שהזמינו שירות, לפי סדר הידוע רק לו, בעצם גם לו לא.
הוא היה דופק בדלת ”רונן הטכנאי”, מכריז ולוחץ על הידית עוד לפני שקראו לו להכנס. היה מבקש קפה, יושב מול המחשב הסורר ומנסה תוך כדי עבודה לדלות עובדות על אופיו של המשתמש. בצהריים היה עוצר בקפה נאמן לארוחת צהריים שכולה סוכרים, שומנים וקמח לבן. את רגליו הניח תמיד על המושב שמולו עד שהמוכרת הצעירה אמרה לו ”אדוני” והוא מיהר להוריד אותם ולנגב את סנטרו מאבקת הסוכר. הוא היה חבר של אבא שלה עוד מנווה שאנן, בימים העליזים של חיפה.
בלילות היה רונן יושב ליד חלונו ומביט באורות הכרך הנשברים אל הגגות, מצטעקים במילים חסרות משמעות.

הבוקר הזה רונן לא ילך לעבודה.
כי...
לא יודע כי ככה.
הוא שלח יד ארוכה אל חבל התריס ולא הגיע אליו.
הוא דחף את עצמו, גופו יוצא באלכסון גמיש מן המיטה, ואצבעותיו נמתחות עד שמוצאות את החבל.
התריס ירד עד הסוף.
בדיין בקע אור מהצדדים, ופסי אבק מסתחררים חצו את החדר האפל.
רונן משך את עצמו בחזרה מתחת לשמיכה נתפס ברהיטים שונים ותחב את ראשו מתחת לכר.
הוא לא היה עייף בכלל אבל נרדם מרוב שממון.

שנתו היתה טרופה,
לרגע נפל לתוך חלום צלול, ראה את עצמו הולך בדרך שלא הכיר. עצים אדומים צמחו סביבו, וענפיהם לטפו את ראשו ברכות של צמר גפן. הוא הגיע למדרגות שעולות היישר לשמיים, מדרגות צרות ללא מעקה, וקול דיבר אליו, אמר לו דברים שהוא לא שמע מעולם כמותם.
אחר כך ירדו השמיים לאיטם במדרגות הצרות, צעד צעד, בזהירות, ונצבו לפניו כחולים וילדותיים, כמו שמיים בספר לפעוטות.
ורונן רצה לחבק אותם אך גילה שאין לו ידיים, הוא שמע את הקול קורא אליו אם הוא כבר מסכים, הוא רצה לשאול ”מסכים למה?” אך גילה שאין לו פה ואז התעורר, ומבוהל קם והלך למטבח, אולי שם ימצא תשובה.

רונן צלצל לאמא שלו וסיפר לה את חלומו, ואמא רק אמרה לו: “יש לי ביום שני תור לדוקטור שוהם”.
ורונן אמר לה: ”כן”.

באותו צהריים ישב רונן ובחש בקפהו עד שהתקרר לחלוטין, ואז הוציא את הכפית וצייר פסים לאורך השולחן טובל אותה שוב ושוב בנוזל החום, כשסיים, קם והתרחק מעט כדי לבחון את יצירתו. אחר כך יצא מהמטבח וחזר עם מצלמה.

רונן הדליק את המחשב שבחדר העבודה, הקליד את מה שהקול ההוא אמר לו הוסיף את התמונה שצילם, ושלח את כל זה במייל, לעצמו.

הוא ידע שלמרות שאינו איש מחשבה ובוודאי לא הוגה דעות, הוא יחיה את החלום הזה עד יומו האחרון.
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

להלן הסיפור המלא

האברך הצעיר
הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
והוא בן 47 בלבד והותיר
3 יתומים קטנטנים
הזועקים "על מי נטשתנו"!

"אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
"אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
המתנה
הם חיכו המון בחיים.
אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
"מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
אסון כבד
אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
"אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
"ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה